ואם אמר הרי עלי תודה מן החולין ולחמה מן המעשר שני — כיון דעיקר ותודה הזבח אמר מן החולין יביא הכל מן החולין דכיון דאמר עלי נתחייב בה והוה ליה דבר שבחובה:
תודה ממעות מעשר שני ולחמה מו החולין יביא — כמו שאמר הואיל ועיקר הוא למצוה לבא מן החולין והוא לא מייתי זבח מן החולין כמצותה להכי לא גריר לחם בתר זבח:
גמ' אמר רב הונא האומר הרי עלי לחמי תודה — אף על גב דלא אמר תודה מביא שתיהן:
סוף מילתיה נקט — דכי אמר לחמי תודה הוי כמאן דאמר תודה ולחמה:
כיון דאמר ולחמה מן החולין — יביא היא ולחמה מן החולין:
שאני התם כיון דאמר בפירוש תודה מן המעשר — הא דקאמר בתר הכי לחמה מן החולין נעשה כאומר הרי עלי לחם של חולין לפטור תודתו של פלוני הכא נמי נעשה כאומר הרי עלי לחמה מן החולין לפטור תודתו שנדרתי להביאו מן המעשר להכי מביא לחמה מן החולין אבל לעולם היכא דאמר לחמי תודה סתם מביא נמי תודה:
הכא נמי נעשה כאומר הרי עלי תודה לפטור לחמו של פלוני — דבכל ענין שנדר להביא מן המעשר [לא להוי מעשר גריר בתר חולין אלא] ליהוי חולין גרירא בתר המעשר ויביא התודה מן החולין ולחמה מן המעשר כמו שאמר:
בשלמא לחם למיפטר תודה אתי — כדאמרינן (לעיל מנחות דף פ.) לחם גלל תודה איכא למימר דנעשה כאומר לפטור תודתו של פלוני:
אלא תודה מי אתיא למיפטר לחם — דנימא נעשה כאומר לפטור לחמו של פלוני:
אבל לא אמר תודה — אלא לחמי תודה:
לא — אין כופין אותו להביא תודה ולחמה:
דלא מתני ליה כי אמר נסכים בלא זבח — דאין כופין אותו להביא זבח ונסכים כדאמר (לעיל מנחות עד:) המתנדב יין מביא ומזלפו על גבי האישים:
ואמאי — כופין אותו להביא תודה ולחמה כי אמר הרי עלי תודה בלא לחם:
נדר ופתחו עמו הוא — כלומר שכשנדר תודה לאלתר נתחרט בדבר ולפי שהיה יודע שאין תודה בלא לחם נתחרט כדי לסתור נדרו ואמאי כופין לקיים נדרו כ"ש. ענין אחר נדר ופתחו עמו שיכול לומר אני הייתי סבור שהייתי יכול להביא תודה בלא לחם עכשיו שאיני יכול אי אפשי מ"ר ז"ל:
תפוס לשון ראשון — וכיון דאמר תודה נתחייב בתודה ולחמה:
בית שמאי — אע"פ שאמר ענין שאינו בנזירות כיון דאמר הרי אני נזיר תפוס לשון ראשון והוי נזיר:
אפילו תימא בית הלל — ואמאי אינו נדר ופתחו עמו כגון דאמר אילו הייתי יודע שאין נודרין כך בלא לחם לא הייתי נודר אלא תודה ולחמה:
והאי כופין אותו דקאמרת — הא דעתו לאתויי כראוי להכי כופין אותו דקמהדר ביה ואמר איני רוצה להביא אלא כמו שנדרתי בלא לחם כופין אותו כמו שגילה תחילה שהיה דעתו לנדור כהוגן:
אילו הייתי יודע שכן — שהייתי חייב בלחמה לא הייתי נודר:
בשלמא לחזקיה — דמוקים לההיא כב"ש ומשום תפוס לשון ראשון הא נמי ב"ש ומשום תפוס לשון ראשון כופין אותו:
אלא לרבי יוחנן — דמוקים לההיא כבית הלל האי ודאי לאו בית הלל היא דהא נדר ופתחו הוא דקאמר אילו הייתי יודע וכו':
שמור — המצוה והבא תודה ולחמה כמצותה:
שלא תהא רגיל לעשות כך — לנדור תודה בלא לחם:
לא סגי דלא מייתי — תרוייהו מן המעשר בתמיה כלומר אמאי קאמר יביא שניהן דמשמע ולא מן החולין אי מייתי מן החולין תע"ב:
רצה יביא — מן המעשר:
שלא יקח מחיטי מעשר שני — בהמה לתודתו:
אבל ממעות מעשר שני — מביא תודה ולחמה:
אני אומר אפילו בחיטין הלקוחין ממעשר שני לא יביא — לצורך תודות:
מהיכא ילפת לה לתודה — דאינה מביאה מחיטי מעשר שני:
משלמים — שבאין ממעשר שני ותודה איקרי שלמים דכתיב ובשר זבח תודת שלמיו (ויקרא ז׳:ט״ו):
