למכתן — אפר מרפא מכה:
פרשי מספק הזאות — משום מעילה בשמעתא קמייתא דמעילה (דף ב:) מפרש מאי איכא בין מעילה דרבנן למעילה דאורייתא:
ספק הזאות — כגון שנטמא בספק טמא מת כגון סככות ופרעות:
בתחילה מגבין להן — כלומר עכשיו כשמביאין אותן גובין את המעות מכל אחד ואחד ואין באין מתרומת הלשכה כשאר קרבנות צבור:
הי מינייהו אחריתי — איזו נאמר באחרונה שנסמוך עליה דשמא הדר ביה מאידך משום דקי"ל (עירובין דף מו:) ר' יהודה ור' שמעון הלכה כרבי יהודה:
קמייתא — דקתני לר"ש שבאין מן הלשכה:
דלית בהו כפרה — מנחת כהן ליתא ליורשים כפרה בגוה אבל פר העלם דבר כפרה לציבור היא:
קרבני לחמי לאשי — ריבה הכתוב קרבנות הרבה דכל הני לשון קרבן נינהו:
לרבות פר העלם — דבאין מתרומת הלשכה כתמיד דבתמיד משתעי ואע"ג דלאו אדעתא דהכי הביאו שקליהם שהרי לא היו יודעים שיחטא אפ"ה מרבה להו קרא:
דברי ר"ש — וכיון דמקרא יליף עיקר הוא הך היא דאחריתא:
שמיני בחביתין — במסכת תמיד (דף לא:) מני לכהנים י"ג העסוקים בתמיד בין בבקר בין בערב זה בכך וזה בכך:
באתרא דחשוכא — דבבל עמוקה היא דכתיב האומר לצולה חרבי (ישעיהו מ״ד:כ״ז):
שביעי — מקריב הסלת דמנחת נסכי תמיד:
תשיעי ביין ה"נ דלא בטלי — לעולם והא קיימא לן מנחתם ונסכיהם בלילה כו' דאם לא הקריבו היום נסכים יקריבום למחר וכגון שלא קדשו בכלי דלא נפסלו בלינה אלמא זימנין דקרב תמיד בלא נסכים:
אלא דאי — לא הוו נסכים לא קתני ה"נ גבי חביתין דאי מת כ"ג לא קתני ולעולם אם מת בטילה כל בין הערבים עד שיעמוד כהן אחר:
אהדרוה לקמיה דרבא — הא דקאמר רבי ירמיה בבלאי טפשאי:
מבישותין אמרי קמייהו — כשאנו אומרים שום טעם שאינו יפה אומרים אותו השומעין לפני בני ארץ ישראל:
מטיבותין — כי אמרי' מילי מעלייתא לא אמרי להו קמייהו:
הא נמי — דאמרן דאינה בטילה מטיבותין היא דיפה אמרתי (דאי לא) דנפקא לי מקרא דכתיב בחביתין (ויקרא ו׳:י״ג) סלת מנחה תמיד מה תמיד אינו בטל אף היא אינה בטלה:
מאי הוי עלה — כרבא או כרבי ירמיה:
פליגי בה — בחביתי כ"ג שלא מת:
מפריש לה שני קמצין של לבונה — כשהיה מביא עשרון שלם מביתו מביא עמו שני קמצים לבונה ומקריב האחד לחצי עשרון של שחרית והאחד לחצי של בין הערבים:
ולא מינו אחר — דקריבה שלימה:
