מסכת מנחות דף כ׳ עמוד א׳

ברית אמורה במלח שלא תפסוק מקרבנות בין לרבי יהודה בין לר' שמעון ליכא מידי אלא משמעות דורשין:

רב דאמר החזירה אין לא החזירה לא כתנא דידן ס"ל דאמר לא מלח הקומץ כשר:

שזר קרב לגבי מזבח דמליחת קומץ בראשו של מזבח היא כדאמר בשמעתא בראשו של מזבח ששם מולחים את הקומץ:

עצים נקראו קרבן שנאמר והגורלות הפלנו על קרבן העצים (נחמיה י׳:ל״ה) ודם איקרי קרבן שהוא עיקר כל הזבח:

אחרים באין לה חובה שצריכה עצים להקטרה:

אף כל שצריכין עצים טעונין מלח יצאו עצים ודם:

קומץ דמנחה מתיר שיריים ודם מתיר אימורין למזבח ובשר לכהנים:

אי מה מנחה מיוחדת שמתרת הכי פריך או אימא כי היכי דמרבינן כל דדמי ליה בהאי צד שאחרים באין חובה להן תרבי נמי דם דדמי לה לאידך גיסא בחד צד דמתיר כמותה ואף כל למעוטי עצים הוא דאתא דלא דמי לה במידי ת"ל במיעוטא אחרינא למעוטי צד דמתיר כמותה ולרבויי דאחרים באין חובה להו אתא דליכא לפרושי (איפכא) אביא דם שמתיר ואוציא את אלו שאין מתירין דא"כ למה לי למימר מעל מנחתך נימא (אי נמי) כדאמרינן לקמן מסתברא הני הוה ליה למילף שכן אשב"נ טמ"א סימן הלכך על כרחך כולהו הוה בעי לרבויי הני בחד צד להכי איצטריך מיעוט למעוטי חד מינייהו:

אימא מה הפרט מפורש שאחרים באים חובה לה וגם מתרת פירוש ונימא כללא קמא דוקא אי נמי אפילו למ"ד כללא בתרא דוקא בעינן שני צדדין כדמוכח בריש בכל מערבין (ערובין דף כח.) וצריך עיון בפרק שלשה מינין (נזיר דף לה:) ושמא יש מקומות שנים ושלשה מקומות לא חשיבי ליה להש"ס אלא בחד צד:

מדאיצטריך מעל מנחתך מכלל דהנך כולהו מייתו בחד צד פי' כמו דם דלית ליה אלא חד צד ובסמוך מונה צדדין הרבה בדם לא חשיבי ליה הנך צדדין והא דקתני בברייתא אביא דם דמשמע לישנא דאי לא כתיב מעל מנחתך הייתי מרבה דם ואדרבה הייתי מצריך שני צדדין כדמשמע הכא התנא נקט האמת שכך היה ראוי לדרוש והש"ס טועה כאן להקשות דנבעי שני צדדין והמתרץ מוכיח לו מתוך הפסוק דממה נפשך סגי בחד צד:

ואימא מעל מנחתך ולא מעל אבריך פי' באברים ליכא אלא חד צד שאחרים באים חובה ובדם חד צד שמתיר כמותה ומה ראית לדחות אברים ולמעט דם אימא איפכא:

שכן אחרים באין חובה לה כו' כתוב בספרים סימן אשב"נ טמ"א ואין הש"ס מפרש אלף אחרונה ומפרש רבינו תם אוכל כמותה שרגילות למלוח אוכלין ולפי שאין זה קולא וחומרא לא חש הש"ס לפרש:

עצים נקראו קרבן, דכתיב והגורלות הפלנו על קרבן העצים ודם איקרי קרבן שהוא עיקר הזבח, ל"ה. דאלו נאמר קרבן דאפי' עצים ודם שנקראו קרבן משום דקרבן כולל כל קרבן ת"ל מנחה מה מנחה מיוחדת כו', וקשיא דאי דכתב מנחה נימא דוקא מנחה ולא שאר קרבנות דאלו נאמר קרבן לבד היה כולל כל הקרבנות ולכך כתב קרבן מנחה לומר קרבן של מנחה לבד. י"ל דא"כ דלמנחה לבד אתי לכתוב מנחתך לבד ולשתוק מקרבן ומדכתב קרבן ש"מ דמרבה כל שאר קרבנות גם שאינם מנחה ומאי דכתב מנחה כדי לומר דשאר קרבנות דמרבה להו דומיא דמנחתך כדקאמר מה מנחתך מיוחדת כו' וה"פ קרבן מנחתך קרבן דדמי למנחתך ע"כ, ומ"מ נוכל לפרשו דכלל ופרט הוא וכן פריך לקמיה מה מנחה מיוחדת שמתרת כו', ופירש"י דר"ל דגם נרבה אברים מצד דאחרים באין לה חובה: ויש להקשות, דמנא לן דהוה פריך דנרבה לאברים ודנרבה לדם מצד מתיר, דלמא ונמעט אברים דאי משום דהוה ליה לשנויי אברים אתי לרבויי טפי משום שכן אשב"נ טמ"א אימא לך דלעולם פריך ליה דנמעט אברים ולהכי לא שני ליה אברים אית לן לרבויי טפי מדם משום דהיה חושב שאם יאמר לו כן יקשה לו דלעולם נמעט אברים מצד מתיר כדפריך ליה מעיקרא, וא"ת שיש לרבות אברים טפי מדם הרי נימא דנמעט תרווייהו דנמעט אברים מצד מנחה ונמעט דם מצד אחרים משום דנימא דלא ילפינן אלא מאי דדמי למנחה בשני צדדין. ועוד כי שני מעל מנחתך ולא מעל דמך מאי פריך ואימא מעל מנחתך ולא מעל איבריך דילמא הוה פריך הכי דנימא צד מתיר ונרבה דם ונמעט אברים וכי שני ליה מעל מנחתך ולא מעל דמך ר"ל דנמעט גם אברים מאחר שהיה לו לתפוס צד דממעט ממנו א"כ נמעט ממנו אברים וגם דם לא נוכל לרבות מפני מיעוט דמנחתך ור"ל דנמעט תרווייהו וכן לפי מאי דסבר דהוה פריך דנרבה אברים מפני שני הצדדין ושני ליה דנמעט דם ממנחתך כי פריך ליה דנמעט אברים ונרבה דם ודלא נימא מעל מנחתך ולא מעל דמך שכך משמע מדשני ליה מסתברא דאברים הוה ליה לרבויי דמשמע דהוה פריך ליה דנמעט אברים ונרבה דם ואמאי הוה פריך ליה כי האי גוונא דנמעט מעל מנחתך איברים ולא דם הוה ליה למפרך דנמעט תרווייהו מעל מנחתך ודנימא מעל מנחתך ולא מעל דמך ולא מעל איבריך ויסתור סברתו ראשונה דמעיקרא דהוה פריך דנרבה תרווייהו משני הצדדים ושני ליה דלא נוכל לרבות דם משום מיעוט דעל מנחתך הוה ליה למפרך דלא נרבה לא דם ולא איברים משום דמעוט דמעל מנחתך לימעט תרווייהו: וי"ל דלהכי הוה הכרח לומר דצריך דנרבה אחד משניהם או דם או איברים מדמיון דמנחה משום דאם נמעט תרווייהו ממעוטא דמעל מנחתך א"כ קרבן דאתא לרבויי שאר קרבנות הדומות למנחה כדקאמר מה מנחה כדפרישי' לעיל למאי אתי הרי אין לנו שום דבר לרבות כי אם או איברים או דם או עצים ואם נמעט כולם עצים מצד דאחרים באים לה חובה ואיברים ודם ממעוט דכל מנחתך אין לנו עוד דבר לרבות מקרבן מנחתך הילכך צ"ל דאתא לרבויי או דם או איברים לכך לא פריך דכל מנחתך למעוטי תרווייהו וג"כ מטעם זה צ"ל לפרש דכי הוה פריך מה מנחה מתרת כו' ונרבה דם דהיה צ"ל דגם נרבה איברים מצד אחרים כו' דאין לומר דהוה פריך דנמעט איברים דא"כ הוה ליה לשנויי מסתברא איברים הוה ליה לרבויי משום שכן אשב"ן טמ"א מאחר דצריך שנרבה אחד מהן וגם כן כי שני ליה מעל מנחתך ולא מעל דמך פריך ליה שפיר ואימא ולא מעל איבריך ודנרבה דם ונמעט איברים משום דהוה ידע כי שני מעל מנחתך אינו ר"ל דנמעט תרווייהו דם ממיעוט דעל מנחתך ואיברים דמתרת משום דאי אפשר למעט תרווייהו כדפרי' הילכך הוה צריך לומר שהיה מתרץ מעל מנחתך כו' למעט דם ולרבות איברים מצד שבדרך שנרבה אחד מהם ולכך פריך ליה ואימא מעל איבריך ושנאמר איפכא דנמעט איברים ונרבה דם, והיינו נמי טעמא דהיה לנו להקשות אמאי היה ר"ל דנרבה מדמיון דמנחה בכל צד דדמי למנחה דהיינו דנרבה מצד אחרים כו' איברים ומצד דמתרת דם אדרבא לא היה לנו לרבות כי אם מאי דדמי לה בהני שני צדדין ולא במאי דדמי לה בצד אחד דבכל כעין הפרט לא מרבינן כי אם מאי דדמי לה בשני צדדין ולא בצד אחד, אלא היינו טעמא דאם באנו לומר שלא נרבה אלא מאי דדמי ליה בהני שני צדדים לא היינו מרבין כלום דמשום לבונה הבאה בבזיכין הוו תרי צדדין דקרבן דמשמע דאתא לרבויי כל מילי דקרבן הילכך צריך לנו לומר דאתא קרא דמרבה דומיא דמנחה לומר מאי דדמי לה מצד האחד מהני דמה דדמי לה בשום צד נרבהו ומ"מ כי נמצא מעוט דבא למעט אחד מהם דהיינו מעל מנחתך יבא למעט אחד מהם כדפרי' דלא בא לרבות אלא מאי דדמי לה כדפרי' אחד משניהם ולכך קאמר דיש לנו לרבות מאי דדמי ליה דהיינו מצד האחרים כו' דמרבה איברים משום דעיכובא דאיברים הוה לרבויי דדמו לה:

יכול תהא מנחה כולה טעונה מלח, פי' גם השירים ת"ל קרבן, פי' דכתיב וכל קרבן מנחתך, ל"ה. וקשי' דהא אוקימנא קרבן לרבות שאר קרבנות דדמו כמנחה. וי"ל דאפ"ה שמעינן דבעי' דבר הקרב משום דפשיטא דקרבן משמע דבר הקרב למזבח ולא דבר שאינו קרב כגון שירים דמנחה ובשר הזבח מ"מ קאמר דגם ילפינן מקרבן כל דבר הקרב: וקשיא דאימא דכוליה קרא להכי הוא דאתא לומר דבעינן דבר הקרב במנחה ולא כל המנחה ולהכי אצטריך לכתוב קרבן מנחתך משום דאי כתי' קרבן הוה משמע כל דבר הקרב לכך כתב מנחתך לומר מנחה דוקא ודדמי לה, ואי כתיב מנחה לבד הוה אמינא כל המנחה לכך כתב קרבן ואיך חזינן לרבויי שאר קרבנות: וי"ל דאי להכי לבד אתי לכתוב תקריב במנחתך ומדכתיב לשון קרבן משמע דמרבה נמי שאר קרבנות א"כ מנחתך למאי אתא אלא לומר קרבנות דדמו למנחתך:

והא אמרת מה מנחה מיוחדת שאחרים באים כו', פי' ומהתם אתרביא לבונה וכולהו הנך דצריכי עצים ועל כל קרבנך [תו] למה לי, ל"ה. וקשיא דבלא כך נמי תקשי ליה דהא קרבן מנחה היא ומרישא דקאמר יכול תהא כל המנחה טעונה מלח פי' גם השירים ת"ל קרבן דוקא הקרב מן המנחה ולבונה מדבר הקרב מן המנחה ומעיקרא נמי דקאמ' יכול כל המנחה טעונה מלח היה ר"ל גם הלבונה דבכלל מנחה היא וכי אמ' כל קרבן ר"ל דבר הקרב ממנה ומפיק שירים הרי נשאר לבונה בכלל הקרב ממנה וא"כ תקשי ליה לתלמודא בלא טעם דאתיא בצד באה חובה: וי"ל דלא אתא למפרך ללבונה לבד אלא גם לכל הני דאיתנהו בברייתא כגון מנחת כהנים כו' ואמורי חטאת כו' כדפרש"י שפי' בלשונו והא אמרת מה מנחה מיוחדת ומהתם איתרבי לבונה וכולהו הנך דצריכי עצים ועל כל קרבנך למה לי, משמע דאתי למפרך לכולהו ולבונה דנקט משום דרישא דמילתא היא דקאמ' אין לי אלא קומץ לבונה מניין ואח"כ מייתי להנך אחר לבונה הילכך נקט לבונה משום דרישא דמילתא היא אכן ה"ה דפריך מכולהו ומשום דבעי למפרך מכולהו נקט פירכא דשייכא לכולהו ולא נקט ללבונה פירכא דשייכא ללבונה לבד אע"ג דהוה מצי פריך לה פירכא דקיימא לה לבד כדפרי' ופריך דילפינן להו מהצד דמה מנחה אחרים באין לה חובה שהרי הכי נמי וא"כ נהי דבעינן נמי דלהוי דומיא דקרבנו דלהוי דבר קרב הכי נמי קרבן ודבר הקרב נינהו: ומ"מ נראה דוחק לומר דמשום דבעי למיפרך לכולהו שביק למפרך פירכא דשייכא לה שהרי כשכוללה עם האחרים משמע דאי ניחא מהנך ניחא נמי מינה וליכא מינה קשיא: אלא נראה לתרץ בשני דרכים. האחד דנימא דלא חשיב מנחה כ"א המנחה עצמה ולא הלבונה. וכן משמע מדקאמ' מרבה אני הלבונה שכן היא בכלי אחד משמע דלאו גופא דמנחה היא אלא שיש לרבותה בשביל שבאה בכלי אחד יש לה לתת דין מנחה עצמה אך אינה מן המנחה עצמה, הילכך פרי' אע"פי שנחשבה כאלו אינה מן המנחה למה הוצרך לרבויה משום דבאה עמה בכלי אחד דנפיק מצד דמה מנחה מיוחדת כו', וכמו כן קשיא מהנך דנרביה להו מצד דמה מנחה מיוחדת כו' ולמה לי לרבותה מעל כל קרבנך כדפרישי' ונקט לבונה וה"ה דפריך להנך כדפרי': או נוכל לתרץ כדפרי' לעיל דמן המנחה חשיב לה ומאי דקאמ' מרבה אני הלבונה שבאה בכלי אחד אינו בא לתת טעם אחר בלבונה מלבד טעם שהוא מגוף המנחה ושיש לרבותה מכלל דבר הקרב מן המנחה כדאסיק מעיקרא הילכך לא שייך למפרך למה לי טעמא דבכלי אחד תיפוק לי' דמגופה דמנחה היא שהרי היינו מה דקאמר דמפני שבאה עמה בכלי אחד דמגופה דמנחה ודבר הקרב מן המנחה, וכ"ת א"כ דר"ל דמגופא דמנחה הוא למה הוצרך להזכיר אותו טעם פעם אחרת והלא כבר אמר שכל הקרב מן המנחה טעון מלח ולבונה הוי בכלל, י"ל דאה"נ דלא בעי להזכיר טעם ללבונה ולומר שלא אמר כבר טעם זה אלא שזה שאומר מרבה אני לבונה שהיא באה עמה בכלי אחד אינו אלא באור מאמרו שהיה ר"ל מנין לרבות לבונה ולפרש דבריו קאמר מה שאני אומר מנין לרבות לבונה אין אני אומר מן הלבונה שבאה עמה בודאי מגופה דמנחה היא דמאחר דבאה עמה בכלי אחד אין לך להחשיבה דבר בפני עלמו חלוק מן המנחה הילכך ממנה אין לשאול מנין כ"א הבאה בפני עצמה. מרבה אני, דר"ל מהא אין לשאול מנין לפי שיש לרבותה בעבור שהיא כגוף המנחה אלא יש לשאול מנין מלבונה הבאה בפני עצמה ומכל הנך דחשיב בתרה, והילכך כי פריך תלמודא אין לי אלא קומץ כו' מרבה אני הלבונה כו' והא אמרת כו' רישא דמילתא דברייתא נקט והוי כאלו כתוב וכו' ולא בא להקשות אלא מלבונה הבאה בפני עצמה ומהנך דלמה צריך לרבותם מעל קרבנך דתיפוק להו מצד דמה מנחה כו' אבל לא בא למיפרך ללבונה הבאה עם המנחה למה הוצרך בה טעם שבאה עמה בכלי תיפוק ליה ממה מנחה כו' חדא שהברייתא לא בא לתת טעם בפני עצמה כדפרי' שאין זה אלא באור מאמרו לומר מזו אותיב שאמר מנין ועוד אפי' היה זה נתינת טעם אפילו הכי לא שייך למיפרך עלה תיפוק לי ממה מנחה וכו' דכיון שבא לומר שהוא מגוף המנחה לא שייך בה למיפרך למה לי אותו טעם תיפוק לי ממה מנחה שהרי כיון דנותן בה טעם הזה שהיא מגוף המנחה איך לפרוך שהיה לו לומר טעם זה ושיעזוב עיקר ויקח הטפל ולומר דמה שאנו מרבים מטעם שהיא גוף המנחה שנעזוב אותו טעם וניתן בה טעם אחר לרבותה מצד דמה מנחה, הרי זה תהיה פירכא שאינה כלום:

מה פרט מפורש, והברייתא נוכל לפרשה כן שלקחה דרך צריכותא ומתחלה ה"ק מאחר שסופנו לרבות כל דבר שאחרים באין לו חובה בכלל ופרט וכלל לכתוב קרבן לבד ומיניה הוה ילפינן כל הני וקאמר דמקרבן הוו מתרבו נמי עצים ודם ולכך אצטריך מנחה למעוטינהו לומר דבעינן קרבן דדמי למנחה לאפוקי עצים ודם ולבסוף קאמר אין לי אלא קומץ דלא לקשי לך לכתוב קרבן מנחה לבד והוה מרבינן כל קרבן דדמי למנחה ולישתוק מעל כל קרבנך ולהכי קאמר דאי כתב קרבן מנחה ה"א דכלל ופרט ומנחה דוקא ותו לא ולהכי אצטריך על כל קרבנך לכללא בתרא והוי כלל ופרט וכלל ומרבינן דומיא דמנחה כדקאמר מעיקרא:

אף כל עצים, פי' אף כל הצריכין עצים טעונין מלח, וקא פריך אימא לבונה, פי' אימא דאחרים באין לה חובה מאי ניהו לבונה שבאה לצורך הסולת אף כל שקרבן אחר בא לו חובה טעון מלח ואייתי דם דאיכא בהדי נסכים דנסכים יין ושמן באין חובה לזבח, ל"ה: וקשיא כיון דנוכל לומר אחרים באין לה חובה הוו עצים כמו לבונה אמאי לא נרבה דומיא דמנחה כל מי שעצים באין לה חובה הרי יש לנו לרבות מדמיון דמנחה זה כמו זה, ואין לפרש דפריך דלא נרבה אלא דומיא דמנחה שיהיו לו שני דברים באין לו חובה כמו מנחה דבאין לה עצים ולבונה חובה כמו כן נבעי קודם שנרבהו שיהיו לו שני דברים אחרים באין לו חובה ושיהיו לו עצים באין חובה וגם קרבן אחר בא לו חובה כמו קומץ דמנחה, דהא ליתא דא"כ לא היה מרבה דם שהרי דם אין עצים באין לו חובה והרי הוא בא לרבות דם כדקאמר ואימא דם וא"כ צ"ל דפריך דבדומיא דלבונה באין לה חובה לבד כדפרי' וא"כ הק"ל אמאי לא נרבה כמו כן הנך דעצים באין לה חובה כמו לבונה: ויש לומר דאה"נ דלא פריך דלא נרבה הנך דעצים באין לה חובה אלא דנרבה גם הני דקרבן כמו לבונה שבאה לה חובה שהרי יש לנו לרבות כל מאי דדמי למנחה בצד דבאין לה חובה ואע"ג שיהיה להם צד אחד באין לה חובה כמו מנחה ולא שנשאל שני דברים באין לו חובה כמו מנחה שהרי בא לרבות לעולם כל מאי דדמי למנחה בחד צד כדפי' לעיל גבי דצד דמתרת דר"ל דנדבה מאי דדמי לה לכל צד מינייהו ולא בעינן דלידמי לה בשני הצדדין והטעם הוי כדפרישי' לעיל משום דאי נבעי דדמי לה בשני צדדין לא נרבה שום דבר שלא נמצא דבר דומה לה בשני צדדין (אלא) דבאין לה חובה שיהיו לו עצים וקרבן אחר בא לו חובה וכיון דאנו מרבים דומה לה מצד אחד דעצים באין לה חובה כמו כן פרי, דנרבה מאי דדמי לה בצד אחד דקרבן אחר בא לו חובה כמו לבונה למנחה והרי משמע דממעט דם מדקאמר אי מה מנחה מיוחד' שהיא מתרת אף אני אביא את הדם ת"ל מעל מנחתך ולא מעל דמך ודממעי הדם הילכך פריך דנרבה, (ל"ה): וקשיא דאיך נוכל לרבות דם והלא כתיב מעל מנחתך ולא מעל דמך, וי"ל דר"ל דנרבה דם ומיעוט דעל מנחתך נוקי למעט איברים. וקשיא דהא קאמר בתר הכי דאיברים הוה ליה לרבויי שכן אשב"נ טמ"א, וי"ל דהיינו דוקא כי ליכא אלא חד צד לאיברים דהיינו צד דאחרים באין לה חובה ולדם נמי ליכא אלא צד דמתרת הילכך קאמר דאע"ג דנוכל למצוא לכל אחד מהם צד דדמי למנחה [הואיל] ואין לדם עדיפותא בדמיון דצד מנחה יותר מלאברים דמסתברי לרבות איברים יותר משום דדמו לה ונפישי מהנך דדם [אע"ג] דכל הני טמ"א אין בהם עיקרא כי אם צד דאחרים באין לה חובה הילכך אין לכל אחד מהם כי אם דמיון מצד אחד שהרי דמיון דטומאה ומעילה דחשיבי כדמיון [דדם] אינם (דאברים) נקראים צדדין בעבור שאין דבר ששייך בכלל זה לרבות טפי (דם) [איברים] מפני צד שלו המתדמה לצד עיקר דמנחה משנרבה [דם] (אברים) מפני צד שלו המתדמה לצד עיקר דמנחה (משום) [מ"מ] יש לרבות איברים משום דדמו למנחה טפי שיש להם דמותות יותר למנחה ממה שיש לדם דהיינו אשב"נ טמ"א מה שאינו כן לדם דהנך נפישי, אבל השתא דקיימינן דיש לדם צד דאחרים באין לו חובה כמו לאיברים נמצא שיש לדם שני צדדין מתדמין לצדדין דמנחה צד דאחרים באין לה חובה וצד דמה מנחה מתרת דאייתי מעיקרא בברייתא, ולאיברים אין להם כי אם צד אחד דהיינו צד דאחרים באין להם חובה א"כ יש לנו לרבות טפי דם דדמי לשני צדדין משנרבה איברים דלא דמו לה כי אם בצד אחד ולאוקמי מיעוט דמעל מנחתך אאיברים הילכך פריך שפיר ואייתי דם דר"ל ונמעט איברים ממיעוט דמעל מנחתך: ויש להקשות אמאי נקרא לבונה דאחרים באין לה חובה והלא מעיקר דמנחה היא כמו המנחה, וי"ל דמשמע דעיקר הקרבן הויא המנחה והלבונה טפל לה מדקאמר קרא ויצק עליה שמן ונתן עליה לבונה משמע שהמנחה עיקר ושהלבונה באה כדי וזהו אחרים באין לה חובה:

אדרבא לצורך דם אתו נסכים, דהכי אורחא לאחר כפרת הדם שכפר על החטאת בא היין שמשמח אלהים ואנשים דמי שמתכפר שמח הוא, ל"ה. ואע"ג דמי שמתכפר שהוא השמח אינו שותה זה היין של נסכים שנזרק על גבי המזבח שישמח בו מ"מ בעבור שנתכפר הדם הנזרק במזבח ושמח בכפרת הדם הוא רוצה שהשמחה שהיה לו להיות לעצמו בשתיית היין שיהיה למזבח שגרם לו להתכפר ולהיות שמח בו:

מידי אחרינא לא, ויש להקשות שמחליף שיטתו דלעיל הוה אמרי' דמרבה כל מאי דדמי למנחה בצד אחד באיזה שיהיו איברים מצד אחרים באין חובה ודם מצד דמתרת והכא קאמר דלא נרבה כי אם מאי דדמי למנחה בשני צדדין בצד דאחרים וצד דמתרת, ועוד מאי קאמר הא לא מצית אמרת מדאצטריך מעל מנחתך ולא מעל דמך כו' הא אכתי בריש הברייתא לא הוה ידע מיעוטא דמעל מנחתך מדקאמר מה מנחה שהיא מתרת כו' אף אני אביא הדם ת"ל מעל מנחתך א"כ כי קאמר מה מנחה מתרת לא הוה ידע מיעוטא דמעל מנחתך ומאי קאמר מדאצטריך מעל מנחתך ולא הוה ידע ליה עדין, וי"ל דאה"נ דצריך לומר דפירכא זו לא קיימא למאי דהוה ס"ד מעיקרא בברייתא דמעיקרא דברייתא הוה משמע ליה לרבות מאי דדמי למנחה בלא טעמא כלל ופרט וכלל אלא ממשמעות דקרבן מנחה דמשמע ליה קרבן דדמי למנחה, ולכך הוה קאמר דמרבה כל דמה דמי למנחה בכל אחד מן הצדדין שנמצאו במנחה חדא כיון דלאו בכלל ופרט הוה אתי לית לן למיבעי מה דדמי לפרט בכל צדדין דדוקא כי אתי בכלל ופרט בעינן מאי דדמי לפרט ולהכי אתיא כללא בתרא למיבעי מאי דדמי לפרט בכל צדדין למאן דאמר כללא קמא דוקא אבל כי לא מרבינן אלא מיתורא דקרבן דאתא למימר קרבן דומיא דמנחה יש לנו לומר דר"ל מאי דדמי למנחה באחד מן הצדדין שלה, ועוד טעם אחר פירשנו לעיל דלהכי לא הוה בעי דלידמי לשני צדדין שלא היו מרבים כי אם לבונה דבזיכין וקרבן דדומיא דמנחה משמע דאתייא לרבויי מילי דקרבן טובא, אבל השתא איירינן לפי מסקנת הברייתא דקאמר דכל מאי דפרכינן הוי רבויא בכלל ופרט וכלל והרי כל מאי דאתי בכלל ופרט וכלל לעולם בעינן דלדמי לפרט בכל צדדין הילכך פריך דלא היה לנו לרבות כי אם מאי דלדמי למנחה בכל צדדיה דהיינו בשני צדדין דאיברים כו' מעל מנחתך כו' ולא מעל דמך שכבר הזכירו בראש הברייתא לעשות מיעוט לדם למאי דס"ד מעיקרא דמרבינן מקרבן כל מילי דדמיא במנחה מאי דדמי לה בצד אחד, הילכך לפי מסקנת הברייתא דבכלל ופרט וכלל מתרבי נימא דלכך אצטריך על מנחתך וקרבנך כדי לעשות כללא בתרא אמרי' דמעל מנחתך אתא למימר ולא מעל דמך כדי לגלויי דלא בעינן דלדמי לפרט בשני צדדין אלא דמרבינן גם מאי דדמי ליה מצד אחד מדאצטריך מיעוט למעט דם דאתי בצד א':

כְּשֵׁם שֶׁאִי־אֶפְשָׁר לְקָרְבָּנוֹת בְּלֹא כְּהֻנָּה, כָּךְ אִי־אֶפְשָׁר לְקָרְבָּנוֹת בְּלֹא מֶלַח (במדבר כה, יג). נראה לי מספר קָרְבָּן [352] ומספר מֶלַח [78] עולה ת"ל [430] כי בו יהיה מיתוק חמש פעמים שם אלקים שעולים ת"ל [ה' פעמים אֱלֹהִי־ם 86 עולים ת"ל 430] וגם הוא מספר (משלי י, כה) צַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם [430] כי המביא כראוי יתכפר לו ויהיה במדרגת 'צַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם' דאז ראוי שיתקיים העולם בעבורו.