בפרק שתי מדות על מתני' דכל קרבנות צבור והיחיד טעונין נסכים גמ' אנו רבנן ועשיתם אשה לה' יכול כל העולה לאשים טעון נסכים ואפי' מנחה: וקשיא איזה נסכים שייך להביא עם המנחה והלא גוף הנסכים מנחה הם כדכתיב בפ' זו והקריב המקריב קרבנו מנחה לה' סולת עשרון בלול, וכי עם מנחה יביא מנחה מאי אולמיה דהאי מהאי ולא דמי לזבח, ונ"ל דלא שיביא מנחת נסכים עמה קאמר אלא שיביא נסכי יין עמה לבד דס"ד הואיל והוא בכלל אשים שתטעון נסכי יין כמו מנחת נסכים ונהי דלא נוכל לרבותה לכל דין אשים כמו זבח מ"מ כמה שנוכל לרבותה נרביה:
אוציא חובות הבאות מחמת רגל ברגל, הואיל ואינם באים בנדר ונדבה אע"פי שכמותם באין בנדר ונדבה מפני שנאמר שלא הטעין הכתוב נסכים אלא לנדר ונדבה דוקא:
בן בקר בכלל היה, פירש"י בכלל ועשיתם אשה דשמעי' מינה דכל אשה טעון נסכים חוץ מאלו שמיעט: וקשיא דא"כ עולה או זבח למה לי והלא בכלל אשים הם אלא אצטריך עולה למעוטי מנחה וזבח משום דאי לא כתב אלא עולה לבד היו ממעטים שלמים ותודה ואצטריך זבח לרבויינהו וכי היכי דלא נרבה מכלל זבח גם בכור ופסח אצטריך לפלא למעט דבר שאינו בא בנדר ונדבה ואצטריך במועדיכם לרבוייה חובות הבאות מחמת הרגל שכן שיטת הברייתא א"כ מאי קאמר בן הבקר בכלל אשים היה והלא יצאו כולם ממיעוטא דעולה כדפירשנו והוצרך הכתוב לכתוב בהדיא כל הטעונין ולא נשאר דבר שנרבה ממנו אשים שלא נתפרש ומאי דלא פרש לא מרבי' א"כ אי לא כתב בן הבקר לא הוה מרבינן ליה מכלל אשה: וצ"ל דה"ק דודאי אה"נ דלא מרבינן מכלל אשה זבחים שלא נתפרשו אך מ"מ אותן הזבחים שנתפרשו מרבי' להו מכלל אשה מכל מין שיביא אותן בין מבקר בין מצאן ולכך קאמר דלא אצטריך (לכבש) לכתוב בן בקר, כנ"ל לפי דעת רש"י, וממק"ל דא"כ לקשי ליה נמי למה אצטריך לכבש האחד או לאיל תעשה שבכלל אשה הם כבן בקר ומאי לדרוש בהו כדדריש בבן בקד אלא מאי אית לך למימר דאיצטריכ' כדי לפרש מפני שאינם שוים בשעור הנסכים כמו כן בן בקר אצטריך נמי לחלוק נסכיו שהיא ו' עשרונות וחצי הין והכבש עשרון ורביעית והאיל ב' עשרונים ושלישית ההין, לכנ"ל דלאו דלא אצטריך ליה דודאי אצטריך לדינו כדפי' אלא קשה ליה מדכתיב ביה עולה או זבח לפלא נדר דנהי דמעולה או זבח לא קשיא לן שהרי כמו כן נכתבו על כבש והוצרך לכתבם לומר ההוא שהטעינו נסכים ר"ל בין יהיה עולה בין יהיה זבח וכמו שפירשו בצאן בא לפרשו וא"ת והלא בראש הפרשה כתיב עולה או זבח וא"כ לישתוק מניה בין בכבש בין בבקר, ז"א דאי לא חזר ופרשו במינין היינו יכולין לומר דלא קאי עולה או זבח לכל המינים אלא לאחד מהם או עולה לצאן וזבח לבקר או להיפך משום דכיון דעולה אכתוב למעוט לא הוה מרבינן אלא לכל הפחות שנוכל לרבות ועולה להוי דומיא דזבח דאותו מין הילכך הוצרך לפרש דקיימי אכל מין ומין: וא"ת לישתוק מעולה או זבח דריש פרשתא כיון דנכתבו על המינין, ז"א דהא אצטריכא עולה למעט מנחה וזבח לרבויי הנך כדאיתא לעיל משום דמהנך עולה או זבח דאכתוב על המינין לא חזינן הכי משום דה"א דאצטריכו לרבויי המינים בין בעולה בין בזבח כדפי' ולא למעוטא דמנחה כיון שיש לרבותם מכלל אשה ואינהו לא אכתוב גבי אשה ולכך אצטריך לכתוב עולה או זבח גבי רבויא דאשה כדי למעט הנך דלא אתו מכלל אשה, אך מ"מ לפלא נדר לא היה צריך לכותבו שנית דהא כתב מתחלה לפלא נדר דבעינן דבר הבא בנדר ונדבה ולא היה צריך כי אם לפרש דין הנסכים בגדול לפי גדלו ובקטן לפי קטנו הילכך דריש שפיר למה יצא, וניחא מאי דקאמר מה בן בקר מיוחד בא בנדר ונדבה. פי' מיוחד שלכך נכתב בו לבדו לפלא נדר לומר דבעי' קודם שיטעון נסכים שיבא בנדר ונדבה אף כל ר"ל שאר המינין דהיינו כבש ואיל אינו טעון אלא כשבאים בנדר ונדבה א"כ יצאו שעירי רגלים שהם מין צאן דאינם טעונים הואיל ואינם באים בנדר כ"א חובה: וא"ת גם עולת ראיה ושלמי נדבה נמעט מהאי לפלא בתרא ואי משום במועדיכם דמרבה להו א"כ גם חובה דמועדות נרבה ועוד מאי אשמועינן מיעוטא טפי האי לפלא בתרא מקמא דקאי לכל מילי: י"ל דהיינו דאתא לפרושי דאי מקמא לא מתמעיט שום חובה דרגל גם שעירים דכיון דאכתוב במועדיכם לרבויי כל מילי דמועדות משמע ולכך אצטריך לפלא בתרא דבקר למעט חובה דמועדות כדקאמר אף כל כדפריש' ולמעט כל חובה דמועדות גם שלמי חגיגה לא מצינן למימר דא"כ לשתוק מיניה ומקרא דמועדיכם ומלפלא קמא הוה ממעטי' לכל חובה גם דמועדות ומדכתי' במועדיכ' לרבויי חובה דמועד ש"מ דלפלא בתרא אתא למימר דבעי' שיהא אותו קרבן דחובה דמועד דרבי במועדיכם בא בנדר ונדבה במקום אחר כעולת ראיה ושלמי חגיגה שבאים במקום אחר בנדר ונדבה בעולה ושלמים ולמעט שעירי' שאינם בנדבה דלא מצינו חטאת נדבה, ולמה אצטריכו במועדיכם ולפלא בתרא דאי מלפלא קמא הוה ממעטי' כל מידי דליתיה נדבה ואע"פי שבא במינו נדבה במקום אחר ואף במועדות ולפלא לרבויי חובה דמועדות שיש במינה נדבה במקום אחר ומ"מ חובה שאינה דמועדות שיש במינה נדבה במקום אחר משמע דממעטי' לה מלפלא קמא דהכי משמע לשון הברייתא דקא' אוציא אף חובות הבאות ברגל ת"ל במועדיכם משמע דלא רבי כי אם דמועדות לבד ודרבויא דמועדות מעוטא לשאר מילי: וא"ת דלעולם לימא דגם לשאר מילי נרבה חובה שבאה במקום אחר נדבה משום דלפלא בתרא גלי לן דלפלא קמא לא אתא למימר דנבעי נדר ונדבה אלא שיהא בא בנדר ונדבה, וכי תימא דא"כ לשתוק מבמועדיכ' כיון דלא הוי דוקא דז"א דנוכל לומר דאי לאו במועדיכם לא הוה משכחינן סמך על מה ליקו מיעוט דלפלא בתרא ואצטרי' למכתבי' כי היכי דליקו עליה ולעולם נימא דגלי במועדות והוא הדין בשאר מילי: וי"ל דז"א שהרי גם כי כתב במועדיכם הוה מצי לפלא בתרא לגלויי על קמא ובכל מילי לא בעינן נדר ונדבה כי אם בא בנדר ונדבה משום דהא דאין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות ודאתא לרבויי מה שבמינו בא בנדר ונדבה דאין לומר דהוה מרבי' אף חובה, דז"א לשתוק מתרוייהו לפלא ומאשה מרבינן אף חובה ומדכתבינהו ש"מ דאתו למעוטי חובה ולרבויי חובה שבאה במקום אחר נדבה וא"כ לעולם נימא דאי מרבי' גם בשאר מילי לשתוק ממועדות ומדכתבינהו ש"מ למעוטי כל שאר מילי אם לא יהא נדר ונדבה: וא"ת והלא עולת חובה טעונה נסכים וא"כ נימא טעמא משום דמינה באה נדבה, וי"ל דאין עולת חובה כי אם בצבור והתם כתי' בהדיא נסכים דהייינו עולת תמיד ושלמי נזיר ועולת נזיר אינו כי אם בנדר שהרי הנזירות נדר הוא ועולת מצורע נמי אע"פי שאינה באה נדר מ"מ כתב ביה בהדיא מנחתו, ולפי מה שפי' מה בן בקר בא למעט גבי מועדות דבעי' בא בנדר ונדבה ואף כל קאי אכבש ואיל דמועדות, או נוכל לומר אף כל דר"ל אף כל קרבן המועדות אלא שנראה יותר לומר דקאי אף כל אאיל וכבש מפני שבקר שם מין הוא ודכותיה משמע אף כל דקאי אשאר מינין ואינו שם קרבן דנימא אף כל אשאר קרבנות: וא"ת הא תינח דאצטריכו עולה ולפלא קמא ועולה למעט מנחה ולפלא למעט מידי דליתיה בנדבה דבחד מינייהו לא סגי דאי לא כתי' אלא לפלא מרבי' כל מידי דנדבה ואפי' מנחה ואצטרי' עולה למעט מנחה ואי כתב עולה לבד ה"א עולה בין חובה בין נדבה ותו לא ואצטרי' לפלא לרבויי שאר מילי דבאים בנדבה אבל מאו זבח לשתוק דמלפלא מרבי' ליה: י"ל דאי לא כתי' או זבח לא הוה מרבי' ליה מלפלא דכמו דממעטי' מנחה מעולה כמו כן נמעט זבח דנימא עולה דוקא ולפלא למעט עולת חובה אתי ולא לרבות שאר דברים הבאים בנדבה בר מעולה לכך אכתיב או זבח לרבות שאר זבחים ולא מיעטו כי אם מנחה ולפלא למעט בהו מידי דחובה ומועדיכם אתא לרבויי חובה דמועדות ולפלא בתרא לגלות דבעי' בהו דליתיה בעלמא בנדר ונדבה:
אפי' עולת העוף במשמע, וא"ת מאי טעמא, וי"ל מדכתי' או זבח דמשמע דר"ל הנזבח ולא עוף שנמלק מכלל דעולה ר"ל דבר שאינו נזבח, כ"נ מרש"י, ומ"מ לא צרכי' לכולי האי אלא משום דכל עולה במשמע. ת"ל מן הבקר ומן הצאן. נוכל לפרש דלכך אצטריכו תרווייהו למעט עוף דאי לא כתי' אלא בקר ה"א כי היכי דאינו מיעוט גבי צאן דהא בתר הכי כתב איל וכבש כמו כן אינו מיעוט לגבי עוף שישנו במשמעות עולה לכך אצטרי' לכתוב בקר וצאן למעט עוף דע"כ למעט עוף אתו דלגופייהו לא מצטרכי שהרי פרשם בפרשה אחרי כן בפרש' בדיני איל וכבש ובן בקר:
אדם כי יקריב מכם — קרא דריש ת"ק קא דריש. יכיל האומר הרי עלי עולה, נ"ל דמשום דבעולה איירי קרא כדמשמע בתר הכי דמפרש הפרש' דיני עולה מן הבקר ומן הצאן ומן העוף נקט עולה. יביא משניהם דהכי משמע קרא דאדם שוקריב קרבן לד' מן הבהמה. פי' שנדר קרבן עולה מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם דצריך שיביא מן הבקר ומן הצאן: וק"ל דאיך תיפוק אדעתין דיביא משניהם והלא כתיב בתריה ואם עולה קרבנו מן הבקר אלמא משמע דיכול להביא קרבנו מאחד מהם לבד, ונ"ל דה"א דהיינו דוקא במפרש להביא עולה מן הבקר ומן הצאן אבל האומר סתם הרי עלי עולה מן הבהמה יצטרך להביא משניהם הואיל ולא פי' אם צאן אם בקר דנימא דלהכי אתא קרא דמן הבקר ומן הצאן, ת"ל מן הבקר ומן הצאן רצה אחד מביא פי' דהכא נמי משמע דמיירי בנודר סתם כדכתי' ועשיתם אשה לה' עולה או זבח לפלא נגד משמע שנדר סתם כדקאמ' לפלא נדר עולה וקאמר בתריה מן הבקר או מן הצאן או לחלק שיבא מאחד מהם כפי שירצה: וא"ת א"כ לשתוק קרא דמן הבקר ומן הצאן דפ' ויקרא כיון דלא אתא למימר כדפי' לעיל דמאחר דלא אתא למאי דאפקיה קרא א"כ לחנם נכתב: וי"ל דאצטרי' לדרשא דמן הבהמה להוציא את הרובע מן הבקר להוציא את הנעבד מן הצאן להוציא את המוקצה ומ"מ אע"ג דמצטרכי לדרש' ס"ד מעיקרא מפשטיה דקרא דצריך להביא משניהם אי לאו דאפקיה אידך קרא:
רצה שנים מביא, וק"ל והלא כיון דאם רצה מביא אחד אלמא נודר סתם הוי אחד א"כ כשיביא שנים ויוסיף יביא חולין לעזרה, דאין לומר דר"ל רצה שנים מביא אם היה דעתו כשנדר לשנים דא"כ פשיטא דיביא ולמאי אצטרי' קרא להכי, וגם לא מצית אמרת דלא דביא שנים כדקאמר או לחלק אלא צ"ל דבנודר סתם מיירי והק"ל דכיון דעולה סתם אחד משמע איך נשרי ליה להביא שתים. וי"ל דלעולם משמע תרווייהו אחד או שנים הילכך כשמביא אחד או שנים יצא: אי נמי נוכל לומר דלכך אצטריך קרא דמן הבקר ומן הצאן דויקרא לומר דיכול להביא שניהם ושבידו להרבות:
סד"א הואיל וכתי' דומן הצאן כמאן דכתי' יחדיו דמי — נ"ל לפרש דמו"ו דומן הצאן קא דריש כדאמרי' בעלמא דו"ו הדריה וערביה ה"נ ו"ו דומן משמע דערביה עם בקר למבעי תרוייהו: וקשיא דא"כ לא לכתוב לא ו"ו ולא או לחלק דכותיה איכא בריש פסחים דפרי' לא לכתוב רחמנא לא ו"ו ולא ה"א, ושמא י"ל דאצטריכו הו"ו לדרשא כדאית' בת"כ מן הצאן להוציא המוקצה ומן הצאן להוציא הנוגח. ומקצת פיר"שי משמע דלאו מכח וי"ו קאמר אלא משום דכיון דבקר וצאן לפירושי בהמה קיימי משמע דבהמה דאמרי' הויא בקר וצאן וכמאן דכתיב יחדו דמי, ולא נראה לי אלא כדפי':
