מסכת מנחות דף פ״ג עמוד ב׳

מותר הפסח כגון שהפריש מעות לפסחו וניתותרו (לשלמים) והיינו מותר פסח. ענין אחר שהפריש פסחו ואבד והפריש אחר תחתיו ואח"כ נמצא הראשון והוא מותר פסח מנין שקרב שלמים:

לדבר הבא מן הצאן ומן הבקר היינו שלמים:

אם מן הצאן קרבנו לזבח שלמים לא הוה צריך למיכתב משום דהא כתיב (ויקרא ג׳:ו׳) אם זבח שלמים קרבנו:

ואמר אבוה דשמואל וכו' דבר הבא מן הצאן דהיינו פסח:

כשב לרבות פסח לאליה דמשום דמשמע שיהיה שלם שיהא עמו האליה הוצרך הכתוב זה לרבותו דאילו שאר אימורים נפקי מאך בכור שור או בכור כשב ואמרי' (זבחים דף לז.) דמו לא נאמר אלא דמם חלבו לא נאמר אלא חלבם לימד על בכור ומעשר ופסח שטעונים מתן דמים ואימורין אבל אליה איצטריך קרא אחרינא כבש לרבותו משום דפסח בעינן שיהא שלם ואילו הוה שקיל לאליה לא הוה הפסח שלם ולהכי איצטריך האי קרא לרבותו דגבי כבש כתיב אליה:

ושלמים הבאין מחמת הפסח היינו מותר פסח:

כשהוא אומר ואם עז ולא כתיב אם הפסיק הענין למעט מאליה לימד על העז ועל פסח הבא מן העז שאינם טעונים אליה:

וצריכי הני שלשה קראי למילף דמותר פסח הוי שלמים:

ושלמים הבאים מחמת פסח לכל מצות שלמים פי' בקונטרס (בזבחים דף ט.) חגיגת ארבעה עשר וכן בסוף כל הפסולין (זבחים דף לו.) גתודה שנאכלת ליום ולילה קאמרינן מנין לרבות שלמי נזיר ושלמי פסח תלמוד לומר שלמיו ופי' בקונטרס שלמי פסח חגיגת ארבעה עשר וקשה דבפסחים פרק אלו דברים (פסחים דף עא:) דריש מקרא בהדיא דחגיגת ארבעה עשר נאכלת לב' ימים ולילה א' והא דכתיב בפרשה (ויקרא ז׳:י״ח) ובשר תודת זבח שלמיו (מרבי חגיגת י"ד לשני ימים ולילה אחד) ושלמים הבאין מחמת פסח ליום ולילה ונראה דודאי שלמי פסח דכל הפסולין היינו מותר הפסח כי ההוא דתורת כהנים ובפסחים בפרק האשה (דף פט.) גבי חמשה שנתערבו פסחיהם דקאמרינן ונייתי מותר הפסח דנאכל ליום ולילה ובפ"ק דראש השנה (דף ה.) קרי למותר הפסח שלמי הפסח דחשיב פסח גבי בל תאחר ופריך פסח זימנא קביעא ליה כו' ומשני מאי פסח שלמי פסח (שלמי פסח) ס"ד אמינא הואיל ומחמת פסח קאתו כו' ועל כרחין לאו היינו חגיגת ארבעה עשר דכיון דקתני פסח לא שביק מותר הפסח דמיקרי פסח טפי דהיינו פסח ממש ומוקי לה בחגיגת ארבעה עשר ומיהו שלמים הבאין מחמת פסח דשמעתין על כרחין לאו היינו מותר הפסח דכבר תנא ליה ובפרק מי שהיה טמא (פסחים דף צו:) פי' בקונטרס דהיינו תמורת פסח עצמו ואע"ג דדרשינן התם הוא קרב ואין תמורתו קריבה הא מוכח התם דכל היכא דפסח קרב גם תמורתו קרב ובריש ב"ש בזבחים (דף לז:) דקדקתי:

חד לעברה שנתו וזמנו הוא הדין שנתו בלא זמנו ואע"פ שבשעה שהקדישו לא היה ראוי לפסח דכשיגיע זמנו תעבור שנתו ואפילו מפריש נקבה לפסחו או זכר בן שתי שנים תורת שלמים עליו כדתנא במי שהיה טמא (פסחים דף צז:) ירעה עד שיסתאב וימכר ויביא בדמיו שלמים:

מן החדש ומן הישן פי' בקונטרס במנחות קאמר ונראה דשייך נמי בזבחים כדאשכחן במעשר בהמה אלא דהוה ליה למיתני חוץ מבכור ומעשר דאין באין מחוצה לארץ כדתנן בתמורה פרק אלו קדשים (תמורה דף כא.) ובתוספתא (רפ"ט) תניא כל קרבנו' הציבור והיחיד באין מארץ וחוצה לארץ אפילו מבין העובדי כוכבים חוץ מבכור ומעשר שאין באין אלא מן הארץ ואין באין אלא מישראל ובההיא בבא לא תני חדש וישן אבל בתר הכי תני כל המנחות באות מארץ ומחוצה לארץ ומן החדש ומן הישן חוץ מן העומר ושתי הלחם שאין באין אלא מן החדש ומן הארץ וכולן אין באין אלא מן המובחר שנאמר (דברים י״ב:י״א) וכל מבחר נדריכם:

עפריים עיר היא בדברי הימים (ב' יג) וילכוד אביה את עפריים:

מתני' דלא כי האי תנא דאינן באין לאו לכתחילה משמע חוץ מהנך דתניא לא יביא ואם הביא כשר:

והא כתיב חדשה אלמא שנה לעכב ולכך לא משני הכא למצוה כדמשני גבי ראשית:

רש"י ד"ה כל הארצו' וכו' ועבר הירדן וכ"כ רש"י סנהדרין דף יא ע"ב ד"ה שתים ועיין נדרים דף כב ע"ב בר"ן ד"ה השתא לא עבר ירדנא: