מסכת מנחות דף כ״ט עמוד ב׳

שעטנ"ז ג"ץ יש לתת טעם למה צרי' אלו יות' משא' האותיו' ונ"ל לפי שאין בשאר האותיות שיהיה להם ראש הקוץ כי אם אלו מלבד למ"ד. שהרי א"ב דה"ח כ"ך מ"ם פ"ף קר"ת כלן אין להם ראש הקוץ שהרי ראשם בימין ולכך אין הזיון באה כי אם במי שיש לו ראש הקוץ ששם עושים זיון האותיות, וו"ו וי' שיש להם ראש הקוץ לא עשו זיונים כי המה בהשם הנכבד של ארבע אותיות שאם יהיו שתי אותיות מהשם ית' זיונים ושתים אינם לא יהיה כבוד לשם ולכך לא הצריכו להם זיון בשאר מקומות שאם היו צריכי' בשאר מקומות בתיבות שאינם שם היו צריכין נמי בשם ולפי שאין לזיינם בשם כדפרישי' לא הצריכולהם זיון בשום מקום ואות הלמ"ד לא הצריכו לה זיון לפי שראשה ארוך ועדיף מזיון, ועוד שאם יזיינו אותה והיא ארוכה יעברו הזיונים חוץ לשיטה ופעמים יגיעו משיטה לשיטה:

וקא תלו ליה לכרעיה, פי' רגל פנימי של ה"י תלוי באויר ואינו דבוק לגגו, ל"ה: ויש להקשות פשיטא דצריך למתליה לכרעיה דאם יהיה דבוק לגגו א"כ מה הפרש יהיה בין ה"י לחית הלא הכל יהיה אחד ומאי ספרא דווקנא דנקט דמשמע אבל שאר לא והרי אם לא יעשה כן לא תהיה ה"י כ"א חי"ת: וי"ל דאעפ"י שיעתיקוהו לגגו מ"מ לא יעשו אותו רגל של שמאל שראוי להיות תלוי ארוך אלא קצר ויהיה מחובר לגג זה וזה יהיה ההבדל בין ח' לה' שהחי"ת שני רגליה ארוכין זה כזה כגון זה וזה יהיה רגל אחד ארוך ואחד קצר כזה, אי נמי אע"פי שיעשה רגליה שוין זה כזה כמו רגל החית וידבקהו לגגו אפ"ה יש להבדיל בין ח' לה' שרגל הח' יהיה הכי בסוף הגג מזה אחד ומזה א' ורגלי הה' השמאלי יהיה באמצע הגג וזה צורת הח' וזה תהיה צורת הה' :

הוה ליה מחסה, דהכי משמע כל שנסמך בה' הוה ליה ביה ה' מחסה צור מעוז לעולמים, ל"ה: ונראה לפרשו כפשוטו שאומר בטחו בה' עדי עד דר"ל שתשימו בו בטחונכם עדי עד שהוא בעוה"ז ובעוה"ב שכל מקום שנאמר עד שאין לו הפסק עולמות ועדי עד ר"ל לעולמים, ואומר בטחו בה' עד עולמי עד שהוא לעולם קיים בעוה"ז ובעוה"ב וזהו כי ביה ה' צור עולמים דר"ל שהוא צור טולמים שיצר העולמים או צור לשון חוזק שהוא חוזק העולמות כלם ומעמידם א"כ הבוטח בו בשני העולמות הוא מזכה לו בכל העולמות בעוה"ז להצילו ובעוה"ב לתת לו שכרו, ומה שהשיב ר' אמי לר' יהודה נשיאה הוי פשטיה דקרא ששאל לו מה ר"ל הפסוק ועל כן השיב לו ופרש לו פשט פירושו, ואמר ליה אנא הכי קשיא לי מאי שנא דכתיב כי ביה ה' צור עולמים ולא כתיב יה, נראה לפרש דקשיא ליה למה ביה לא הול"ל אלא יה ה' צור עולמים, והרי יש להקשות ג"כ למה הוצרך לומר ב' שמות לא הו"ל לכתוב כי אם שם אחד או לומר כי יה צור עולמים או כי ה' צור עולמים, ונ"ל דהיינו מאי דקאמר מאי שנא דכתיב ביה ה' צור עולמים ולא כתיב יה דר"ל דלכתוב יה לבד או ה' לבד ולכתוב כי יה צור עולמים או כי ה' צור עולמים, ויה דנקט ר"ל אפי' בשם יה לבד היה די ולא היה צריך לכתוב שם של ה' וכ"ש דאם כתב ה' דלא היה צריך לכתוב יה, וקשה ליה מן הבי"ת של ביה וקשה ליה למה הוצרך לכתוב ב' שמות כי אם שם א' כדפרישית, ועל כן השיב דהוצרך לכתוב ב' השמות ובי"ת של ביה דר"ל דפי' הפסוק כך עולם של יה ה' צור עולמים שברא בשם של יה ב' עולמים העוה"ז בה' והעוה"ב ביו"ד:

לא מסתייע מילתא, משום דהבא ליטהר בעי סיועא מפני יצה"ר הילכך עבדי ליה סיוע פתח יתירא. מסייעין אותו, אלמא בעי סיועא, ל"ה, וא"ת מה סיוע הוא בהא פתחא טפי מתחתון, י"ל דהסיוע הוי שיש לו שני פתחים ליכנס, הפתח התחתון שיצא בו והפתח העליון שעשו, א"כ אם ירצה ליכנס ימצא שני פתחים ליכנס וזה הסיוע שיש לו יותר ליכנס ממה שיש לו לצאת: וא"ת ואמאי לא היה יכול לצאת מפתח העליון כמו שנכנם, וי"ל משום דהרוצה לצאת יורד ואינו עולה ועוד שהפתח התחתון קרוב לו לצאת יותר מן העליון ועוד שהפתח התחתון רחב הוא ויוצא במהרה והעליון צר הוא ודחוק, ועוד אחרת שהפתח העליון אינו עשוי כי אם ליכנס ולא לצאת מפני שהעליון הוי הפתח בין שני חצאי האות והיוצא אינו יוצא דרך קדושה אבל מתחתון שם שני חלקי האות, ועל כן נוכל לפרש דלא מסתייעא מילתא דבאותו פתח שיצא ממנו שיכנס לפי שאינו עשוי לכניסה כי אם לצאת וממקום שיצא ממנו קשה עליו ליכנס בו הילכך הוצרך לעשות בו פתח אחר שאם ירצה ליכנס יכנס דרך אותו פתח וזהו הסיוע שעשו לו פתח כדי ליכנס בו אם ירצה:

הוא יליץ, הקב"ה יליץ אותו כלומר פותח לו להיות לץ, ל"ה - וקשיא דא"כ דנפרש הוא יליץ דקאי להקב"ה דר"ל יליץ אותו דיעשהו לץ א"כ לא משכחת דיהיה סיוע לבא ליכנס יותר מלבא ליטמא והרי קאמר בא ליטמא פותחין לו דר"ל דמוצא פתח אם ירצה ליטמא שיכול לצאת ליטמא דרך אותו פתח אבל אין מסייעין אותו לכך אלא הפעולה הזאת הוא עושה מעצמו בלא סיוע אחרים ובא ליטהר מסייעין אותו שצריך סיוע ועזר ומסייעין ועוזרין אותו למעלה זו, וא"כ אם נפרש יליץ שהקב"ה יליץ אותו דיעשהו לץ א"כ גם להוי משמע דעוזר לו להיותו לץ מאחר דאנו מכנים פעולה זו להקב"ה א"כ תהיה פעולתו להליץ כמו ליתן חן וא"כ יסייעו לזה כמו לזה, לכנ"ל לתרץ דיליץ לא קאי להקב"ה דיליץ אותו אלא ר"ל דהלץ יליץ עצמו, ור"ל הפסוק כך אם ללצים ור"ל שאם ירצה להיות לץ הוא יליץ נתן לו כח ופתח דהוא יכול להליץ עצמו ולהיות לץ והוא יעשה מעצמו בלא סיוע אחרים אבל לענוים יתן חן שזאת המעשה בא מאת הקב"ה שנותן לו הכנה ועוזרו לדבר זה:

ומאי טעמא אית ליה תגא לה"י, פי' כתר בתוך גגו, ל"ה - מפני שהצדיקים מועטים ר"ל שיש רשעים יותר ממה שיש צדיקים ולכך עולם הבא קטן שאין בו כי צדיקים ונברא ביו"ד ולפי שהיו"ד קטנה היא מכל שאר האותיות המשיל העוה"ב שעומדים בו ושבשבילם נברא שהמה מועטין ליו"ד הקטנה מכולם לומר שהוא מועט מפני שהעומדים בו מועטין אע"פי שהוא עולם גדול יותר מהעו"הז. אי נמי המשיל העולם הבא למי שהוא נברא בשבילו ושעתיד לעמוד בו דהיינו אל הצדיקים כמו שהן מועטין כן המשילו לאות המועטת דהיינו יו"ד לעשות לו דמות מי שעתיד לעמוד בו שהוא מועט וכן משמע מדקאמר מפני מה ראשו כפוף מפני שהצדיקים שבו כפופין ראשיהם אלמא ממשילו לצדיקים:

והוא דכתיב רוביה דספרא שפיר, פי' שרוב כל דף ודף כתוב כלו בלא טעות שאין יותר מה' או מו' טעיות בכל דף ודף אז מצלת עליהם הך דף שלמה ויתקן, ל"ה. וקשיא דמאי אתא לאשמועינן לומר והוא דכתיב רוביה דספרא והלא רובא דספרא שפיר הוא קיימינן דהוה אמר ארבע יגנז ועלה קאמר דאם יש בו דף אחת מצלת על כולן אי הוו טפי מד' טעיות לא, וי"ל דאפ"ה אצטריך לאשמועינן הכי כדי שלא נאמר הואיל ואם לא היה דף שהוא שלם היה נגנז בעבור ד' טעיות שיש בכל דף וזה הדף שלם מציל כמו כן אפילו היה כמה טעיות וקמ"ל דלא: ומ"מ קשה שהרי פי' רש"י שאין בכ לדף יותר מה' טעיות או ו' ואמאי יכשיר כשיש בכל דף ה' טעיות או ו' והלא מאי דקאמר מצלת על ד' טעיות דהוה קיימינן משמע אבל על טפי לא: וי"ל דלכך פי' רש"י כן מדקאמר והוא דכתיב רובא דספרא שפיר משמע אע"פי שיש בו הרבה טעיות דאי על ד' טעיות לבד קאמר הוה ליה למימר והוא שאין בו כי אם ד' טעיות בכל דף, אבל רובא דספרא שפיר משמע שיש בו הרבה טעיות אלא שרוב הספר יפה בלא טעיות ולכך פירש רש"י הכי: ומ"מ קשה דמנא ליה לר' יצחק דאמר והא דכתיב רובא דספר' שפיר לומ' כן דאפי' יותר מד' טעיו' אלא שיהא רוב הספר נכתב יפה ודלא מצלת על ד' טעיות לבד קאי: וי"ל דדייק הכי מדקאמר תנא אם יש בו דף אחת שלימה דמצלת ר"ל אפי' יש בו יותר מד' טעיות דאי בד' טעיות לבד קאמר מאי הוה ליה לאשמועינן הא כבר הוה ידעינן הכי שהרי כבר אמר שאם יש בו ד' טעיות בכל דף ודף יגנז משמע אבל אם יש דף אחד שאין בו ד' טעיות דלא אמרינן דיגנז וא"כ לא היה צריך לומר משום ד' טעיות לבד דמצלת שכבר אמר כן אלא שמע מינה דר"ל דמצלת אפילו יותר מד' טעיות בשאר הדפין ולכך בא רב יצחק לומר דאע"ג דמצלת על טפי מד' טעיות דמ"מ בעינן דכתיב רובא דספרא שפיר: