מסכת מנחות דף ל״ו עמוד א׳

בין תפילה לתפילה בין של יד לשל ראש דסיפר קודם שיניח אותן על הראש:

להניח דבשל יד מתחיל להניח:

מצות תפילין דעכשיו גומר את המצוה:

לא סח אין מברך אלא על של יד בלבד:

סח מברך שתים כדשלח רב חייא:

סח בין תפילה לתפילה ולא בירך על של ראש אלא סמך על ברכה ראשונה:

עבירה היא בידו וחוזר עליה מערכי המלחמה כדאמרינן בפרק משוח מלחמה (סוטה מד:) הירא ורך הלבב מעבירות שבידו:

והיו משמע שתים כל זמן שיהו בין עיניך יהו שתים כל זמן שאותן של ראש מונחים אותן של יד נמי מונחין אלמא דראש חליץ ברישא:

סח בין תפילה לתפילה חוזר ומברך מכאן מדקדקים כשאדם שוחט עופות או בהמות הרבה וסח בין עוף לעוף שחוזר ומברך ומ"מ עבירה היא בידו כדאמרינן הכא שחוזר עליהם מערכי המלחמה ושמא שאני תפילין שמצוה אחת הן אבל התם שאם ירצה ישחוט ואם ירצה לא ישחוט ומיהו מסתברא דכיון דיכול לפטור בברכה אחת אין לו לדבר כדי שיהא זקוק לברכה שניה כדמוכח בפרק בא לו (יומא דף ע.) ובאלו נאמרין (סוטה מ:) דתנן נוטל ספר תורה וקורא באחרי מות ואך בעשור ובעשור שבחומש הפקודים קורא על פה ופריך בגמרא ונייתי ספר תורה וניקרי ביה ומשני ר' שמעון בן לקיש משום ברכה שאינה צריכה אלמא כיון דיכול לפטור עצמו מברכה שניה קרי לה ברכה שאינה צריכה ושמא סח בין עוף לעוף כסח באמצע סעודתו וזה דבר פשוט שאם שואל עוף לשחוט לא חשוב הפסק מידי דהוה אטול ברוך ומידי דהוי נמי אברכת כסוי הדם דאמרינן בפרק כסוי הדם (חולין דף פו:) אמר רב יהודה שחט חיה יכסנה ואח"כ ישחוט עוף ומשמע התם דאין צריך לחזור ולברך וכן כשאדם מברך יקנה"ז אין הברכות האחרות הפסק בין ברכת היין לשתיה ומיהו אם היה זקוק לחזור ולברך כשסח בין עוף לעוף כמו כן היה זקוק לכסות דהא זימנין אפילו במקום שזקוק לכסוי אמרינן בפרק כסוי הדם (גם זה שם) דנפטר בברכה אחת. מ"ר:

לא סח מברך אחת סח מברך שתים פירש בקונטרס לא סח מברך אחת בין של יד בין של ראש סח מברך שתים להניח תפילין בשל יד ועל מצות תפילין בשל ראש ור"ת פירש לא סח מברך אחת לשל ראש מברך על מצות תפילין שזו היא ברכתו סח מברך ב' לשל ראש להניח ועל מצות וכן [כתב] בשימושא רבא דתפילין מ"ר:

עבירה היא בידו וחוזר עליה מערכי המלחמה מתוך פירוש הקונטרס משמע דאם סח ובירך שרי וליכא איסורא אלא אדרבה מצוה ושכר ברכה וזה לשונו סח בין תפילה לתפילה ולא בירך על של ראש על מצות אלא סמך על ברכה ראשונה עבירה היא בידו. מ"ר:

וקשרתם לאות על ידך והדר והיו לטוטפת בין עיניך מכאן קשה לפירוש הקונטרס דפרק אמר להם הממונה (יומא לג: ושם) גבי אין מעבירין על המצות דאמר שמע מינה עבורי דרעא אטוטפתא אסור כשפוגע בתפילין של יד תחילה אסור להעביר ולהניח של ראש דאין מעבירין על המצות והשתא מאי איריא משום דאין מעבירין על המצות תיפוק לי משום דכך מצותו דמניח של יד ואח"כ מניח של ראש ומפרש ר"ת משום ר' חננאל בשם רב האי גאון דאיירי בשעה שחולץ תפילין ומניחן בתיק שלא יעביר אותן של יד ויתננה בתיק תחילה ואח"כ של ראש למעלה דא"כ כשבא להניח תפילין היה פוגע בשל ראש תחילה והיה צריך להעביר על המצות משום דשל יד מניח תחילה ואח"כ של ראש לפיכך צריך להניח בתוך התיק של ראש תחילה ואח"כ של יד למעלה ורבינו אליהו מפרש דלענין משמוש איירי דאמרינן לקמן שאדם חייב למשמש בתפילין בכל שעה ושעה קל וחומר מציץ והשתא קאמר דבשל יד ממשמש תחילה משום דפגע בהו ברישא ואין מעבירין על המצות. מ"ר:

אמר רבה רב הונא אסברא לי רבה גרסינן ולא רבא דרבא לא ראה רב הונא מעולם דהא אמרינן בפרק בתרא דקדושין (דף עב:) דביום שמת רב יהודה נולד רבא ורב הונא שכיב קודם רב יהודה כדמוכח במועד קטן (דף יז.) דכי נח נפשיה דרב יהודה קאמר התם גברא רבה כרב יהודה ליכא הכא ורב הונא היה גדול בחכמה ובמנין מכל תלמידים דרב כדמשמע בפרק בתרא דכתובות (דף קו.). מ"ר:

וכשיגיע זמנן ממשמש בהן ומברך מכאן נראה כשאדם משכים קודם היום ומתעטף בציצית כשיאור היום אין צריך להסיר טליתו כדי לחזור וללבוש ולהתעטף ולברך דכיון שממשמש בו יכול לברך אף על פי שיש לחלק בין תפילין לציצית שהמשמוש מצוה כדלקמן אין נראה לחלק דבפרק התכלת (לקמן מנחות דף מג.) מדמי תפילין לציצית לענין מישמוש ולברך. מ"ר:

רבי יעקב אומר עד שתכלה רגל מן השוק וחכמים אומרים עד זמן שינה. רבי יעקב וחכמים סבירא להו דלילה זמן תפילין אלא חיישינן לשמא ישן בהן ועביד רבי יעקב הרחקה טפי מדרבנן. מ"ר:

סח מברך שתים, נראה כשיטת רבינו תם ז"ל טפי, האחת דנראה כתקון שתי ברכות לשתי תפלין כיון דשתי מצות הן מדאמרי' תפלה של יד אינה מעכבת של ראש, וא"ת א"כ דשתי מצות הן כל אחת מצוה בפני עצמה אמאי תקון של יד להניח דמשמע התחלת מצוה ובשל ראש על מצות דמשמע דעכשיו גומר המצוה כיון דשתי מצות הן הי' לנו לברך שתיהן בלשון אחד או בשתיהן לברך להניח או על מצות שהרי זו אינה גמר של זו, יש לומר דאע"ג דשתי מצות הן מכל מקום כיון דקרא קאמר דמצות דשל יד תקדים לשל ראש כדכתי' בכלהו פרשיות דתפלין וקשרתם לאות על ידך קודם והיו לטוטפות א"כ הוי כמאן דאמר קרא של ראש אע"ג דמצוה באפי נפשה היא והוו שתי מצות שצריכה האחת להיות קיימת לחבירתה דכשיברך על הקודמת יש לו לברך בלשון קדימה ועל המאוחרת בלשון גמר המצוה ולכך מברך בשל יד בלשון התחלה ובשל ראש בלשון גמר אע"פ שאינן מצוה אחת ואה"נ אלמלי היה יכול להניח של ראש קודם של יד כמו של יד לשל ראש היה מברך שתיהן בלשון אחד הילכך ליכא לאוכוחי מלשון הברכות דחדא מצוה היא: ומהאי טעמא נמי יש לישב שיש ג"כ להקשות לפר"ת דמברך שתי ברכות ודשתי מצות נינהו כדפרישית אמאי כשסח חוזר ומברך הא תינח אי חדא מצוה היא כיון דלא גמר מצוה כשסח הרי כמאן דלא עבידא נמי דמי וצריך לחזור ולברך אבל אי תרי מצות נינהו למה צריך לחזור ולברך הרי תרי מצות נינהו ומה לנו בזה אם סח בנתים הרי יכול להסיח בנתים דכל חדא מצוה באפי נפשה היא, דהא ליתא משום דאע"ג דתרי מצות נינהו מדאינן מעכבות זו את זו מ"מ דקרא בעי כי עביד לתרווייהו דלקדים דידא לרישא ולכן בעינן שלא יהא היסח הדעת ביניהם ושיסיח ביניהם שהרי אם יסיח ביניהם נמצאשהשניה לא תהיה גמר לראשונה ולכך אסור לאסוחי בנתים וחוזר עליה מעורכי המלחמה והיכא דסח הצריכו לחזור ולברך ברכה ראשונ' שבירך כבר כדפר"ת דבסח מברך שתים על של ראש כדי להראות שזו מצוה שניה גמר לראשונה שהרי כשחוזר ומברך פעם אחרת ברכה ראשונה הרי עושה כאלו לא בירך כלל בעבור שלא גמר מצותו כמו שצותהו תורה הילכך כשחוזר ומברך על הראשונה ועל השניה ביחד דהיינו כשמברך שתים על השניה הרי הוא עושה השניה גמר לראשונה שהרי ברכה דלהניח דמברך פעם אחרת אינו שאותה ברכה דלהניח תהיה בשביל מצוה שניה של ראש דא"כ שתי ברכות למה יברך על מצוה אחת אלא משום שחוזר ומברך על הראשונה כדי שתהיה השניה גמר לראשונה כדבעי קרא: וא"ת היאך יברך על הראשונה שכבר נעשית והרי הברכות צריכות להיות עובר לעשייתן הא ליתא משום דנהי דצריך לברך עובר לעשייתן, לכתחלה בעבור זה אין אנו אומרים דאם עשה המצוה בלא ברכה קודם לעשייתה שלא יהא יכול לברך אחר עשייתה, שהרי יש כמה מצות שמברכין עליה' לאחר עשייתן כגון טבילה {*) הגה"ה ודבריו תמוהים היכי קאמר דברכ' להניח הוא לאחר עשיית' והא אמרי' לעיל דל"ה ע"ב תפיל' מאימתי מברך עליהם משעת הנחתן איני והא רב יהודה אמר שמואל כל המצות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן אביי ורבא דאמרי תרווייהו משעת הנחה ועד שעת קשירה ופיר"שי דכיון דעדיין לא קשרו עובר לעשייתן הוה וכ"פ הר"מ והטור ז"ל בסי' כ"ה דצריך לברך קודם קשירתן שקשירה זו היא עשייתן ע"כ מפורש בהדיא דברכת להניח הוי עובר לעשיין ואיך כתב הרב דברכת להניח תהי מהברכות שמברכין עליהן לאחר עשייתן. ועוד קש' טובא במאי דקאמר דיש כמה מצות שמברכין וכו' הלא ליכא אלא טבילה לבד וכמו דאמרי' בפסחי' ד"ז ע"ב דכל הברכו' מברך עליהם עובר לעשיין חוץ מן הטבילה וכ"פ הר"מ בפי"א מה' ברכות וה"ט דאכתי גברא לא חזי וע"ש בתו' והרא"ש וצ"ע. ממני אג"ן ס"ט:} ונטילת ידים וברכה דלהניח וברכת אירוסין אלא שלכתחלה תקנו חכמים לברך קודם אך אם לא ברך קודם עשייתה צריך שיברך לאחריה הילכך גם בזו דבעי קרא שתהא שניה גמר לראשונה ושלא תהא הפסק ביניהם בהפסק יחזור ויברך על הראשונה וההיא ברכה שחוזר ומברך הויא אתחלתא דראשו' ונעשית השני' גמר לה שאין הפסק בניהם: וי"מ דצריך לחזור ולמשמש התפילין של יד דאמרינן כל עידנא דמשמשי מברכי עלייהו, ולא נראה לי דמאי דאמרי' הכי הוו כשיש הפסק בין ההנחה והמשמוש אבל אם הסיח דעתו הרי אין לו לברך בשביל המשמוש שהרי אם יברך בעבור שמשמש בהם כמה פעמים זה אחר זה על המשמוש הרי יברך כמה ברכות לבטלה אלא אין מברכין על המשמוש אלא כשיש הפסק רב בין ההנחה והמשמוש ואי נימא יש היסח הדעת בעבור שסח הרי גם בלא משמוש נוכל לומר שיברך מטעם שפירשתי והרי סח מברך שתים על של ראש משמע בלא משמוש שהרי אם ימשמש הרי אין ברכה ראשונה נעשית על ראש כי אם על של יד דהוי כאלו היה מניחם פעס אחרת והרי סח מברך שתים משמע דשתיהם נעשות בהנחות של ראש לבד דומיא דלא סח מברך אחת על הנחה של ראש אלא נראה לומר דבלא משמוש קאמר כדפרי', והרי לפי מה שפירשנו ניחא שיטת ר"ת דאין לומר דמברך על שתיהם כי אם ברכה אחת אבל כשסח מברך בעבור שלא גמר המצוה קודם שסח והפסיק באמצע המצוה הרי יש לנו להקשות למה צריך חזור ולברך וכי מי שבירך קודם עשיית המצוה ופסק באמצעיתה יצטרך לברך היכן מצינו דבעי' שלא יהא היסח להדעת משהתחיל המצוה עד שיגמרנה ואפי' אם נימא הכי מ"מ היכן מצינו שיברכו על חצי מצוה שיצטרך לחזור לברך על חצי מצוה א"כ יברכו על מצוה אחת כמה ברכות על כל חצאין שבה, ועוד דאפי' נימא דצרי' לחזור ולברך הרי הי' לו לחזור ולברך ברכה ראשונה שבירך על התחלת עשיית המצוה דהיינו ברכה דלהניח ולא לעשות ברכה אחרת דהיינו על מצות, ואין לומר דבעבור שחוזר לברך משום גמר המצוה תהא הברכה בלשון גמר מצוה דא"כ לכל המצות היה להם לתקן שתי ברכות אחת שתהא בלשון התחלת מצוה דוגמא דתפילין דמברך בהתחלה להניח ולתקן ברכה אחרת שאם יסיח קודם שיגמרנה שיברך ברכה אחרת בלשון גמר והרי לא מצינו כן, ועוד דבשאר מצות אין אנו אומרים שיצטרך לחזור ולברך אלא אמרינן דאם שהה כדי לגמור כולה חוזר לראש ולא הצריכו ברכה דאם יצטרך לברך בשביל ההפסק הרי יברך בלשון ברכת התחלה ולא בלשון ברכה של גמר מצוה, אלא ודאי נראה שברכה זו שמברך עליה בלשון גמר הוי מפני שמצוה בפני עצמה היא ושיש לברך עליה בין סח בין לא סח אלא שמברך עליה בלשון גמר מפני שגמר לחברתה היא כדפירשית וכשסח חוזר ומברך על הראשונה כדפירשית: ועוד קשיא לשיטת רש"י דלא סח מברך אחת דמשמע לשון זה דבההיא מילתא דאמרינן דלא סח מברך אחת אמרי' כמו כן דמברך שתים הילכך לפי' ר"ת ניחא דבין לא סח מברך אחת בין סח מברך שתים הכל קאי על ברכת תפילין של ראש, אך לפירש"י לא קיימי אחת דלא סח ושתים דסח על חדא מילתא דאחת דלא סח קאי לשל יד ושתים דסח קיימא חדא מינייהו לשל ראש, ועוד מאי מברך שתים דקאמר, לפי' ר"ת ניחא דקאמר דמברך שתים לאחר שסח, אך לפירש"י לא היה לו לומר סח מברך שתים אלא לומר סח מברך ברכה אחרת או מברך על של ראש ולמה לו להזכיר ברכה דיד שכבר בירכה ולא עוד אלא שיזכיר אותה בלשון עתיד כאלו יצטרך לברכה פעם אחרת והרי מה שברך קודם שסח כבר ברך אותה ואינו מצריך לברכה פעם אחרת הילכך מה שבירך כבר אין לו להזכירו בלשון מברך מה שעתיד והרי כבר בירכה ואין לקרותה מברך מה שברך כבר: וגם קשיא לפי פי' שיט' רש"י מה שאמר סח בין תפלה לתפל' חוזר ומברך משמע חוזר ומבר' אותה ברכה שברך כבר והא לך לפיר"ת דהא דחוזר ומברך הברכה שברך כבר, אבל לפירש"י דר"ל דיברך ברכה אחרת שאינה בל' ברכה ראשונה אין כאן חוזר ומברך דמשמע שחוזר ומברך הברכה שברך אלא הי"ל לומר סח בין תפילה צריך לברך שיהא במשמעות לשון דיצטרך לברך ברכה שנתקן להכי, על כן נ"ל שטת ר"ת עיקרית והמנהג שאנו נוהגים לברך שתי ברכות עיקר:

תפילין שהניחן קודם עמוד השחר מברך עליהן משעת הנחתן, משעת זמן הנחתן דאמר פ"ק דברכות (ד"ט) בק"ש אחרים אומרים משרואה חבירו ברחוק ד' אמות ואמרי' התם לתפילין כאחרים פי' להנחת תפילין כאחרים כל"ה, ור"ל משעת הנחתן משעת הקבוע' להנחתן שאין להניחם קודם לכן, וזו השיטה שפירש"י למעלה כאחרים, ובספרים שלנו כתוב תפילין מברך עליהם משעת הנחתן כיצד היה משכים מניחן וכשיגוע זמנם ממשמש בהם ומברך והיינו הפי' דמברך עליהם משעת הנחתן כדפירש"י לעיל דר"ל משעה הקבועה להנחתן והרי אין להם שעה קבועה להנחתן שהרי יכול להניחם כל היום אלא הא דקאמר קבועה להנחתם שאינו יכול להניחם קודם לכן ולברך, ולפי שאינו רשאי להניחם קודם לכן ולברך קרי ליה שעת הנחתן דר"ל שיכול להניחם ולברך עליהם וזהו מה שמפרש לברך עליהם וממשמש בהם ומברך, והמשמוש אינו הנחה גמורה שיברך להניח על המשמוש אלא שאם היה מברך עליהם בלא משמוש איך יברך להניח וכבר הם מונחים בראשו ואינו עושה שום מעשה שדומה להנחה אבל הממשמש בהם ונזכר מהמצוה שנצטוה להניחם וממשמש לכך בהם הוי כאלו מניחם ומברך עליהם להניח כאלו היה מניחם:

בא"ד ומדקאמר כשאינו עולה (ויורד) לא חייץ כו' עכ"ל מהא דקאמר נמי גבי של ראש בזמן שהוא חוצה נמי מוכח כן כמ"ש במרדכי ובסמ"ג אלא דהכא לפי סברא דבעי לפלוגי בין של ראש ובין של יד בהא לא הוצרך לראייה אלא בשל יד וק"ל:

בד"ה לא סח כו' מברך אחד לשל ראש על מצות כי' כצ"ל ובד"ה עבירה היא כו' ולא בירך על של ראש על מצות אלא כו' כצ"ל ודו"ק:

פרש"י בד"ה מודים חכמים כו' כדאמרינן לקמן הס"ד ואח"כ מ"ה מצלי בהו כו' כר' יעקב הס"ד כצ"ל:

תוס' ד"ה לא כו' ור"ת פי' וכו' הראה לי חכם אחד שכן מפורש בהדיא במדרש תנחומא בפרשת בא: