מסכת מנחות דף מ״ו עמוד ב׳

1אבדו כבשים, אבדו כבשים אבד הלחם.

2ואם תמצא לומר, תנופה אינה עושה זיקה הביא לחם וכבשים והונפו, ואבד הלחם, והביא לחם אחר אותו הלחם טעון תנופה, או אינו טעון תנופה?

3אבדו כבשים לא תיבעי לך, דודאי בעי תנופה; כי תיבעי לך אבד הלחם.

4ואליבא דבן ננס, לא תיבעי לך, דאמר כבשים עיקר. כי תיבעי לך אליבא דר"ע דאמר לחם עיקר מאי?

5כיון דלחם עיקר בעי תנופה, או דלמא כיון דמתירין דידיה כבשים נינהו לא צריך תנופה. תיקו.

6אמר ליה אביי לרבא: מאי שנא שני כבשים דמקדשי לחם ומעכבי, ומאי שנא שבעה כבשים ופר ואילים דלא מקדשי לחם ולא מעכבי?

7אמר לי' הואיל והוזקקו זה לזה בתנופה. והרי תודה דלא הוזקקו זה לזה בתנופה, ומקדשא ומעכבא!

8אלא, כתודה מה תודה שלמים, אף הכא נמי שלמים.

9מי דמי? התם ליכא זבחים אחריני בהדיה, הכא דאיכא זבחים אחריני בהדיה ליקדשו הני והני!

10אלא, כאיל נזיר מה איל נזיר, אע"ג דאיכא זבחים אחריני, שלמים הוא דמקדשי, מידי אחרינא לא, הכא נמי לא שנא.

11והתם מנלן? דתניא: (במדבר ו, יז) ״ואת האיל יעשה זבח שלמים לה' על סל המצות״ מלמד שהסל בא חובה לאיל, ושחיטת איל מקדשן. לפיכך, שחטו שלא לשמו לא קדשו הלחם.

ברייתא

12תנו רבנן: שתי הלחם הבאות בפני עצמן יונפו, ותעובר צורתן, ויצאו לבית השריפה.

13מה נפשך? אי לאכילה אתיין ליכלינהו, אי לשריפה אתיין לשרפינהו לאלתר, למה להו עיבור צורה?

14אמר רבה: לעולם לאכילה אתיין, גזירה שמא יזדמנו להן כבשים לשנה הבאה, ויאמרו: אשתקד לא אכלנו לחם בלא כבשים, עכשיו נמי ניכול.

15ואינהו לא ידעי, דאשתקד לא הוו כבשים, אינהו שריין נפשייהו, השתא דאיכא כבשים כבשים הוא דשרו להו.

16אמר רבה: מנא אמינא לה? דתנן: א"ר יהודה: העיד בן בוכרי ביבנה: כל כהן ששוקל אינו חוטא.

17אמר לו רבן יוחנן בן זכאי: לא כי, אלא כל כהן שאינו שוקל חוטא, אלא שהכהנים דורשין מקרא זה לעצמן:

18(ויקרא ו, טז) ״וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל״. הואיל ועומר ושתי הלחם ולחם הפנים שלנו הן, היאך נאכלין?

19הני שתי הלחם היכי דמי? אילימא בבאות עם הזבח אטו תודה ולחמה מי לא מנדבי כהנים ואכלי להו?

20אלא לאו בבאות בפני עצמן, וקתני: ״היאך הן נאכלין״, אלמא לאכילה אתיין.

21אמר ליה אביי: לעולם בבאות עם הזבח, ודקא קשיא לך מתודה ולחמה לחמי תודה לא איקרו ״מנחה״, שתי הלחם איקרו ״מנחה״, שנא' (במדבר כח, כו) ״בהקריבכם מנחה חדשה לה'״.

22רב יוסף אמר: לעולם לשריפה אתיין, והיינו טעמא דלא שרפינן לפי שאין שורפין קדשים ביו"ט׃

23א"ל אביי: מי דמי? התם לאו מצותן בכך, הכא דמצותן בכך, לישרפינהו, מידי דהוה אפר ושעיר של יום הכיפורים.

24אלא אמר רב יוסף: גזירה שמא יזדמנו להם כבשים לאחר מכאן. א"ל אביי: תינח כל זמן הקרבתם, לבתר הכי לשרפינהו! מאי ״תעובר צורתן״ נמי דקתני? צורת הקרבתם.

25רבא אמר: לאכילה אתיין, וגזירה משום דרבה, ולאו מטעמיה, אלא מקרא.

26ואמר רבא: מנא אמינא לה? דכתיב: ״(ויקרא כג״, יז) ממושבותיכם תביאו לחם תנופה [וגו'] בכורים לה', מה בכורים בפני עצמן, אף שתי הלחם בפני עצמן, ומינה: מה בכורים לאכילה, אף שתי הלחם נמי לאכילה.