דאמר מר — גבי נזיר ולקח את שער ראש נזרו ונתן על האש אשר תחת זבח השלמים אין לי אלא תחת זבח השלמים תחת הדוד של חטאת ואשם מנין ת"ל זבח:
ה"מ — דנפקי תרוייהו חטאת ואשם של נזיר דכי הדדי נינהו דתרוייהו (חטאת דנזיר טהור ואשם דנזיר טמא) להכשירו ביין וליטמא במתים אתו אבל הכא במצורע דאשם להכשירו לבא במחנה אתי וחטאת לכפר דעל ז' דברים נגעים באין:
חטאת דנזיר טהור ואשם דנזיר טמא:
לא ס"ד — דמנחתם ונסכיהם דכתיב בנזיר טהור בעולתו ושלמיו הכתוב מדבר דטעונים נסכים ולא חטאתו של טהור ואשמו של נזיר טמא:
איל בכלל היה — דהא כתיב ברישא ואיל אחד תמים לשלמים:
מה איל — שהוא שלמים מיוחד שבא בנדר ונדבה:
אף כל בא בנדר ונדבה — אוציא חטאת ואשם שאין באין בנדר ובנדבה שאין טעונין נסכים הילכך ליכא לרבות לנסכים מזבח אלא חטאת מצורע:
זו עולת יולדת — שטעונה נסכים:
זה אחד עשר של מעשר — דטעון נסכים כדתנן (בכורות דף ס.) קרא לתשיעי עשירי ולעשירי תשיעי ולי"א עשירי שלשתן מקודשין התשיעי נאכל במומו והאחד עשר קרב שלמים וטעון נסכים:
שיהא טפל חמור מן העיקר — אלא זה דמעשר גופיה לא בעי נסכים והאי דאתי מכחו טעון נסכים:
רבא אמר — לא מצית למימר לא חטאת ואשם דנזיר ולא עולה דיולדת דג' ריבויין יש בפסוק העולה ואו לזבח:
ואיזהו דבר שצריך שלשה רבויין הוי אומר זה מצורע — דאית ביה שלשה קרבנות חטאת ועולה ואשם דאי בנזיר ארבע ריבויין מיבעיא ליה דהא אית ביה חטאת ועולה ואשם ושלמים:
לאיל — דכתיב או לאיל תעשה מנחה למה לי ליכתוב וכי תעשה מנחה סלת שני עשרונים בלולה בשמן שלישית ההין ואנא ידענא דהיינו איל דצריך שני עשרונים אלא לרבות אילו של אהרן:
מבמועדיכם נפקא — כל הבא במועדיכם ואילו של אהרן הוא בא במועד ביום הכפורים:
ה"מ — דדבר הבא במועד טעון נסכים דציבור אבל ביחיד באילו של אהרן אימא לא:
ומאי שנא — אילו של אהרן דמשום דהוי דיחיד הוה אמינא דלא יטעון נסכים:
מעולת יולדת — דמרבינן לעיל אף ע"ג דשל יחיד היא טעונה נסכים אף של אהרן נמי לא ליבעי איל לרבוייה:
איצטריך סד"א כו' — אילו של אהרן קבוע לו זמן:
או לאיל למה לי לרבות את הפלגס — לנסכים פלגס שעברה שנתו ולא בא לכלל שנים:
הניחא לרבי יוחנן — דאמר בריה בפני עצמו הוא וטעון נסכים:
דתנן הקריבו — לפלגס היכא דנדר איל או כבש והקריב פלגס מביא עליו נסכי איל ואין עולות לו מזבחו לשם חובת נדרו וצריך להביא איל ודאי או כבש ודאי דאף על גב דבריה בפני עצמו הוא קמרבי ליה קרא:
אלא לבר פדא דאמר מייתי נסכי איל ומתני — אם כבש הוא יקדישו נסכים הראויין לו והמותר יהו נדבה ואם (לאו) איל הוא הרי נסכיו דקסבר לאו בריה הוא אלא ספיקא מי איצטריך קרא למיכתב או לרבויי ספיקא והלא לפני המקום הכל גלוי ואין ספיקא לפניו ולא אשכחן קרא דכתיב משום ספיקא:
ודאי לבר פדא קשיא — דלדידיה לא ידעינא או למה לי:
לשור האחד מה תלמוד לומר — והא כבר נאמר (במדבר טז) והקריב על בן הבקר מנחה וגו':
תלמוד לומר לשור האחד — דבין גדול בין קטן נסכיו שוין:
או לאיל האחד מה תלמוד לומר — והלא כבר נאמר (שם) או לאיל תעשה מנחה:
[או לשה בכבשים מת"ל — והלא כבר נאמר או לזבח לכבש האחד]:
או בעזים מה ת"ל — והלא עזים בכלל כבשים הם:
גדי — היינו בחור שעיר היינו זקן:
