מסכת מנחות דף נ״ד עמוד א׳

רב כהנא מתני - משום רבי חנינא בן תרדיון אמרו מחמיצין:

תפוח - של תרומה:

שרסקו - ונתנו לעיסת חולין:

לימא ר' חנינא היא - דאמר חימוץ מעליא היא ואישתכח דאיחמצה בתרומה ואסורה:

נוקשה - לשון רעוע כלומר חמץ שפל:

מנחת חוטא - חריבה היא וקשה לקמוץ שלא יהא קומץ חסר כשהוא מוחק בגודל מלמעלה ובאצבעו קטנה מלמטה נושר מן הקמח יותר מדאי:

מגבלה במים - ותהא נוחה לקמוץ דרחמנא לא אסר אלא שמן:

ר' יצחק סבר כמות שהוא - עכשיו משערינן לקומץ הוה ליה קומץ מעליא ורבי אילא סבר לכמות שהן כאילו היה קמח משערינן ונמצא יתר או חסר דאי עבה היא העיסה חסר נפחה כמלא הקומץ סלת יותר משאם היה הקמח ואם רך היא נתרבה נפחו [במלא קומץ] וחסר סלתו:

כמות שהן משערינן - והוה ליה קומץ שוה כמות שהיא וא"כ אמאי פסל ר' אילא:

קסבר חריבה מכל דבר - משמע ומנחת חוטא איקרי חריבה דכתיב וכל מנחה בלולה בשמן וחריבה (ויקרא ז׳:י׳):

בשר העגל - שלא היה בו כביצה:

ונתפח - עד כביצה שכן דרך בשר העגל לתפוח:

או בשר זקנה - בהמה שהיה בו כביצה שכן דרך זקנה להתמעך משתערין לכמות שהן:

ור' יוחנן אמרי כמות שהן - שנינו דמשמע כמות שהן עכשיו ובשר העגל טמא הואיל ועכשיו יש בו כביצה ובשר הזקנה שפחת טהור:

ור"ש ב"ר וריש לקיש לכמות שהן - דאינהו מפרשי לברייתא דלכמות שהן שנינו דהיינו כמות שהיו מעיקרא ובשר העגל טהור ובשר הזקנה טמא:

טהור לשעבר - קודם שתפח שלא היה בו כביצה:

וטמא כו' - וקשיא לריש לקיש:

וכן בפיגול ונותר - קס"ד דהכי משמע שאם נותר או פיגול הוא ולא היה בו כזית ועכשיו יש כזית חייב כרת האוכלו ואי מדרבנן ליכא כרת הואיל ומדאורייתא לאו שיעורא הוא:

וכן בטומאת פיגול ונותר - דקי"ל בפרק כיצד צולין (פסחים פה.) הפיגול והנותר מטמאין את הידים אפילו לא נגעה בהן טומאה משום חשדי כהונה כדמפרש התם וקאמר בשר עגל של פיגול או נותר שלא היתה בו כביצה ותפח ועמד על כביצה טמא מכאן ולהבא מדרבנן לטמא את הידים:

סלקא דעתך אמינא הואיל וטומאת פיגול ונותר - לטמא את הידים מדרבנן הוא אפילו כי אית ביה שיעורא מעיקרא:

כולי האי בטומאה דרבנן לא עבוד רבנן - דלימרו נמי כמות שהוא עכשיו משתערין לטמא טומאת אוכלין לכביצה הואיל ולית ביה שיעורא קא משמע לן:

דמעיקרא לא הוה ביה - לאו איסור הוא אלא מיא בעלמא: