מסכת מנחות דף ט״ו עמוד ב׳

שזרע משלו:

סמדר כבר חנטו ענבים וכן היה מעשה ואסרו את הזרעים טעמא מפרש לקמן:

האוסר גפנים האוסרים את הזרעים:

הבא לאסור זרעים:

קנבוס קנבא:

לוף מיני קיטנית:

אסרה תורה בכרם אין זרעם כלה שיש להם שרש ל"א קנבוס ולוף אסרה תורה דכתיב (דברים כ״ב:ט׳) כרמך כלאים זרעים הדומין לכרם ובהנך תולין אשכולות כעין ענבים:

בעל הכרם לא עבד איסורא אלא הכא אכתי איכא למיפרך לימא קל וחומר:

שזרע כרמו של חבירו סמדר הא דנקט סמדר לאשמועינן דהגפנים התירו מטעם דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו דלא תימא מה שהתירו את הגפנים משום דנגמרו ולא הוסיפו מאתים ולא משום דאין אדם אוסר:

ואסרו את הזרעים היינו דלא כרבי יאשיה דאמר עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד וכמה סתם משניות דלא כוותיה אע"ג דקיימא לן כוותיה כדאיתא בברכות (דף כב.) ובחולין בפרק ראשית הגז (חולין דף קלו:) נהוג עלמא כתלתא סבי כרבי יאשיה בכלאים ואמרינן בפ"ק דקדושין (דף לט.) גבי ההוא דזרע חיטי ושערי בי גופני ליתי מר נישמתיה אמר ליה לא צהריתו בה לא קי"ל כרבי יאשיה פירוש בתמיה:

והתירו הגפנים היינו כרבי יוסי ורבי שמעון דמסכך גפנו על גבי תבואתו של חבירו דאמר בסוף הערל (יבמות פג:) אין אדם אוסר דבר שאינו שלו וצריך לומר דתבואה דהתם לאו בסתם תבואה של ה' מינין דאם כן הוי דאורייתא כמו קנבוס ולוף דמסקינן הכא דאסור והיכי מסיק רבי יוסי דשרי אלא דרב פוסק התם כרבנן:

אפשר לשנותן לזבח אחר בתוספתא דזבחים אין הלשון כן וגרס התם אמר אף אני לא אמרתי אלא כשקדשו בכלי אמרו לו אע"פ שנתקדשו אפשר לשנותן לזבח אחר וקדשו בכלי דתוספתא היינו באים עם הזבח דהכא וא"ת דהשתא משמע דלרבנן דאפשר לשנותן לזבח אחר אפי' לאחר שחיטה ולקמן בפ' התודה (מנחות דף עט.) תנן הנסכים שקדשו בכלי ונמצא זבח פסול אם יש זבח אחר יקרבו עמו ופריך בגמ' (שם:) והאמר רב חסדא שמן שהפרישו לשם מנחה זו פסול לשם מנחה אחרת ומשני לב בית דין מתנה עליהם אם הוצרכו הוצרכו ואם לאו יהו לזבח אחר אלמא דאסור לשנותן אם לא משום תנאי בית דין ואין לומר דהא דאמרו רבנן נמי הכא אפשר לשנותן היינו משום תנאי ב"ד חדא מי לא עסקינן בקרבן יחיד דלא שייך ביה לב בית דין ועוד לוג שמן דאשם מצורע לא משכחת אלא ביחיד ועוד דאין לב ב"ד מתנה אלא היכא דלא הוצרכו אבל אם הוצרכו אי אפשר לשנותו ונראה לפרש דסוגיא דהתם כרבי מאיר ואם תאמר והלא רב חסדא סתמא ככולי עלמא כדמפרש טעמא התם משום דשמן גופא דמנחה הוא ומאי קשיא ליה מרב חסדא ממתני' דהתם תיקשי ליה הא דרבנן דהכא ושמא כמו כן היה יכול להקשות אלא מקשה אסתם מתניתין דאפי' לרבי מאיר אפשר לשנותו והא דלא פריך מסתם מתניתין דהתם מדר"מ גופיה אדרבי מאיר דהכא משום דלא נזכר שם רבי מאיר בהדיא וכן מילתא דזעירי דהתם נמי אליבא דרבי מאיר אתיא דקאמר התם (דף עט.) אין הנסכים מתקדשין אלא בשחיטת הזבח פירוש לענין שלא לשנותן (לענין) לזבח אחר ולא כמו שפירש שם בקונטרס לענין ליפסל בלינה דלענין לינה ודאי מיפסלי משקדשו בכלי דאמר בסוף רבי ישמעאל (לקמן מנחות עב:) גבי שתי הלחם דאי תנור מקדש מיפסלי בלינה ועוד בסוף לולב וערבה (סוכה נ.) קאמר זעירי גופיה דאי מייתי במקודשת איפסלו להו בלינה ומשנה שלמה שנינו בפ"ב דמעילה (דף י.) גבי נסכים קדשו בכלי הוכשרו ליפסל בלינה מיהו ההיא יש לדחות דדוקא בנסכים הבאים בפני עצמן וכמו שפירשתי דאיירי לענין שלא לשנותן לזבח אחר והא דפריך התם ממתניתין דקתני אם יש זבח אחר יקרבו עמו מאי לאו דאיפסול בשחיטה הכי פריך דמכשר דווקא משום דאיכא זבח אחר שהיה (זבח) זבוח באותה שעה וגם משום דלב ב"ד מתנה עליהן כמו שמעמידה בסוף הא לאו הכי לא קרבי דמשקדשו בכלי הוקבעו אפי' קודם שחיטה והא דקרבי עם הזבח אחר הזבוח באותה שעה היינו משום דלב ב"ד מתנה כדמפרש התם ולפי מה שסובר השתא לית ליה דאמרינן הכא לר"מ דשחיטה קובעת ולא כלי קובעת עוד יש לפרש ההיא התם דהתודה אפי' כרבנן דכי פליגי רבי מאיר ורבנן בשחיטת פיגול דבפגול מיירי ברישא וקאי אמתניתין דהזבח מפגל את הנסכים וקסבר רבי מאיר דהוקבעו בשחיטת פיגול כלחמי תודה דתנן בפ' התודה (לקמן מנחות ד' עח:) שחט חוץ לזמנו וחוץ למקומו קדש הלחם אבל שחיטה כשרה קובעת אפי' לרבנן ולזעירי דאמר נסכים מתקדשים בשחיטה היינו למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ופריך ממתני' דזבח פסול דאלמא שחיטה פסולה מקדשא וקשיא לרבנן ואפי' רבי מאיר לא אמר אלא בפיגול במתנות ולא בשאר פסולי שחיטה ודווקא דאיכא זבח אחר משום תנאי ב"ד הא ליכא זבח אחר לא ומיהו קשה לפירוש זה דא"כ משכחת לרבנן דנסכי בהמה חייבין עליהם משום פיגול שנעשית השחיטה בהכשר ופיגל בשאר עבודות:

הוקבעו בשחיטה כרבי דאמר שני דברים המתירים מעלין זה בלא זה ולר' אלעזר בר' שמעון דאמר אין מעלין הוה ליה למינקט שחיטה וזריקה או שנתקבל הדם בכוס ונשפך וכאבוה דאמר כל העומד לזרוק כזרוק דמי כדקאמרינן בפרק התודה (לקמן מנחות דף עט:) ופלוגתייהו בפ' התכלת (לקמן מנחות דף מז.) ובסוף ר' ישמעאל לקמן (מנחות דף עב:):

שזרע כרמו סמדר פי' כבר חנטו הענבים. האוסר אינו נאסר, הגפנים האוסרים את הזרעים. הבא לאסור, פי' הזרעים. קנבוס ולוף אסרה תורה, פי' מיני קטניות אסרה תורה בכרם כדכתיב כרמך כלאים זרע הדומה לכרם ובהנך תולין אשכלות כעין ענבים. דלא עביד איסורא, פי' בעל הכרם לא עביד איסורא, ל"ה. ר"ל דלא קנסו כי אם בעל הזריעה דעבר אחיסורא דרבנן ולא בעל הגפנים דלא עבד מידי דאיסורא דלקנסו ליה רבנן. ור"ל דלא שייך לעשות זה הק"ו במילתא דכה"ג לומר אם לא נאסרו הגפנים שלא יאסרו הזרעים לפי דאין טעם האיסור בזרעים מכח איסור הגפנים שלא נאסרו שאין כאן אלא קנס שרצו חכמים לקנוס לבעל הזרעים שעשה איסור בזרעים ועבר אאיסורא דרבנן אבל בעל הגפנים אין לקנסו אע"פי שהם גורמים האיסור ולא הוי בדמיון ק"ו דהכא דהמפגל ובא לפגל דאיסור המפגל מחמת כח איסור פגולו הוא ולא דמי לקנס הילכך יש לעשות בו ק"ו ולומר דאם המפגל אינו מתפגל בכ"ש דהבא לפגל דלא יתפגל:

גמ' דתנן היתה שדהו עיין תוי"ט פ"ה מ"ח דכלאים: