מתוך שלא היתרתה לו — לקצור במגל אלא ע"י קטוף ביד ולא במגל כמו (דברים כ״ג:כ״ו) וקטפת מלילות בידך דקצירה קודם העומר אסורה כדקתני במתני' ואסור לקצור לפני העומר:
זכור הוא — דחדש הוא ולא אכיל:
טחינה והרקדה — מאי שינוי איכא דליהוי זכור ולא יאכל:
בריחיא דידא — דריחים מתגלגלת ביד ולא בשל מים:
קוצרין בית השלחים שבעמקים — דכיון דשדה יבישה היא אי משהו לה לאחר בשולה אזלה לאיבוד. ל"א רעות הן ואין עומר בא מהן ואמרינן בהאי פירקין (דף עא.) ממקום שאתה מביא אי אתה קוצר וממקום שאי אתה מביא אתה קוצר ולשון זה עיקר וכן מפורש לקמן:
אבל לא גודשין — לא יעשנו גדיש עד לאחר העומר:
חדש בדיל מיניה — שהרי לא אכל חדש כל השנה:
חמץ לא בדיל מיניה — כל השנה שהרי אכלו עד הנה הלכך אתי למיכליה:
דרבנן אדרבנן לא קשיא — בתמיה דהכא אמרי רבנן שלא ברצון חכמים עושין דגזרינן שמא יאכל והתם אמרי יבדק לאחר המועד דהיינו בתוך הפסח:
קמח קלי תנן — דאין ראויין לאכילה (קמח) כעין קמח שלנו קמח הבא מתבואה שנתייבשה בתנור:
עד קלי מאי איכא למימר — כגון בשעת קצירה דראוי לאוכלו:
מתני' הרחוקים — שאינן יודעים אם עדיין קרב מותרין מחצות היום ולהלן כדתני טעמא לקמן:
שיהא יום הנף — יום ט"ז שבו מניפין את העומר כולו אסור לאכול חדש:
א"ר יהודה — לתנא דמתני' וכי רבן יוחנן התקין:
והלא מן התורה אסור — שנאמר עד עצם ובזמן שאין בית המקדש קיים משתעי קרא כדמוקי בגמ':
מפני מה אמרו — בין לר' מאיר ובין לר' יהודה דאפי' ר' יהודה מודה דבזמן שיש עומר עומר מתיר דכתיב (ויקרא כג) עד (יום) הביאכם:
גמ' האיר המזרח — הנץ החמה של ט"ז אבל לילו אסור:
עד עצם היום — עד מראה היום וקסבר עד ולא עד בכלל:
משקרב העומר — כל הנך משום פירכא קמייתי הש"ס לרבי יוחנן וריש לקיש:
הותר חדש — אלמא בעומר תליא מילתא:
ומשני למצוה — מצוה להמתין עד שיקרב העומר אבל בלאו לא עבר:
והתנן במתני' העומר מתיר חדש במדינה — לאוכלו ושתי הלחם שבעצרת מתירין חדש במקדש להביא מנחות מן החדש אלמא בעומר תליא מילתא:
