מסכת מנחות דף כ״ט עמוד ב׳

איפסיקא ליה כרעא דה"י בתפילין:

וי"ו דויהרג כל בכור אירע במקום נקב ונראה כמין יו"ד:

דלא חכים דאי חכים מבין שמחרף הוא לומר יהרג כלפי מעלה ואומר ויהרג:

לא טפש שאם טפש אינו יודע לקרות אלא אות שלימה:

כתרים כגון התגין דס"ת:

מי מעכב על ידך מה שכתבת שאתה צריך להוסיף עוד עליהם כתרים:

שהגיע לדבר שצריך טעם:

נתיישבה דעתו של משה הואיל ומשמו אומר אע"פ שעדיין לא קיבלה:

זיל אייתי ינוקא דלא חכים ולא טפש כו' מעשה היה בגט שהיה דלי"ת של כדת משה קטנה כמעט כמו יו"ד והביא רבי אליהו ינוקא דלא חכים ולא טיפש וקרא בו כדת והכשירו מהך דשמעתין. מ"ר:

ואי לא יהרג הוא ופסול יש לדקדק מכאן דכתיב ויהרג חסר בלא וי"ו. מ"ר:

שעטנז גץ יש מפרשים ג' זיונים השנים לצד שמאל אחד מלמעלה ואחד מלמטה והאחד לצד ימין כזה שעטנ"ז ג"ץ ובפי' שבת כתיבת יד רבי' ש"י צייר אחד מימין ואחד משמאל ואחד מלמעלה כזה עוד פי' שיש שעושין שלשתן למעלה כזה מ"ר. כתיב בשימושא רבה דמשמע טט דלטטפות צריכה ג' ג' זיונין ור"ת כתב בתיקון ס"ת שלו שהוא שיבוש. מ"ר:

דחטריה לגגיה דחי"ת פי' בקונטרס שהגביה רגל שמאלו של ח' עד למעלה כזה ור"ת פירש באמצע גגו של חית גבוה מעט כמו חטרתא דגמלא דבאמצע כזה ולפי' הקונטרס לא יתיישב כל כך הא דאמרינן בסוף הבונה (שבת דף קד:) כגון שנטלו לגגו של חית ועשאו שני זיינין:

ומאי טעמא אית ליה תגא פי' בקונטרס בסוף ה"י כזה ורבינו תם מפרש בתחילה כזה כמו תגא דד' בעירובין (דף יג.) ובסוטה (דף כ.) וכפירוש הקונטרס נראה שהכתר לצד פתח התשובה ותגא דקוף כיוצא בו דאמר בפ' הבונה (שבת דף קד.) מ"ט מהדר תגא דקוף לגב' רי"ש אמר הקב"ה רשע אם אתה חוזר בך אני אעשה לך כתר כמותי. מ"ר:

ותניא תיובתא בחדא לאו תיובתא גמורה היא אלא דבדוחק מיתרצא. מ"ר:

תנא אם יש בו דף אחד כו' ודוקא מעיקרא דאי יכול לתקן במה שיחזור ויכתוב דף שלם אמאי יגנז. מ"ר:

שעטנ"ז ג"ץ יש לתת טעם למה צרי' אלו יות' משא' האותיו' ונ"ל לפי שאין בשאר האותיות שיהיה להם ראש הקוץ כי אם אלו מלבד למ"ד. שהרי א"ב דה"ח כ"ך מ"ם פ"ף קר"ת כלן אין להם ראש הקוץ שהרי ראשם בימין ולכך אין הזיון באה כי אם במי שיש לו ראש הקוץ ששם עושים זיון האותיות, וו"ו וי' שיש להם ראש הקוץ לא עשו זיונים כי המה בהשם הנכבד של ארבע אותיות שאם יהיו שתי אותיות מהשם ית' זיונים ושתים אינם לא יהיה כבוד לשם ולכך לא הצריכו להם זיון בשאר מקומות שאם היו צריכי' בשאר מקומות בתיבות שאינם שם היו צריכין נמי בשם ולפי שאין לזיינם בשם כדפרישי' לא הצריכולהם זיון בשום מקום ואות הלמ"ד לא הצריכו לה זיון לפי שראשה ארוך ועדיף מזיון, ועוד שאם יזיינו אותה והיא ארוכה יעברו הזיונים חוץ לשיטה ופעמים יגיעו משיטה לשיטה:

וקא תלו ליה לכרעיה, פי' רגל פנימי של ה"י תלוי באויר ואינו דבוק לגגו, ל"ה: ויש להקשות פשיטא דצריך למתליה לכרעיה דאם יהיה דבוק לגגו א"כ מה הפרש יהיה בין ה"י לחית הלא הכל יהיה אחד ומאי ספרא דווקנא דנקט דמשמע אבל שאר לא והרי אם לא יעשה כן לא תהיה ה"י כ"א חי"ת: וי"ל דאעפ"י שיעתיקוהו לגגו מ"מ לא יעשו אותו רגל של שמאל שראוי להיות תלוי ארוך אלא קצר ויהיה מחובר לגג זה וזה יהיה ההבדל בין ח' לה' שהחי"ת שני רגליה ארוכין זה כזה כגון זה וזה יהיה רגל אחד ארוך ואחד קצר כזה, אי נמי אע"פי שיעשה רגליה שוין זה כזה כמו רגל החית וידבקהו לגגו אפ"ה יש להבדיל בין ח' לה' שרגל הח' יהיה הכי בסוף הגג מזה אחד ומזה א' ורגלי הה' השמאלי יהיה באמצע הגג וזה צורת הח' וזה תהיה צורת הה' :

הוה ליה מחסה, דהכי משמע כל שנסמך בה' הוה ליה ביה ה' מחסה צור מעוז לעולמים, ל"ה: ונראה לפרשו כפשוטו שאומר בטחו בה' עדי עד דר"ל שתשימו בו בטחונכם עדי עד שהוא בעוה"ז ובעוה"ב שכל מקום שנאמר עד שאין לו הפסק עולמות ועדי עד ר"ל לעולמים, ואומר בטחו בה' עד עולמי עד שהוא לעולם קיים בעוה"ז ובעוה"ב וזהו כי ביה ה' צור עולמים דר"ל שהוא צור טולמים שיצר העולמים או צור לשון חוזק שהוא חוזק העולמות כלם ומעמידם א"כ הבוטח בו בשני העולמות הוא מזכה לו בכל העולמות בעוה"ז להצילו ובעוה"ב לתת לו שכרו, ומה שהשיב ר' אמי לר' יהודה נשיאה הוי פשטיה דקרא ששאל לו מה ר"ל הפסוק ועל כן השיב לו ופרש לו פשט פירושו, ואמר ליה אנא הכי קשיא לי מאי שנא דכתיב כי ביה ה' צור עולמים ולא כתיב יה, נראה לפרש דקשיא ליה למה ביה לא הול"ל אלא יה ה' צור עולמים, והרי יש להקשות ג"כ למה הוצרך לומר ב' שמות לא הו"ל לכתוב כי אם שם אחד או לומר כי יה צור עולמים או כי ה' צור עולמים, ונ"ל דהיינו מאי דקאמר מאי שנא דכתיב ביה ה' צור עולמים ולא כתיב יה דר"ל דלכתוב יה לבד או ה' לבד ולכתוב כי יה צור עולמים או כי ה' צור עולמים, ויה דנקט ר"ל אפי' בשם יה לבד היה די ולא היה צריך לכתוב שם של ה' וכ"ש דאם כתב ה' דלא היה צריך לכתוב יה, וקשה ליה מן הבי"ת של ביה וקשה ליה למה הוצרך לכתוב ב' שמות כי אם שם א' כדפרישית, ועל כן השיב דהוצרך לכתוב ב' השמות ובי"ת של ביה דר"ל דפי' הפסוק כך עולם של יה ה' צור עולמים שברא בשם של יה ב' עולמים העוה"ז בה' והעוה"ב ביו"ד:

לא מסתייע מילתא, משום דהבא ליטהר בעי סיועא מפני יצה"ר הילכך עבדי ליה סיוע פתח יתירא. מסייעין אותו, אלמא בעי סיועא, ל"ה, וא"ת מה סיוע הוא בהא פתחא טפי מתחתון, י"ל דהסיוע הוי שיש לו שני פתחים ליכנס, הפתח התחתון שיצא בו והפתח העליון שעשו, א"כ אם ירצה ליכנס ימצא שני פתחים ליכנס וזה הסיוע שיש לו יותר ליכנס ממה שיש לו לצאת: וא"ת ואמאי לא היה יכול לצאת מפתח העליון כמו שנכנם, וי"ל משום דהרוצה לצאת יורד ואינו עולה ועוד שהפתח התחתון קרוב לו לצאת יותר מן העליון ועוד שהפתח התחתון רחב הוא ויוצא במהרה והעליון צר הוא ודחוק, ועוד אחרת שהפתח העליון אינו עשוי כי אם ליכנס ולא לצאת מפני שהעליון הוי הפתח בין שני חצאי האות והיוצא אינו יוצא דרך קדושה אבל מתחתון שם שני חלקי האות, ועל כן נוכל לפרש דלא מסתייעא מילתא דבאותו פתח שיצא ממנו שיכנס לפי שאינו עשוי לכניסה כי אם לצאת וממקום שיצא ממנו קשה עליו ליכנס בו הילכך הוצרך לעשות בו פתח אחר שאם ירצה ליכנס יכנס דרך אותו פתח וזהו הסיוע שעשו לו פתח כדי ליכנס בו אם ירצה:

הוא יליץ, הקב"ה יליץ אותו כלומר פותח לו להיות לץ, ל"ה וקשיא דא"כ דנפרש הוא יליץ דקאי להקב"ה דר"ל יליץ אותו דיעשהו לץ א"כ לא משכחת דיהיה סיוע לבא ליכנס יותר מלבא ליטמא והרי קאמר בא ליטמא פותחין לו דר"ל דמוצא פתח אם ירצה ליטמא שיכול לצאת ליטמא דרך אותו פתח אבל אין מסייעין אותו לכך אלא הפעולה הזאת הוא עושה מעצמו בלא סיוע אחרים ובא ליטהר מסייעין אותו שצריך סיוע ועזר ומסייעין ועוזרין אותו למעלה זו, וא"כ אם נפרש יליץ שהקב"ה יליץ אותו דיעשהו לץ א"כ גם להוי משמע דעוזר לו להיותו לץ מאחר דאנו מכנים פעולה זו להקב"ה א"כ תהיה פעולתו להליץ כמו ליתן חן וא"כ יסייעו לזה כמו לזה, לכנ"ל לתרץ דיליץ לא קאי להקב"ה דיליץ אותו אלא ר"ל דהלץ יליץ עצמו, ור"ל הפסוק כך אם ללצים ור"ל שאם ירצה להיות לץ הוא יליץ נתן לו כח ופתח דהוא יכול להליץ עצמו ולהיות לץ והוא יעשה מעצמו בלא סיוע אחרים אבל לענוים יתן חן שזאת המעשה בא מאת הקב"ה שנותן לו הכנה ועוזרו לדבר זה:

ומאי טעמא אית ליה תגא לה"י, פי' כתר בתוך גגו, ל"ה מפני שהצדיקים מועטים ר"ל שיש רשעים יותר ממה שיש צדיקים ולכך עולם הבא קטן שאין בו כי צדיקים ונברא ביו"ד ולפי שהיו"ד קטנה היא מכל שאר האותיות המשיל העוה"ב שעומדים בו ושבשבילם נברא שהמה מועטין ליו"ד הקטנה מכולם לומר שהוא מועט מפני שהעומדים בו מועטין אע"פי שהוא עולם גדול יותר מהעו"הז. אי נמי המשיל העולם הבא למי שהוא נברא בשבילו ושעתיד לעמוד בו דהיינו אל הצדיקים כמו שהן מועטין כן המשילו לאות המועטת דהיינו יו"ד לעשות לו דמות מי שעתיד לעמוד בו שהוא מועט וכן משמע מדקאמר מפני מה ראשו כפוף מפני שהצדיקים שבו כפופין ראשיהם אלמא ממשילו לצדיקים:

והוא דכתיב רוביה דספרא שפיר, פי' שרוב כל דף ודף כתוב כלו בלא טעות שאין יותר מה' או מו' טעיות בכל דף ודף אז מצלת עליהם הך דף שלמה ויתקן, ל"ה. וקשיא דמאי אתא לאשמועינן לומר והוא דכתיב רוביה דספרא והלא רובא דספרא שפיר הוא קיימינן דהוה אמר ארבע יגנז ועלה קאמר דאם יש בו דף אחת מצלת על כולן אי הוו טפי מד' טעיות לא, וי"ל דאפ"ה אצטריך לאשמועינן הכי כדי שלא נאמר הואיל ואם לא היה דף שהוא שלם היה נגנז בעבור ד' טעיות שיש בכל דף וזה הדף שלם מציל כמו כן אפילו היה כמה טעיות וקמ"ל דלא: ומ"מ קשה שהרי פי' רש"י שאין בכ לדף יותר מה' טעיות או ו' ואמאי יכשיר כשיש בכל דף ה' טעיות או ו' והלא מאי דקאמר מצלת על ד' טעיות דהוה קיימינן משמע אבל על טפי לא: וי"ל דלכך פי' רש"י כן מדקאמר והוא דכתיב רובא דספרא שפיר משמע אע"פי שיש בו הרבה טעיות דאי על ד' טעיות לבד קאמר הוה ליה למימר והוא שאין בו כי אם ד' טעיות בכל דף, אבל רובא דספרא שפיר משמע שיש בו הרבה טעיות אלא שרוב הספר יפה בלא טעיות ולכך פירש רש"י הכי: ומ"מ קשה דמנא ליה לר' יצחק דאמר והא דכתיב רובא דספר' שפיר לומ' כן דאפי' יותר מד' טעיו' אלא שיהא רוב הספר נכתב יפה ודלא מצלת על ד' טעיות לבד קאי: וי"ל דדייק הכי מדקאמר תנא אם יש בו דף אחת שלימה דמצלת ר"ל אפי' יש בו יותר מד' טעיות דאי בד' טעיות לבד קאמר מאי הוה ליה לאשמועינן הא כבר הוה ידעינן הכי שהרי כבר אמר שאם יש בו ד' טעיות בכל דף ודף יגנז משמע אבל אם יש דף אחד שאין בו ד' טעיות דלא אמרינן דיגנז וא"כ לא היה צריך לומר משום ד' טעיות לבד דמצלת שכבר אמר כן אלא שמע מינה דר"ל דמצלת אפילו יותר מד' טעיות בשאר הדפין ולכך בא רב יצחק לומר דאע"ג דמצלת על טפי מד' טעיות דמ"מ בעינן דכתיב רובא דספרא שפיר:

תוס' בד"ה זיל כו' כדת משה קטנה כמעט כמו יו"ד כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה ואי לא יהרג הוא כו' ויהרג חסר בלא וי"ו עכ"ל היינו הוי"ו שבין רי"ש לגימל דאי הוה כתיב וי"ו בין רי"ש לגימ"ל ליכא למטעי כמחרף כלפי מעלה וק"ל:

בד"ה שעטנ"ז וכו' כתיב בשימושא כו' ט"ט דלטוטפות צריכה ג' ג' זיונין ור"ת כתב בתיקון ס"ת שלו כו' עכ"ל ובשימושא רבה שלפנינו הנדפס ברי"ף כתוב ט"ט דלטוטפות חמש חמש תגא ע"ש:

פירש"י בד"ה ג' זיונין כו' בשי"ן בראש רגל השמאלית כו' ובד"ה הואיל ואתיהבת כו' אע"פ שיש ד' בכל שאר הדפין עכ"ל כצ"ל:

רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מִי מְעַכֵּב עַל יָדְךָ נראה לי בס"ד על פי מה שכתב רבינו בחיי ז"ל הטעם שלא נכתב בספר תורה נקודות כדי שנוכל לדרוש המקראות בכמה פנים על ידי שינוי קריאתם בנקודות שונות עיין שם. ולכן כשראה במראה הנבואה שנדמה לו שכותב תגין ולא יותר אמר לו 'מִי מְעַכֵּב עַל יָדְךָ' שלא תכתוב יותר מן התגין ולא תכתוב נקודות גם כן? והשיב לו 'עָתִיד אֶחָד לַעֲמֹד לִדְרֹשׁ עַל כָּל קוֹץ וְקוֹץ תִּלֵּי תִּלִּים שֶׁל הֲלָכוֹת' ואם נקודות לא יוכל להרבות דרשותיו כי הנקודות אין עושין אלא פנים אחד. או יובן בס"ד ראה שלא היה עושה לכל אותיות אלא רק לשעטנ"ז ג"ץ ולבד"ק חי"ה ולא לשאר ולכן אמר לו 'מִי מְעַכֵּב עַל יָדְךָ' שלא תעשה לכל האותיות והשיב עָתִיד אֶחָד לִדְרֹשׁ עַל כָּל קוֹץ וְקוֹץ תִּלֵּי תִּלִּים שֶׁל הֲלָכוֹת וכו' ואני נותן התגין כפי הדרשות השייכים להם. או יובן הוא חשב שסוד התגין לא ישיגו התחתונים והלואי שישיגו האותיות 'וּמִי מְעַכֵּב עַל יָדְךָ' לתת את התגין אף על פי שאין התחתונים משיגים אותם והשיב לו 'עָתִיד אֶחָד לַעֲמֹד' וזה ישיג גם הנקודות ויותר.

אָמַר לוֹ חֲזֹר לַאֲחוֹרֶיךָ. הָלַךְ וְיָשַׁב לְסוֹף שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה שׁוּרוֹת. כן הגירסא בעין יעקב. ונראה לי בס"ד ידוע כל אחד יש לו אחיזה באותיות שמו ואות הראשון שבשמו שם הוא עיקר אחיזתו ונמצא רבי עקיבה עיקר אחיזתו באות עי"ן שהוא ראש שמו הטוב ואם תניח אותיות מנצפ"ך בתוך כ"ב אותיות יהיה אות עי"ן הוא אות י"ט שיש למעלה ממנה שמונה־עשרה אותיות נמצא הוא עומד בסוף שמונה־עשרה ועל זה קאמר 'הָלַךְ וְיָשַׁב לְסוֹף שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה שׁוּרוֹת' ומצאו לרבי עקיבה. ודע דהליכה וישיבה זו היא בהבטת השכל שהסתכל במקום אחיזתו ונקיט שמונה־עשרה שורות לשון מליצה הוא זה. ודע כי מפורש בדברי רבינו האר"י ז"ל בשער הגלגולים דרבי עקיבה השיג הטנת"א [הטעמים, נקודות, תגין, אותיות] כולה ועוד יותר אבל משה רבינו ע"ה השיג עד התגין ולא יותר אמנם גם משה רבינו ע"ה השיג אחר כך הכל על ידי מעשיו הטובים עיין שם. ובאמת הדבר יפלא לומר דרבי עקיבה גדול מן משה רבינו ע"ה אשר מתחילתו השיג השגה גדולה וזכה לנבואה שלא השיגה שום נביא בעולם! גם עוד יפלא כזאת בדבר אחר שכתב רבינו ז"ל בשער הכוונות כי משה רבינו ע"ה היה דעת בסוד תפארת ורבי עקיבה היה בסוד בינה הנקראת 'יש' וגם דבר זה יפלא איך יהיה מקומו למעלה ממנו? אמנם יובן בס"ד הענין אם יוכשר בעיני השם יתברך על פי מה שאמר בשער הגלגולים (בשמואל א') וזה לשונו ובזה יתורץ כי דניאל ראה עתיק יומין מה שלא ראה משה רבינו ע"ה ואיך יהיה זה אלא מה שהשיג דניאל הוא עתיק יומין דעשיה לפי שבכל העולמות דאבי"ע [דאצילות, בריאה, יצירה, עשייה] יש בהם עשר ספירות ויש בכל עולם כל הפרצופים וכן עולה דָּנִיאֵל [95] א־ל אדנ־י [96] כי האל"ף עומדת באמצע משמש לכאן ולכאן ושם זה הוא בעשיה וכו' ואליהו זכור לטוב השיג בבריאה כי אליהו למטה מן הבאר שהוא המלכות דאצילות וכו' עד כאן דבריו עיין שם. ולכן גם כאן נאמר דמקום שהשיג רבי עקיבה הוא תחתון מן המקום שהשיג משה רבינו ע"ה וידוע שבכל עולם יש טנת"א ובכל עולם יש בינה ויש דעת בסוד התפארת. ובזה יובן בס"ד מה שאמר לו 'חֲזֹר לַאֲחוֹרֶיךָ' ששם תמצא את 'עֲקִיבָא בֶּן יוֹסֵף' כי הוא אינו עומד במקום שאתה עומד בו וצריך שתחזור לאחוריך ותראה אותו ודו"ק היטב. ועדיין צריך אני לבאר בס"ד מה שאמר כאן 'וְלֹא הָיָה יוֹדֵעַ מָה הֵם אוֹמְרִים' דלפי פשוטו יפלא מאד! אמנם הענין הוא כך דידוע כל נשמה שתבא לעולם הזה הנה היא לומדת מקודם לפני הקדוש ברוך הוא למעלה כל הסודות אשר תוכל להשיג אך לימוד זה הוא אצלה בכח דוקא שהוא סוד המחשבה כי הכח הוא המחשבה והמחשבה היא הכח ענין אחד הוא וכאשר יגיע זמנה לבא בעולם הזה להתלבש בגוף אז כל הלימוד הוא יוצא ממנה מכח לפועל כלומר השגה שהשיגה מקודם בסודות התורה ומצפוניה הכל נקשר עמה בכח דוקא שהוא סוד המחשבה יען כיון שעדיין אין לה התחברות בגוף אין השגתה וידיעתה נחשבת בסוג פועל אלא בכונת כח אבל אחר שתרד לעולם הזה ותתחבר בגוף תהיה כל השגתה וידיעתה בסוד פועל דאז הגוף בהתחברות הנפש אשר עמו יוציא הדברים ההם שהיו אצל הנפש מן הכח לפועל ומגלה אותם בהיותו בעולם הזה באורך זמן של שנות חייו. וכאשר עלה משה רבינו ע"ה למרום ומצא את רבי עקיבה זיע"א לומד עם תלמידיו עדיין לא בא רבי עקיבה לעולם הזה והוא מצא את נשמת רבי עקיבה ונשמות תלמידיו לומדים תורה לפני ה' ואותו הלימוד היה אצלם בכח שהוא סוד המחשבה בלבד וקליטתם דברי תורה היתה קליטה בכח ולא קליטה בפועל כי עדיין לא היה התחברות לאותם הנשמות בגופם אך משה רבינו ע"ה באותו זמן כבר נשמתו באה לעולם הזה ויש לה התחברות עם גוף וכיון דיש לנשמתו התחברות עם גוף אי אפשר להוציא הדברים שקלטה נשמתו קודם בואה לעולם הזה ברגע אחד אלא צריך לאט לאט כי כל דבר שהוא בכח דוקא נקלט כרגע אבל דבר שצריך להשיגו בסוג פועל שהוא בזמן היותו בהתחברות גוף אי אפשר להשיגו ולהוציא הדברים כולם מן הכח לפועל כרגע ולכן הם שהיו עודם בכח גילו לו כל דברי תורה שזכו לקולטם תכף ומיד כי אין להם שיעור וזמן מוגבל אבל משה רבינו ע"ה שהיה בהתחברות גוף עדיין לא יצאו אצלו כל הדברים מן הכח לפועל ולכך הם היו מדברים בדברי תורה ולא היה יודע מה הם אומרים ובהשקפה הראשונה 'תָּשַׁשׁ כֹּחוֹ' כי חשב אין לו השגה בדברים אלו כלל אך אחר ששמע שאמר לו תלמידיו 'מִנַּיִן לְךָ?' והשיב להם 'הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי, נִתְיַשְּׁבָה דַּעְתּוֹ' כי ידע שדברים אלו הם גנוזים אתו אך עדיין לא בא זמנם לצאת מן הכח לפועל. ובזה יובן דברי הקדוש ברוך הוא כשאמר לו משה רבינו ע"ה 'יֵשׁ לְךָ אָדָם כָּזֶה וְאַתָּה נוֹתֵן תּוֹרָה עַל יָדִי?' והשיב לו 'שְׁתֹק, כָּךְ עָלָה בְּמַחֲשָׁבָה לְפָנַי' פירוש אתה גדול ממנו ואשר ראית שאמר דברים שאתה לא ידעתם הנה דברים אלו ישנם אצלך גם כן ויותר מהם ורק הוא עתה עלה במחשבה שאינו בסוג פועל אלא בכח לכך משיג כל מה שיוכל להשיג ברגע אחד מה שאין כן אתה עומד בהתחברות גוף שהוא בסוג פועל, ועוד הוא עודנו לפני למעלה שלא ירד עדיין למטה אבל אתה כבר ירדת לתחתונים לארץ ולכן אל תתמה על אשר לא ידעת עתה בשעה זו עד שאומר הוא לתלמידיו כי באמת הכל הוא גנוז אצלך ורק לא הגיע זמנו לצאת מן הכח לפועל. ועיין בספר עץ חיים מעשה שהיה ברבינו האר"י ז"ל שהיה ישן ביום שבת ושפתיו דובבות ושאלו רבי אברהם הלוי ז"ל מה זאת? והשיב שעלתה נשמתו למעלה והיתה לומדת סודות בפרשת בלעם, ואמר לו לימא לן מר מהני מילי דמעליותא? ואמר לו בחייך אפילו אם אשב עמכם שמונים שנה רצופים לא יספיק הזמן ללמוד זה! הרי מה שקלטה הנשמה בחצי שעה בהיותה לבדה בלי התחברות הגוף לא יספיק לה ללמוד זה בהתחברות הגוף שמונים שנה. והנה גרסת התלמוד הנדפס הוא 'הָלַךְ וְיָשַׁב לְסוֹף שְׁמוֹנֶה שׁוּרוֹת' נראה לי בס"ד זה על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בביאור 'יֵשׁ לְךָ אָדָם כָּזֶה וְאַתָּה נוֹתֵן תּוֹרָה עַל יָדִי?' כי משה רבינו ע"ה דעת בסוד תפארת ורבי עקיבה בסוד בינה הנקראת 'יש' עיין שם והנה הדעת הוא שמיני ביו"ד ספירות מתתא לעילא והבינה היא אחר הדעת מתתא לעילא וזהו שאמר 'יָשַׁב סוֹף שְׁמוֹנֶה שׁוּרוֹת' ומצאו לרבי עקיבא ודו"ק.

אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, יֵשׁ לְךָ אָדָם כָּזֶה, וְאַתָּה נוֹתֵן תּוֹרָה עַל יָדִי? אָמַר לוֹ: שְׁתֹק, כָּךְ עָלָה בְּמַחֲשָׁבָה לְפָנַי. נראה לי בס"ד דאמרו רבותינו ז"ל על רבי עקיבא ע"ה ארבעים שנה היה עם הארץ ארבעים שנה למד ארבעים שנה לימד אם כן ניצוצות שלו שהם כנגד שנותיו של ארבעים שנה הראשונים צריכים מילוי ותיקון אך אינו דומה ך' שנה הראשונים דעדיין אינו בר עונשין בבית דין של מעלה לעשרים השניים ולכן אמר לו 'כָּךְ עָלָה בְּמַחֲשָׁבָה' רצונו לומר על ידי יסורין קשים אלו אותם כך שנים של ארבעים הראשונים נתקנו ועלו עד סוד המחשבה שהוא עליון מאד ולכן צריך להם יסורין קשים ביותר כדי לעלות לעולם המחשבה.

חֲזִינָא לְהוּ לְסִפְרֵי דַּוְקָנֵי דְּבֵי רַב, דְּחַטְרֵי לֵיהּ לְגַגֵּיהּ דְּחֵי"ת, וְתָלוּ לֵיהּ לְכַרְעֵיהּ דְּהֵ"א. יש להקשות הוה ליה למימר על דאות ה"א קודם אות חי"ת דהא באלפא ביתא קדים ה"א לחי"ת? ונראה לי בס"ד משום דתליית כרעיה דה"א היא מוכרחת ולא אצטריך למיהב בה טעמא יען דאם לא תלו כרעיה תהיה כמו חי"ת אך מה שצריך ללמד טעם לתליית כרעיה דה"א היינו משום דחזי דחטריה ליה לגגיה דחי"ת ואם כן עתה אם לא יתלו כרעיה דה"א לא מחלפה בחי"ת לכך הוצרך ללמדינו טעם תחלה על חוטריה דחי"ת שהוא מוכרח להיות ואז הוצרך ללמד טעם על תליית כרעיה דה"א.

וְאֵינִי יוֹדֵעַ אִם הָעוֹלָם הַזֶּה בְּהֵ"א, וְעוֹלָם הַבָּא בְּיוֹ"ד, אוֹ אִם הָעוֹלָם הַזֶּה בְּיוֹ"ד וְהָעוֹלָם הַבָּא בְּהֵ"א. קשא למה כפל דבריו וסגי בחלוקה אחת לחוד לומר ואיני יודע אם עולם הזה בה"א ועולם הבא ביו"ד? ונראה לי בס"ד דאי הוה נקיט חלוקה זו בלבד היה מקום לומר שהספק שלו הוא כך אם עולם הזה בה"א ועולם הבא ביו"ד גם כן דהיינו דעולם הבא בשתי אותיות י־ה שנוסף בה אות יו"ד על אות ה"א ובאמת זה אינו דאם הספק שלו בכך איך נפשט ספק זה מן בה"א בראם לכך נקיט בספק שני הצדדין דאז אין לטעות בכונת דברו בכך דמזה מוכח דפשיט לו שכל עולם לא נברא אלא רק באות אחד הן עולם הזה הן עולם הבא. ומה שאמר 'מִפְּנֵי מַה נִּבְרָא הָעוֹלָם הַזֶּה בְּהֵ"א?' הכי קאמר מכל מקום נברא בה"א ולא נברא ביו"ד דהיה מספיק אות יו"ד לעולם הבא ולעולם הזה ואחר שהשיב טעם הכרחי לזה שאלו מכל מקום נברא עולם הבא ביו"ד כיון דיש טעם מספיק בה"א סגי לברוא בו גם עולם הבא.

דְּאִי הָדַר בִּתְשׁוּבָה מְעַיְלֵי לֵיהּ וְלִעַיְלוּהוּ בְּהַךְ? לָא מִסְתַּיְעָא מִלְּתָא (משלי ג, לד). הנה בזה פרשתי בס"ד רמז הכתוב 'דּוֹדִי שָׁלַח יָדוֹ מִן הַחֹר וּמֵעַי הָמוּ עָלָיו' (שיר השירים ה, ד) כי הקדוש ברוך הוא ימינו פשוטה לקבל שבים ושלח יד ימינו מן החור הוא פתח הקטן הדומה לחור ולא מפתח הגדול הדומה לשער גדול ועל ידי כך מסתייעא מלתא דמעי המו עליו. ומה שאמר 'אִם חוֹזֵר בּוֹ אֲנִי קוֹשֵׁר לוֹ כֶּתֶר' נראה התג צורת יו"ד [20] קטנה שבמלואה מספרה עשרים [620] ואותיות עשרים הם מספר כתר [620]. ומה שאמר 'שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם הַבָּא בְּיוֹ"ד מִפְּנֵי שֶׁהַצַּדִּיקִים שֶׁבּוֹ מוּעָטִין' יש להקשות כיון דאין רמז זה לשבח למה עשאו? ונראה לי בס"ד לסתום פה המקטרגים שלא יקטרגו בראותם הצדיקים מועטין דאומרים להם כבר הקדוש ברוך הוא גזר כן דעשה רמז על דבר זה ביו"ד ומוכרח שיהיה כך. אי נמי 'מוּעָטִין' רצונו לומר ענוים והוי לשבח.