שאם הוזקקו זה לזה — שהיו ביחד ואח"כ אבד לחם או כבשים שמעכבין זה לזה והנותר לפנינו יצא לבית השריפה דנדחה באבוד חבירו:
ואיזו זיקה — שלהן הקובעתן יחד:
שחיטה — שאם היה לחם בשעת שחיטה ואח"כ אבד או לחם או כבשים אבד הכל:
תנופה — כבשים היו מניפין עם הלחם מחיים בפ' כל המנחות באות מצה (לקמן מנחות סא.):
ופליגי בן ננס ור' עקיבא — וש"מ דאין תנופה עושה זיקה:
ולא בתר שחיטה — בתמיה הא ודאי דלכהן לא הוי אלא לאחר שחיטה:
מעיקרא — קודם שחיטה:
עד שלא שחטה — לתודה לחם תודה אין מתקדש אלא בשחיטתה בפרק התודה (לקמן מנחות דף עח:) דכתיב קרבנו על זבח (התודה) וגו' (ויקרא ז) מלמד שאין הלחם קדוש אלא בשחיטת הזבח:
נפרס לחמה — לא ידענא מנלן דמיפסל לכולהו משום דנפרסה אחת מהן ונראה בעיני דמלחם הפנים גמר שהיא מנחת תודה וכתיב בה היא (קדש קדשים הוא) (שם כד) שאם נפרסה אחד מחלותיה [כולן] פסולות:
הדם יזרק — לשם שלמים ולא לשם תודה:
נזרק הדם — עד שלא נפרס הלחם:
תורם — כדכתיב והקריב ממנו אחד מכל קרבן (שם) דמ' חלות היו והיה תורם אחד מעשר לכהן והשאר לבעלים בריש פרק התודה (לקמן מנחות דף עז:):
מן השלם — ולא מן הפרוס דתניא בהתודה (שם עז:) אחת שלא יטול פרוס:
יצא לחמה — חוץ לחומת ירושלים:
מכניסה ושוחט — דכל זמן שאינו קדוש בשחיטה אינו נפסל ביוצא:
הדם יזרק — לשם שלמים:
תורם ממה שבפנים על שבחוץ — ולא שיאכל אותו שיצא אלא יחשב במנין להיות תרומתו תרומה ולהכשיר את הפנימיות כל יוצא דתודה לאו חוץ לעזרה קאמר אלא חוץ לעיר דהא התודה ולחמה נאכלין בכל העיר:
מששחטה נטמא לחמה הדם יזרק — לשם תודה והבשר יאכל בתורת תודה:
וידי נדרו יצא — דהציץ מרצה על אכילתן לענין טומאה:
ותיפסל נמי תודה — ולא תזרק אפילו שלא לשמה:
רחמנא קרייה שלמים — תודת שלמיו משמע דאע"פ שהיתה תודה בשעת לחמה חוזרת להיות שלמים בלא לחם אבל כבשי עצרת עם לחמה קרוי שלמים:
אבד הלחם — אחר תנופה:
