מסכת מנחות דף ל״ח עמוד א׳

בלאו דלא תסור כגון טלטול איסור מדרבנן ואבנים מקורזלות מותר להכניס לבית הכסא משום כבוד הבריות אבל לשאת משא דכתיב בהדיא לא דחי כבוד הבריות:

איכא דאמרי מהתם אמר ליה רבינא איפסיק קרנא דחוטא:

כרמלית מותר לטלטל בתוכה מן התורה:

מתני' התכלת אינה מעכבת את הלבן ואע"ג דמצוה לתת תכלת ב' חוטין בציצית כדמפרש לקמן אפ"ה אין זה מעכב את זה ואי עביד ארבעתן תכלת או ארבעתן לבן יצא:

גמ' מין כנף היינו לבן דרוב טליתות של פשתים הן ולבנות:

תכלת צמר צבוע כדאמרינן (יבמות דף ד:) מדשש כיתנא תכלת עמרא:

לא נצרכא מתניתין דקתני אין מעכבין זה את זה:

אלא להקדים שאם הקדים המאוחר דהיינו תכלת דלבן כתיב ברישא הכנף מין כנף ואם הקדים התכלת את הלבן אינה מעכבת ואין צריך לפסוק התכלת אלא יתן הלבן אחריו:

מתני' התכלת אינה מעכבת את הלבן מצוה לתת ב' חוטין תכלת וב' חוטין לבן בציצית ומשמע לכאורה דאין זה מעכב את זה שאם הטיל שני חוטין מן האחד יצא כי הנך דקתני תפלה של יד אינה מעכבת את של ראש כו' אבל בקונטרס פירש אי עבד ארבעתן תכלת או ארבעתן לבן יצא וכן אנו נוהגין ובגמרא מוכיח כן והלא כל המטיל תכלת בסדינו בירושלים אינו אלא מן המתמיהין ומפרש דאסוריה גזירה משום קלא אילן ופריך לא יהא אלא לבן משמע דאי הוי לבן אין כאן איסורא אע"ג דבלא הני דקלא אילן איכא שני חוטי לבן ומיהו יש לדחות דאע"ג דבשני חוטי לבן איכא מצוה כי רמי טפי ליכא איסור כלאים דאין זה מוסיף על המצוה דגדיל שנים גדילים ארבעה דדרשינן מיניה שנים לבן ושנים תכלת לאו למעוטי טפי קאתי כדאשכחן גבי ערבי נחל דדרשינן (סוכה דף לד:) ערבי שתים ונוהגים להשים הרבה בלולב ולקמן גבי טלית שכולה תכלת כו' דאמרינן בטלית בת שמונה חוטין פירש בקונטרס שאין כאן איסור בל תוסיף כיון שכל השמונה בכרך אחד ולא דמי להטיל למוטלת והיינו טעמא דבהטיל למוטלת לבד שייך בל תוסיף משום דציצית אחד על כנף אחד אמר רחמנא ומהתם נמי יש ראייה דכי ליכא אלא לבן או תכלת בעינן לעולם ד' חוטין דמשמע דבטלית בת ד' חוטין לא חיישינן שמא יסיר ב' מהן ויניח בטלית אחד דארבעתן מצוה מיהו בסוף אלו הן הנחנקין (סנהדרין דף פח:) משמע דאם הוסיף חוטין בכרך אחד פסול גבי זקן ממרא דא"ר אלעזר אינו חייב אלא על דבר שעיקרו מדברי תורה ופירושו מדברי סופרים ויש בו להוסיף ואם הוסיף גורע ואנו אין לנו אלא תפילין ופריך והאיכא ציצית ומשני אי קשר העליון לאו דאורייתא האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי ואי קשר העליון דאורייתא גרוע ועומד הוא והאי דלא מוקי לה התם בהטיל למוטלת משום דדילמא לא מיפסלא בכך אע"ג דעובר על בל תוסיף אם נתכוין להוסיף ואם לא נתכוין להוסיף שרי ומאן דמפליג לקמן (מנחות דף מא:) בין טלית בת ארבעה לטלית בת שמונה ה"פ בטלית בת ארבעה דהיינו שנים חוטין שהן ארבעה כשהן כפולין שלא היה לו תכלת ונותן אלו שצבועין קלא אילן במקום לבן וטלית בת ח' היינו בת ד' שהן כפולין שיסבור כולם תכלת ויקח מהן לפטור טלית אחרת ומיהו קשה לפי' זה דבת ד' נמי יסבור שהוא תכלת ויוסיף עליהן לבן של פשתן ועוד דההיא ברייתא דמוקי בבת ד' קתני מביא תכלת ודבר אחר ותולה בה וקלא אילן לא יביא ואם הביא כשר אלמא משמע דמיירי בתולה קלא אילן עם התכלת ועל כרחיך ארבעה ושמונה דוקא קאמר בלא כפולות ושמא כל מה שמוסיף חוטין מד' עד ח' לאו מוסיף הוא ולא מיפסיל בכך כדאשכחן אמוראי לקמן (מנחות דף מב.) דרב אחא בר יעקב רמי ד' ורב אחא מדפתי רמי ח' והשתא לא פליגי כולי האי אלא דמר עביד הפחות ומר עביד היתר ובסנהדרין מיירי דמוסיף טפי מתמניא וצריך טעם מנלן דבשלמא אי פליגי בהא דמאן דרמי ד' סבר כדדרשינן גדיל שנים גדילים ארבעה ומאן דרמי תמניא סבר דגדילים דקאמר רחמנא אכל מין ומין קאי גדילים מלבן וגדילים מתכלת דהיינו צמר ופשתים דעלייהו קאי אבל אי לא פליגי מה סברא היא זו דאי בעי עביד הכי ואי בעי עביד הכי וצ"ל דכל זה יש במשמעות גדילים דאי עביד תכלת ולבן בין שניהם ד' חוטין גדילים קרינא ביה ואי עביד מכל חד וחד גדילים כגון ד' חוטין לבן וד' חוטין תכלת גדילים נמי קרינא ביה ולאו מוסיף הוא אבל אי רמי טפי מוסיף הוא וגרוע ועומד הוא ועוד צריך טעם מנלן דכי לית ליה אלא או לבן או תכלת דלא מיפטר בתרי חוטי לחודייהו עד דרמי ד' ושמא משום דדרשינן גדיל שנים גדילים ד' בין יש בו מין אחד בין יש בו שני מינין וקצת קשה הא דאמרי' בגמרא אם הקדים תכלת ללבן יצא אלא שחיסר מצוה מאי חיסר מצוה [אילימא חיסר מצוה] דלבן וקיים מצוה דתכלת לרבי עכובי מעכבי אהדדי דמשמע דאי לא מעכבי ניחא אלמא אע"ג דחיסר מצוה דלבן קיים מצוה דתכלת בב' חוטין ויש לומר דלהכשיר תכלת מיהא מהני לבן דקרינא ביה גדילים ד' וא"ת ומנלן דבעינן ב' חוטין לבן וב' חוטין דתכלת דילמא אגדילים קפיד קרא אפילו חד מהאי וג' מהאי ויש לומר כיון דתרי מיני בעי רחמנא סברא הוא שיהיו שוין ועוד פתיל תכלת כתיב ופתיל משמע תרי כדדרשינן פרק בא לו (יומא עב.) וקיצץ פתילים פתיל שנים פתילים ד' ולבן נמי לא פחות מתרי דקדיש טפי כדאמרינן בגמרא דמתחיל בלבן ומסיים בלבן דמעלין בקודש ולא מורידין ומיהו טעם זה דפתיל לא יתכן דבפרק בא לו משמע וקיצץ דמקצץ אחד לשנים והכא על כרחין לא משמע תרי כדמוכח בספרי בפרשת [שלח] לך ובפרשת כי תצא ועשו להם ציצית שומע אני חוט אחד בפני עצמו ת"ל גדילים כמה גדילים נעשין אין [גדיל] פחות משלשה חוטין כדברי בית הילל משמע דמפתיל לא הוה שמעינן אלא חד ועוד דאי פתיל משמע תרי והכנף מין כנף לכל הפחות חד א"כ בלא גדילים נמי תיפוק ליה תלתא וצריך לומר שחולק על הש"ס שלנו דמשמע דחד מתכלת מהני ומה שאנו כופלים הד' לח' סמכינן אהא דאמרינן לקמן (מנחות דף מב.) רב אחא בר יעקב רמי ד' ועייף להו מיעף ומעייל להו בגלימא ואביק להו כו' עד מר בריה דרבנא עביד כי דידן ופירש בקונטרס דלא אביק להו ועוד תניא בספרי ב"ש אומרים ד' של צמר וד' של תכלת ואם תאמר היא גופה מנלן שצריך לכופלן ואי הוה מפרשינן עשה גדיל ופותליהו מתוכו היינו שצריך לפותלו כעין פתילה שהיא כפולה ניחא אבל בקונט' לא פירש כן ושם אפרש:

כתיב הכנף מין הכנף ואפילו לתנא דבי ר"י פ"ק דיבמות (דף ד:) דפליג ארבא דדריש הכי לא פליג אלא אהא דמרבה שאר מינים אבל הכנף מין כנף דריש שפיר:

ואם הקדים תכלת ללבן יצא תימה כיון דמקרא הוא דדרשינן דלבן ברישא נימא דמעכב דהא לא בעינן שנה הכתוב לעכב אלא בקדשים ויש לומר דלית לן למימר דאסדר לבד יקפיד הכתוב לעכב כמו גבי חליצה (יבמות דף קה.) הקדים רקיקה לחליצה מה שעשה עשוי ואע"ג דכתיב ככה עיכובא לא קאי אלא אחסרון מעשה:

גמ' מאי טעמא דר' דאי משום וראיתם אותו לא משמע דקאי אלא אחדא מינייהו דלאו לשון רבים הוא, דאי כתב רחמנא וראיתם אותם אע"ג דהוה מצינן למימר דקאי לשון רבים אציציות מ"מ כיון דנוכל לומר כמו כן דקאי אלבן ואתכלת נימא דקאי לכולהו, ועוד דמסתמא אית לן למימר דקאי טפי אלבן ותכלית מהציציות דהא אפקינהו קרא בלשון יחיד דהא ציצית קרייה רחמנא אבל אותו ציצית שנעשה משני מינים יוכל לומר בהם אותם דליקו לשני המינים אבל השתא דכתיב אותו דהוי לשון יחיד משמע דקאי אחדא מינייהו אתכלת או אלכן ודלא מעכבי: וא"ת אימא דלעולם מעכבי אלא דלא קפיד קרא אלא אראיה דחדא מינייהו. וי"ל דז"א משום דאי מעכבי אי אפשר לראות זה בלא זה וא"כ מדכתב ראיה אחדא מינייהו שמע מינה דלא מעכבי. וא"ת אמאי נימא דאותו משמע אחדא מינייהו אדרבה אית לן למימר דאותו קאי אציציות דהוו ביה תרוייהו דהא מיירי דאית ביה תכלת ולבן. וי"ל דא"כ לכתוב קרא ותראהו דליקו אציצית ומדכתב וראיתם אותו משמע חדא מינייהו מהנך דאיירי בהו קרא דהיינו תכלת או לבן, ומשני דכתיב הכנף מין כנף וכתיב פתיל תכלת: וקשיא דמאי שני טפי מעיקרא הא מעיקרא נמי הוה סבר דקרא בעי דלהוו בציצית תרווייהו דכתיב על ציצית הכנף פתיל תכלת אלמא בעי דעם הציצית יתן פתיל תכלת ודלהוו בציצית תרי מינים ואפ"ה הוה בעי למימר דלא קאי וראיתם אותו לתרווייהו א"כ אי זה טעם תירץ לו דקאי אתרווייהו טפי ממאי דסבר לו מעיקרא: י"ל דאה"נ דמעיקרא נמי הוה ילפינן תרוייהו מהכנף ומפתיל תכלת אלא דמשני דאדרבה וראיתם אותו משמע דקאי אתרווייהו דאי לא כתיב אלא ותראהו לא הוה ילפינן עד דאיכא תרוייהו אלא הוה מפרשינן ליה ותראהו בכל ענין שיעשה אעפ"י שנעשה מאחד מהם דהא לא כתיב מקמי הכי עיכובא אלא חדא זימנא וה"א דהוי למצוה וגם ותראהו לא משמע עיכובא לכך כתיב וראיתם אותו דמשמע וראית' אותו כמו שצויתי שיעש' לעכב דהיינו עד דאיכא תרוייהו, ורבנן סברי איפכא דאותו לא קאי אציצי' אלא לא' מן המינים ואי הוה כתיב ותראהו הוה משמע עיכוב דמשמע הציצית הנעשה מתרוייהו ולכך כתב אותו לאחד מן המינים: וא"ת א"כ לא לכתוב לא הא ולא הא וכיון דלא הוה כתי' עכוב ממילא לא נבעי תרוייהו. וי"ל דלא מצי למשתק מיניה משום דאצטריך וראיתם לאזדהורי אראיית ציצית: אי נמי אי לא כתב מידי והוה שתיק מוראיתם אותו הוה אמינא דמ"מ מעכבי למצוה ובלא תרווייהו לא קיים מצוה מן המובחר ולכך כתב אותו דאשמעינן אותו דהיכא דליכא נמי אלא חדא דקיים מצוה מן המובחר אלא דמצוה טפי לעשותו משניהם:

פרש"י בד"ה התכלת אינה מעכבת כו' ובד"ה ואם הקדים כו' הלבן אינה מעכבת כו' אחריו הס"ד כצ"ל:

תוס' בד"ה התכלת כו' ת"ל תלתא וצ"ל שחולק על תלמוד כו' ובד"ה ואם הקדים כו' דהא דלא בעינן שינה כו' כצ"ל: