בוני התלמוד

    מסכת מנחות דף י״ח עמוד א׳

    חזרה לאינדקס
    נוסח
    תצוגה
    מפתח מושגים:שְׁאֵלָהתְּשׁוּבָהקֻשְׁיָאתֵּרוּץרְאָיָהסְתִירָהמֵימְרָא
    גודל האות
    100%
    גודל מקורי

    רש"י

    ור' יהודה סברבשתיה הוא דפליגי רבנן משום דחישב במידי דלאו אורחיה אבל בלהניח דברי הכל פסולה:

    גזירהדמחשב להניח מקצת דמו אטו כל דמו וכל דמו פסולא דאורייתא הוא כדמפרש במסכת זבחים בפ' כל הפסולין (זבחים דף לו.) תרי קראי כתיבי בנותר כו':

    למצות מדותילידע מיצוי תלמודיי ולשאל ספיקותיי:

    למצות מדותיוללמד ולמצות מה שר' אלעזר חכם ממני:

    והיה חביביוסף לרבי אלעזר וספרו בהלכות עד שהגיעו להלכה אחת של זבחים לשון אחר והיה חביב ליוסף כל מה שרבי אלעזר מלמדו עד שהגיעו להלכה אחת:

    צהבו פניומחמת שמחה:

    שלא כיווננו שמועתינוכלומר דלא סליק לך אליבא דהילכתא כל דאמרי לך עד השתא:

    רבי הןכוונת וכוונת אלא משום הכי צהבו פני השתא שר' יהודה פסול שנה לי:

    ולא מצאתיוהייתי מתיירא שמא שכחתי:

    הא מפניהא משמע לשון טעם כלומר הרי מפני שרבי יהודה בנו של רבי אילעאי ורבי אילעאי תלמידו של רבי אליעזר כדאמרי' במסכת סוכה בפרק הישן (סוכה דף כז:) מעשה ברבי אילעאי שהלך להקביל פני ר' אליעזר כו':

    שנה לך משנת רבי אליעזרולא שהלכה כן אלא חביבה היתה עליו ושנאה לך:

    ואי סלקא דעתך רבי יהודה דברי הכל פסולה אתנייהלרבי יוסף הבבלי מאי החזרת לי אבידה הא לא אמר ר' אלעזר בן שמוע כר' יהודה וקשיא למאן דאמר לעיל ר' יהודה סבר להניח דברי הכל פסול:

    אלא מאיאתנייה ר' יהודה כשר לרבנן ור' אליעזר פוסל א"כ מאי הא מפני דמשמע מפני שחביבה עליו שנאה ולא שהלכה כן היא הא אנן נמי דברי ר"א בן שמוע פלוגתא מתנינן לר' יהודה (בזבחים דף לו.):

    מתני' לא יצקהיינו יציקה אחרונה דבתחילה נותן שמן בכלי ואח"כ סולת ובולל וחוזר ויוצק שמן והכי מפרש בפ' אלו מנחות נקמצות (מנחות דף עד:):

    (לא יצק) לא בלל כשרוכגון שנתן כל הלוג במתן הראשון שהוא קודם לעשייתה דאי חיסר שמנה אמרו בפ' קמא (לעיל מנחות דף יא.) פסולה:

    לא פתתשנאמר פתות אותה פתים ואע"ג דבמנחת מחבת הוא דכתיב ה"ה לכל המנחות הנאפות תחילה כגון מחבת ומרחשת ומאפה שכולן באות עשר עשר ומצוה לפותתן כולן ואח"כ קומץ וזה אם לא פתת אלא כדי קמיצה כשר כדאמרינן באלו מנחות (לקמן מנחות דף עה:):

    לא הניףבמנחת (חוטא) וקנאות דטעונות תנופה בפרק כל המנחות (מנחות דף סא.):

    לא הגישבקרן דרומית מערבית כדמפרש בשמעתא:

    פתתהלאחר אפייתן פותתן וקומץ כדמפרש באלו מנחות (שם דף עה.) ופתתן מרובות גדולות יותר מדינן המפורש באלו מנחות נקמצות (שם דף עה:) מנחת ישראל כופל אחד לשנים ושנים לד':

    ולא משחןאותן הטעונות משיחה כדכתיב ורקיקי מצות משוחים בשמן (ויקרא ז׳:י״ב):

    גמ' עכובא כתיב בהדהא נאמר יציקה במנחת הסולת ונשנית במנחת מחבת ואמרינן לקמן (מנחות דף יט:) כל מקום שהחזיר ושנה הכתוב בתורת מנחה אינו אלא לעכב אי נמי דכתיב (ויקרא ב) ויצקת עליה שמן מנחה היא היא מנחה ולא שלא יצק מנחה דכל היא עיכובא ואף על גב דדרשינן ליה באלו מנחות (לקמן מנחות דף עה.) למעוטי מנחת מאפה מיציקה שמעינן נמי עיכובא מיניה:

    מנחות 18 עמוד א

    1ור' יהודה סבר בהנך פליגי, להניח דברי הכל פסול. מאי טעמא? גזירה מקצת דמו אטו כל דמו, וכל דמו פסולא דאורייתא.

    2דתניא, אמר להם רבי יהודה: אי אתם מודים לי שאם הניחו למחר שפסול? חישב להניחו למחר נמי פסול.

    3ואתא ר' אלעזר למימר: אף בזו ר' אליעזר פוסל וחכמים מכשירין.

    4וסבר ר' יהודה להניח מדמו למחר דברי הכל פסול? והתניא: אמר רבי: כשהלכתי למצות מדותי אצל ר' אלעזר בן שמוע, ואמרי לה למצות מדותיו של ר' אלעזר בן שמוע, מצאתי יוסף הבבלי יושב לפניו, והיה חביב לו ביותר, עד לאחת אמר לו: רבי, השוחט את הזבח להניח מדמו למחר מהו?

    5אמר לו: כשר. ערבית אמר לו: כשר. שחרית אמר לו: כשר. צהרים אמר לו: כשר. מנחה אמר לו: כשר, אלא שר' אליעזר פוסל. צהבו פניו של יוסף הבבליא׃

    6אמר לו: יוסף, כמדומה אני שלא כיווננו שמועתינו עד עתה. אמר לו: רבי, הן! אלא שר' יהודה פסול שנה לי, וחזרתי על כל תלמידיו ובקשתי לי חבר ולא מצאתי, עכשיו ששנית לי פסול החזרת לי אבידתי.

    7זלגו עיניו דמעות של רבי אלעזר בן שמוע, אמר: אשריכם תלמידי חכמים שדברי תורה חביבין עליכם ביותר, קרא עליו המקרא הזה: (תהלים קיט, צז) ״מה אהבתי תורתך כל היום היא שיחתי וגו'״, הא מפני שר' יהודה בנו של ר' אלעאי, ורבי אלעאי תלמידו של ר' אליעזר, לפיכך שנה לך משנת רבי אליעזר.

    8ואי סלקא דעתך דברי הכל פסול אתנייה, מאי החזרת לי אבידתי? איהו פלוגתא קאמר ליה.

    9אלא מאי, כשר ור' אליעזר פסול פוסל אתנייה? אי הכי, מאי הא מפני (פלוגתא)? אנן נמי פלוגתא קא מתנינן!

    10אלא, לעולם ״דברי הכל פסול״ אתנייה, ומאי החזרת לי אבידתי? דהדר ליה מיהא שום פסלות בעולם.

    מתני׳ · משנה

    11לא יצק, לא בלל, ולא פתת, ולא מלח, ולא הניף, לא הגיש, או שפתתן פתים מרובות, ולא משחן כשירה.

    גמ׳ · גמרא

    12מאי ״לא יצק״? אילימא לא יצק כלל עיכובא כתב בה! אלא, לא יצק כהן, אלא זר. אי הכי, ״לא בלל״ נמי לא בלל כהן, אלא זר, הא לא בלל כלל פסולה.

    תוספות

    גזירה מקצת דמו כו'תימה בלשתות מדמו נמי נגזר אטו כל דמו וי"ל לשתות כל דמו נמי לא משתמע שלא יעשה זריקה כלל אלא אחר זריקתה ישתה וא"ת לאכול אמאי מודים ליגזור אטו כל אימורים דהוי פסולא דאורייתא וי"ל דההיא נמי אפשר באכילה לאחר שהעלן ומשלה בהן האור שאינם אלא צלויין בעלמא ולא דמי להניח דמשמע שלא יעשה זריקה כלל ועוד באימורים לא מיפסיל זיבחא אם לא הוקטרו ומיהו בעל מנת להניח אימורין למחר או להוציאם לחוץ היה פוסל ר' יהודה כדתנן בזבחים בפרק כל הפסולין (זבחים דף לה:) ושמא טעמא משום דגזר להניח כל האימורים אטו להניח כל דמו:

    עד אחתבמגילת סתרים דרבינו נסים גריס עד לאחת פירוש עד מאד כדמתרגמינן מאד לחדא וי"מ עד אחת עד הנפש שנקראת יחידה והשתא משמע הכא שרבי למד הרבה מרבי אלעזר בן שמוע וקשה דבסוף הערל (יבמות ד' פד.) אמר רבי כשהלכתי ללמוד תורה אצל רבי אלעזר בן שמוע חברו עלי תלמידיו כתרנגולין של בית בוקיא ולא הניחו לי ללמוד אלא דבר אחד במשנתינו ושמא מעשה זה היה אח"כ תדע דהתם קאמר ללמוד תורה והכא קאמר למצות מדותיו:

    אלא לעולם דברי הכל פסול אתנייהלפי מסקנא זו לא נוכל להוכיח לשום תנא פיגול כר' אליעזר ותימה דבפ"ב דזבחים (דף כז:) תנן השוחט את הזבח לאכול כזית מעור שתחת האליה למחר פיגול וחייבין עליו כרת וקאמרינן בגמרא סברוה דעור האליה כאליה דמי דקא מחשב מאכילת מזבח לאדם אמר שמואל הא מני רבי אליעזר היא דאמר מחשבין מאכילת אדם כו' וכמו כן קשיא מרבי יוחנן דלעיל דמפרש טעמא דרבי אליעזר מקרא ושמא לית להו מסקנא דהכא ועוד יש לתרץ דקסבר שמואל דלכולהו תנאי הוי פיגול והשלשה מחלוקות בלהניח אבל בהנך הוי פיגול בין לתנא קמא בין לרבי אליעזר אבל לרבי יוחנן לא נוכל לומר כן דהא בחדא מילתא קאמר ר"י דמודה רבי אליעזר שאין ענוש כרת ואין שני דבריו של רבי יוחנן יכולים להתקיים שצריך למצוא שני תנאים אליבא דרבי אליעזר דחד פסל וחד מפגל ולמאי דאסיקנא דברי הכל פסול אתנייה לא משכח להו:

    מלח ולא הניף ולא הגישלא דקדק בסדר דתנופה קודמת למליחה כדתניא סוטה (דף יט.) והניף והגיש קמץ ומלח והקטיר ועוד אמרינן בגמרא לקמן (מנחות דף כ.) דאין לומר לא מלח כהן אלא זר וכי תעלה על דעתך שזר קרב אצל מזבח והיינו משום שהיתה המליחה אחר תנופה והגשה:

    לחיצה על קטע מסמנת את דברי המפרשים שנפתחים באותן מילים.

    מפרשים נוספים

    רשב"א

    מאי החזרת לי אבידתי, הא פלוגתא קאמר ליה ור' יהודה אתניה ד"ה אלא ש"מ דר' יהודה נמי פלוגתא אתניה: וא"ת ולימא ליה הכי מדקאמ' ר' אלעזר בן שמוע דמפני שחביבה לר' יהודה משנת ר' אליעזר שנאה לו אעפ"י שאין הלכה כן דר' יהודה לאו כד"ה אתניה, דאין לומר דמפני שחביבה עליו כד"ה אתניה לו שהרי מפני שחביבה עליו לא היה להטעותו לעשות מיחידאה ד"ה, וגם אין לומר דר"ל דמפני שחביבה עליו טעה לומר דהלכה כן ושנאה לו כד"ה הרי אין שום טעם לומר דמפני שחביבה עליו יעשה ממה שאינו הלכה הלכה, אלא ע"כ צ"ל דקאמ' ליה דמתוך שחביבה עליו שנה לו מילתא דיחידאה אע"פי שאינה הלכה דלאו ד"ה היא וש"מ דכיחידאה שנאה לו מדקאמ' לי' ר' אלעזר בן שמוע הכי: וי"ל דזו אינה הוכחה טובה משום דאע"ג דקאמ' ליה ר' אלעזר בן שמוע דר' יהודה שנאה לו כיחידאה זה היה לפי מחשבתו שעדיין לא ידע דעתו של יוסף הבבלי כיצד אתניה ליה ר' יהודה אכן מדברי יוסף הבבלי עצמו דקאמר ליה החזרת לי אבידתי דכדבריו כן הוא חזינן דכיחידאה אתניה ולא ד"ה: אי נמי מדברי ר' אלעזר בן שמוע אין אנו רואים דקאמ' דכיחידאה אתניה דנוכל לומר דהכי קאמר ליה מפני שחביבה לו שנאה סתם והרי לא יש הוכחה בכך שהרי לא אמ' לו ד"ה היא וגם לא אמ' לו דיחידאה היא וא"כ אעפ"י שנאמר דכי קאמר ליה ר' אלעזר בן שמוע ליוסף הבבלי הא מפני כו' דשמעיה ליוסף כיצד שנאה לו ר' יהודה אפי' הכי נוכל לומר דשמעיה דד"ה אתניה וקאמר ליה לאו ד"ה אתניה לך אלא סתם אתניה לך לומר דסתם דשנה לך ד"ה היא ואינו כן אלא יחידאה: ומ"מ נוכל לומר דיוסף הבבלי אמר לו כן מתחלה דר' יהודה ד"ה אתניה או שחשב כן מפני ששנאה לו סתם כדקאמר לי' ר' אלעזר בן שמוע או שאמר לו דר' יהודה כשאמר לו ד"ה אתניה ואי נימא הכי דיוסף אמר לו דד"ה אתניה נימא דכשאמר לו ראב"ש אח"כ דסתם שנאה לו וטעה לומר דד"ה היא לא חש יוסף להשיב על דבריו לומר לא סתם שנאה לי כי אם ד"ה שהרי לא היה מקפיד להשיב לו על זה שהרי אפי' אם היה אמת כדברי ראב"ש לומר ששנאה לו ר' יהודה סתם הרי זא יחלוק על מה שאומ' דד"ה שנאה לו מפני שיוכל לפרש דלכך שנאה סתם משום דסבר דהלכתא היא וכד"ה היא ואע"פי שנאמר דכשאמ' לו ראב"ש דסתם שנאה לכך פירש לו ראב"ש סתם שנאה לך וסתם לך כיחידאה מ"מ לא חש יוסף הבבלי להשיבו על זה מפני שהיה יודע שהיה ראב"ש יכול לחשוב בעצמו דאפי' יהיה כדבריו דיכול לומר דסתם הוי ד"ה הילכך נוכל לומר דיוסף אמר לו דד"ה אתניה. וגם אם נאמ' דיוסף אמר לו דסתם אתניה והיה מפרשו דר"ל ד"ה וראב"ש יאמר לו דבסתם ששנה לו לא משום ד"ה היא אלא מפני החביבות שנה לו כך דכ"ש דנוכל לומר דיוסף לא חזר מסברתו שהיה חושב דמשום דד"ה היא סתם אתניה מפני דברי ראב"ש ולא חש להשיבו על זה דמה יפסיד אם ראב"ש יפרשנו כפי דעתו בעבור זה לא יניח יוסף ג"כ מלפרשה לפי דעתו דסבר דד"ה היא ולעולם אין כאן הוכחה מדברי יוסף וראב"ש דר"י כיחידאה שנאה ולאותובי מינה תיובתא למאי דאמר תלמוד' דכד"ה נשנאה דהא לעולם נוכל לומר דר' יהודה פוסל בד"ה אבל מהחזרת לי אבידתי איכא הוכחה מדקאמ' ליה ראב"ש דכיחידאה שנאה לו והוא הודה לו כן כשאמ' לו החזרת לי אבידתי אלמא תרוייהו סברי דר' יהודה כיחידאה פסל, מ"מ תירוץ ראשון נראה יותר:

    אלא מאי כו', פלוגתא כו', הא מפני כו' דמשמע דקאמר ליה ראב"ש ליוסף דמה ששנאה לך לא שהלכה כך אלא מפני שחביבה עליו ואי פלוגתא אמ' יוסף אמאי אצטרי' ליה לראב"ש לומר לו כן והלא יוסף נמי הוה א"ל דפלוגתא (אותביה) [אתניה] ולא הלכה ולשון התלמוד דאנן נמי פלוגתא מתנינן ר"ל לפי דברי יוסף אלא מדקאמ' ליה ראב"ש הכי משמע דשמעיה ליוסף דד"ה (אותביה) [אתניה] וקאמר ליה ראב"ש דמאי (דאותביה) [דאתניה] בלשון הלכה לאו משום דההלכה היא: וקשיא דלעולם נימא דלא שמע ל יה ליוסף דד"ה אתניה אלא כיחידאה ואפ"ה קאמר ליה מה ששנה לך דברי יחיד עם הרבים שאין צריך לשנותם מאחר דהלכה כרבים אל תחשוב דמפני דהלכה כן שנאה לך דלא מפני שההלכה היא אלא מפני שחביבין עליו: וי"ל דלהא לא היה צריך לומר שלא יטעה בכך שהרי בכל מקום כיוצא בו ששנו דברי יחיד עם הרבים שכן הוא אינו הלכה כיחיד, ועוד מאי יקשה לו אם שנה דברי יחיד עם הרבים אע"פי שאין הלכה כמותו הא אמרי' למה נשנו דברי יחיד עם רבים שאם נמצא דעתו במקום אחר בלשון סתימה נימא דאותה סתימה יחידאה היא וא"כ צ"ל דמשמע ליה דד"ה אתניה: וקשיא דאף כי ד"ה אתניה מה אמר לו מה ששנאה לך דד"ה לא בעבור שהלכה כן אלא מפני שחביבין עליו וכי מפני שחביבין עליו יש לו להטעותו ולשנות לו דברי ר' אליעז' בל' דברי הכל ולומ' ממה שאינו הלכה שהוא הלכה: וי"ל דאה"נ דלא אמ' לו מה ששנאה לו בלשון ד"ה לא מפני שהלכה היא דודאי אם שנאה בלשון ד"ה היה צריך לומר דהוה סבר דהלכה הוא אלא ראב"ש הכי אמר ליה מה ששנאם לך סתם כדפרי' לעיל לא מפני שהלכה ושסתמם לך לומר דד"ה היא וישנו הלכה אלא מפני שחביבין עליו שנאם בלשון סתם. והשתא אין להקשות כדפרי' וכי בשביל שחביבין עליו יטעהו לשנותם סתם כדי שיחשוב סתם הלכה דז"א דבעבור כן אין לפסוק בעצמו לומר דהלכה הם ולומר דכל סתמא הוי או משום שאין חולק עליה או דאתיא כרבים דהא יש כמה סתמות שאינו הלכה כמותו ואע"פי שרובם הלכה מ"מ אהני מה שיש מהם שאינו הלכה שקודם שיגמור בדעתו שהם הלכה שיחזור אם הם דברי יחיד שחולק על רבים וסתמו דבריו אם לא הילכך אם אין הלכה ושנאה לו סתם לא הטעהו בכך, ומ"מ בעבור (שדיני) רוב סתמות הוצרך ראב"ש לומר לו דלא בשביל שהם הלכה שנאם לו בלשון סתם כדי שלא יטעה לומר כן לפי שהדעת נכונה יותר לומר כן: ועדיין יש להקשות איך מוכח מדברי ראב"ש דאמר הא מפני כו' דד"ה (אותביה) [אתניה] כדפרישית והלא פי' דסתם אתניה מדקאמר ליה מה ששנאה לך סתם לא מפני שהלכה כן ומ"מ לאו דברי הכל קאמר: וי"ל דמ"מ מוכח דלא ביחידאה אתניה ולא הוי תיובתא כדפרי' וגם נמי ליכא סייעתא לומר דבד"ה אתניה ואינו בא לומר אלא דלא הוי תיובתא כדהוה פריך ליה: וא"ת דלעולם הויא תיובתא כיון די"ל ד"ה אתניה ועבדינן מסקנא לעיל דלר' יהודה ד"ה פסול קאמר א"כ הוי תיובתא למסקנא דלעיל ממאי דאמרינן הכא דר' יהודה דלא ד"ה קאמר כי אם סתם ולא עוד אלא שאם נבוא לפרש שהסתם ר"ל כד"ה לא נוכל לפרש בעבור שראב"ש פירש לו דהסתם יחידאה היא: וי"ל דאע"פי כן לא הויא תיובתא משום דכיון דאנו רואים דבין יוסף ובין ראב"ש מודים דר' יהודה סתם שנאה אנו יכולין לפרש הילכך שנאם סתם משום דהוא סבר דד"ה הם ואין לנו הכרח לומר דראב"ש סבר מאי (דאותביה) [דאתניה] סתם הוי מפני חביבות ולאמפני שהלכה הם שהרי שמא גם יוסף הוה סבר שכך הלכה אמר לו ושבעבור כך שנאה לו סתם דהוה סבר דד"ה היא ולא קבל עליו פירוש דראב"ש שפירש בסתם כדפרי' לעיל ואפי' אם נימא דקבל דבריו מ"מ אין לנו להקשות מפירושם שהרי נוכל לומר ולפרש כוונת משנתנו לפי סברתנו דירצה לומר דד"ה היא ולא כפי מה שהיו מפרשים אותו יוסף וראב"ש מאחר שאין אנו רואים דיאמרו בהדיא דר' יהודה כיחידאה אמרה, והיינו מאי דקאמר תלמודא אלא לעולם ד"ה פסול אתניה דלאו דוקא ד"ה דא"כ ליקשי מה שפירשנו מאי קאמר ראב"ש וכי יטעהו כו' אלא ר"ל לפי דברינו וסברתנו נוכל לומר דמשום הכי שנאה לו סתם היה בעבור דהוה סבר דד"ה הם וד"ה דקאמר הוי לפי סברתנו וגם שמא לפי סברת יוסף שהרי לא קבל פירושו של ראב"ש כדפריש' לעיל:

    תלמוד בבלי · מפת הדף

    מסכת מנחות דף י״ח עמוד א׳

    מסכת מנחות דף י״ח עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 12 קטעים ממוספרים, כ־318 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

    לדף הביאור המלא

    רש"י

    ור' יהודה סבר בשתיה הוא דפליגי רבנן משום דחישב במידי דלאו אורחיה אבל בלהניח דברי הכל פסולה:

    גזירה דמחשב להניח מקצת דמו אטו כל דמו וכל דמו פסולא דאורייתא הוא כדמפרש במסכת זבחים בפ' כל הפסולין (זבחים דף לו.) תרי קראי כתיבי בנותר כו':

    למצות מדותי לידע מיצוי תלמודיי ולשאל ספיקותיי:

    למצות מדותיו ללמד ולמצות מה שר' אלעזר חכם ממני:

    והיה חביב יוסף לרבי אלעזר וספרו בהלכות עד שהגיעו להלכה אחת של זבחים לשון אחר והיה חביב ליוסף כל מה שרבי אלעזר מלמדו עד שהגיעו להלכה אחת:

    צהבו פניו מחמת שמחה:

    שלא כיווננו שמועתינו כלומר דלא סליק לך אליבא דהילכתא כל דאמרי לך עד השתא:

    רבי הן כוונת וכוונת אלא משום הכי צהבו פני השתא שר' יהודה פסול שנה לי:

    ועוד 13 קטעי פירוש על דף זה.

    Rashi on Menachot 18a · Sefaria

    תוספות

    גזירה מקצת דמו כו' תימה בלשתות מדמו נמי נגזר אטו כל דמו וי"ל לשתות כל דמו נמי לא משתמע שלא יעשה זריקה כלל אלא אחר זריקתה ישתה וא"ת לאכול אמאי מודים ליגזור אטו כל אימורים דהוי פסולא דאורייתא וי"ל דההיא נמי אפשר באכילה לאחר שהעלן ומשלה בהן האור שאינם אלא צלויין בעלמא ולא דמי להניח דמשמע שלא יעשה זריקה כלל ועוד באימורים לא מיפסיל זיבחא אם לא הוקטרו ומיהו בעל מנת להניח אימורין למחר או להוציאם לחוץ היה פוסל ר' יהודה כדתנן בזבחים בפרק כל הפסולין (זבחים דף לה:) ושמא טעמא משום דגזר להניח כל האימורים אטו להניח כל דמו:

    עד אחת במגילת סתרים דרבינו נסים גריס עד לאחת פירוש עד מאד כדמתרגמינן מאד לחדא וי"מ עד אחת עד הנפש שנקראת יחידה והשתא משמע הכא שרבי למד הרבה מרבי אלעזר בן שמוע וקשה דבסוף הערל (יבמות ד' פד.) אמר רבי כשהלכתי ללמוד תורה אצל רבי אלעזר בן שמוע חברו עלי תלמידיו כתרנגולין של בית בוקיא ולא הניחו לי ללמוד אלא דבר אחד במשנתינו ושמא מעשה זה היה אח"כ תדע דהתם קאמר ללמוד תורה והכא קאמר למצות מדותיו:

    אלא לעולם דברי הכל פסול אתנייה לפי מסקנא זו לא נוכל להוכיח לשום תנא פיגול כר' אליעזר ותימה דבפ"ב דזבחים (דף כז:) תנן השוחט את הזבח לאכול כזית מעור שתחת האליה למחר פיגול וחייבין עליו כרת וקאמרינן בגמרא סברוה דעור האליה כאליה דמי דקא מחשב מאכילת מזבח לאדם אמר שמואל הא מני רבי אליעזר היא דאמר מחשבין מאכילת אדם כו' וכמו כן קשיא מרבי יוחנן דלעיל דמפרש טעמא דרבי אליעזר מקרא ושמא לית להו מסקנא דהכא ועוד יש לתרץ דקסבר שמואל דלכולהו תנאי הוי פיגול והשלשה מחלוקות בלהניח אבל בהנך הוי פיגול בין לתנא קמא בין לרבי אליעזר אבל לרבי יוחנן לא נוכל לומר כן דהא בחדא מילתא קאמר ר"י דמודה רבי אליעזר שאין ענוש כרת ואין שני דבריו של רבי יוחנן יכולים להתקיים שצריך למצוא שני תנאים אליבא דרבי אליעזר דחד פסל וחד מפגל ולמאי דאסיקנא דברי הכל פסול אתנייה לא משכח להו:

    מלח ולא הניף ולא הגיש לא דקדק בסדר דתנופה קודמת למליחה כדתניא סוטה (דף יט.) והניף והגיש קמץ ומלח והקטיר ועוד אמרינן בגמרא לקמן (מנחות דף כ.) דאין לומר לא מלח כהן אלא זר וכי תעלה על דעתך שזר קרב אצל מזבח והיינו משום שהיתה המליחה אחר תנופה והגשה:

    Tosafot on Menachot 18a · Sefaria

    רשב"א

    מאי החזרת לי אבידתי, הא פלוגתא קאמר ליה ור' יהודה אתניה ד"ה אלא ש"מ דר' יהודה נמי פלוגתא אתניה: וא"ת ולימא ליה הכי מדקאמ' ר' אלעזר בן שמוע דמפני שחביבה לר' יהודה משנת ר' אליעזר שנאה לו אעפ"י שאין הלכה כן דר' יהודה לאו כד"ה אתניה, דאין לומר דמפני שחביבה עליו כד"ה אתניה לו שהרי מפני שחביבה עליו לא היה להטעותו לעשות מיחידאה ד"ה, וגם אין לומר דר"ל דמפני שחביבה עליו טעה לומר דהלכה כן ושנאה לו כד"ה הרי אין שום טעם לומר דמפני שחביבה עליו יעשה ממה שאינו הלכה הלכה, אלא ע"כ צ"ל דקאמ' ליה דמתוך שחביבה עליו שנה לו מילתא דיחידאה אע"פי שאינה הלכה דלאו ד"ה היא וש"מ דכיחידאה שנאה לו מדקאמ' לי' ר' אלעזר בן שמוע הכי: וי"ל דזו אינה הוכחה טובה משום דאע"ג דקאמ' ליה ר' אלעזר בן שמוע דר' יהודה שנאה לו כיחידאה זה היה לפי מחשבתו שעדיין לא ידע דעתו של יוסף הבבלי כיצד אתניה ליה ר' יהודה אכן מדברי יוסף הבבלי עצמו דקאמר ליה החזרת לי אבידתי דכדבריו כן הוא חזינן דכיחידאה אתניה ולא ד"ה: אי נמי מדברי ר' אלעזר בן שמוע אין אנו רואים דקאמ' דכיחידאה אתניה דנוכל לומר דהכי קאמר ליה מפני שחביבה לו שנאה סתם והרי לא יש הוכחה בכך שהרי לא אמ' לו ד"ה היא וגם לא אמ' לו דיחידאה היא וא"כ אעפ"י שנאמר דכי קאמר ליה ר' אלעזר בן שמוע ליוסף הבבלי הא מפני כו' דשמעיה ליוסף כיצד שנאה לו ר' יהודה אפי' הכי נוכל לומר דשמעיה דד"ה אתניה וקאמר ליה לאו ד"ה אתניה לך אלא סתם אתניה לך לומר דסתם דשנה לך ד"ה היא ואינו כן אלא יחידאה: ומ"מ נוכל לומר דיוסף הבבלי אמר לו כן מתחלה דר' יהודה ד"ה אתניה או שחשב כן מפני ששנאה לו סתם כדקאמר לי' ר' אלעזר בן שמוע או שאמר לו דר' יהודה כשאמר לו ד"ה אתניה ואי נימא הכי דיוסף אמר לו דד"ה אתניה נימא דכשאמר לו ראב"ש אח"כ דסתם שנאה לו וטעה לומר דד"ה היא לא חש יוסף להשיב על דבריו לומר לא סתם שנאה לי כי אם ד"ה שהרי לא היה מקפיד להשיב לו על זה שהרי אפי' אם היה אמת כדברי ראב"ש לומר ששנאה לו ר' יהודה סתם הרי זא יחלוק על מה שאומ' דד"ה שנאה לו מפני שיוכל לפרש דלכך שנאה סתם משום דסבר דהלכתא היא וכד"ה היא ואע"פי שנאמר דכשאמ' לו ראב"ש דסתם שנאה לכך פירש לו ראב"ש סתם שנאה לך וסתם לך כיחידאה מ"מ לא חש יוסף הבבלי להשיבו על זה מפני שהיה יודע שהיה ראב"ש יכול לחשוב בעצמו דאפי' יהיה כדבריו דיכול לומר דסתם הוי ד"ה הילכך נוכל לומר דיוסף אמר לו דד"ה אתניה. וגם אם נאמ' דיוסף אמר לו דסתם אתניה והיה מפרשו דר"ל ד"ה וראב"ש יאמר לו דבסתם ששנה לו לא משום ד"ה היא אלא מפני החביבות שנה לו כך דכ"ש דנוכל לומר דיוסף לא חזר מסברתו שהיה חושב דמשום דד"ה היא סתם אתניה מפני דברי ראב"ש ולא חש להשיבו על זה דמה יפסיד אם ראב"ש יפרשנו כפי דעתו בעבור זה לא יניח יוסף ג"כ מלפרשה לפי דעתו דסבר דד"ה היא ולעולם אין כאן הוכחה מדברי יוסף וראב"ש דר"י כיחידאה שנאה ולאותובי מינה תיובתא למאי דאמר תלמוד' דכד"ה נשנאה דהא לעולם נוכל לומר דר' יהודה פוסל בד"ה אבל מהחזרת לי אבידתי איכא הוכחה מדקאמ' ליה ראב"ש דכיחידאה שנאה לו והוא הודה לו כן כשאמ' לו החזרת לי אבידתי אלמא תרוייהו סברי דר' יהודה כיחידאה פסל, מ"מ תירוץ ראשון נראה יותר:

    אלא מאי כו', פלוגתא כו', הא מפני כו' דמשמע דקאמר ליה ראב"ש ליוסף דמה ששנאה לך לא שהלכה כך אלא מפני שחביבה עליו ואי פלוגתא אמ' יוסף אמאי אצטרי' ליה לראב"ש לומר לו כן והלא יוסף נמי הוה א"ל דפלוגתא (אותביה) [אתניה] ולא הלכה ולשון התלמוד דאנן נמי פלוגתא מתנינן ר"ל לפי דברי יוסף אלא מדקאמ' ליה ראב"ש הכי משמע דשמעיה ליוסף דד"ה (אותביה) [אתניה] וקאמר ליה ראב"ש דמאי (דאותביה) [דאתניה] בלשון הלכה לאו משום דההלכה היא: וקשיא דלעולם נימא דלא שמע ל יה ליוסף דד"ה אתניה אלא כיחידאה ואפ"ה קאמר ליה מה ששנה לך דברי יחיד עם הרבים שאין צריך לשנותם מאחר דהלכה כרבים אל תחשוב דמפני דהלכה כן שנאה לך דלא מפני שההלכה היא אלא מפני שחביבין עליו: וי"ל דלהא לא היה צריך לומר שלא יטעה בכך שהרי בכל מקום כיוצא בו ששנו דברי יחיד עם הרבים שכן הוא אינו הלכה כיחיד, ועוד מאי יקשה לו אם שנה דברי יחיד עם הרבים אע"פי שאין הלכה כמותו הא אמרי' למה נשנו דברי יחיד עם רבים שאם נמצא דעתו במקום אחר בלשון סתימה נימא דאותה סתימה יחידאה היא וא"כ צ"ל דמשמע ליה דד"ה אתניה: וקשיא דאף כי ד"ה אתניה מה אמר לו מה ששנאה לך דד"ה לא בעבור שהלכה כן אלא מפני שחביבין עליו וכי מפני שחביבין עליו יש לו להטעותו ולשנות לו דברי ר' אליעז' בל' דברי הכל ולומ' ממה שאינו הלכה שהוא הלכה: וי"ל דאה"נ דלא אמ' לו מה ששנאה לו בלשון ד"ה לא מפני שהלכה היא דודאי אם שנאה בלשון ד"ה היה צריך לומר דהוה סבר דהלכה הוא אלא ראב"ש הכי אמר ליה מה ששנאם לך סתם כדפרי' לעיל לא מפני שהלכה ושסתמם לך לומר דד"ה היא וישנו הלכה אלא מפני שחביבין עליו שנאם בלשון סתם. והשתא אין להקשות כדפרי' וכי בשביל שחביבין עליו יטעהו לשנותם סתם כדי שיחשוב סתם הלכה דז"א דבעבור כן אין לפסוק בעצמו לומר דהלכה הם ולומר דכל סתמא הוי או משום שאין חולק עליה או דאתיא כרבים דהא יש כמה סתמות שאינו הלכה כמותו ואע"פי שרובם הלכה מ"מ אהני מה שיש מהם שאינו הלכה שקודם שיגמור בדעתו שהם הלכה שיחזור אם הם דברי יחיד שחולק על רבים וסתמו דבריו אם לא הילכך אם אין הלכה ושנאה לו סתם לא הטעהו בכך, ומ"מ בעבור (שדיני) רוב סתמות הוצרך ראב"ש לומר לו דלא בשביל שהם הלכה שנאם לו בלשון סתם כדי שלא יטעה לומר כן לפי שהדעת נכונה יותר לומר כן: ועדיין יש להקשות איך מוכח מדברי ראב"ש דאמר הא מפני כו' דד"ה (אותביה) [אתניה] כדפרישית והלא פי' דסתם אתניה מדקאמר ליה מה ששנאה לך סתם לא מפני שהלכה כן ומ"מ לאו דברי הכל קאמר: וי"ל דמ"מ מוכח דלא ביחידאה אתניה ולא הוי תיובתא כדפרי' וגם נמי ליכא סייעתא לומר דבד"ה אתניה ואינו בא לומר אלא דלא הוי תיובתא כדהוה פריך ליה: וא"ת דלעולם הויא תיובתא כיון די"ל ד"ה אתניה ועבדינן מסקנא לעיל דלר' יהודה ד"ה פסול קאמר א"כ הוי תיובתא למסקנא דלעיל ממאי דאמרינן הכא דר' יהודה דלא ד"ה קאמר כי אם סתם ולא עוד אלא שאם נבוא לפרש שהסתם ר"ל כד"ה לא נוכל לפרש בעבור שראב"ש פירש לו דהסתם יחידאה היא: וי"ל דאע"פי כן לא הויא תיובתא משום דכיון דאנו רואים דבין יוסף ובין ראב"ש מודים דר' יהודה סתם שנאה אנו יכולין לפרש הילכך שנאם סתם משום דהוא סבר דד"ה הם ואין לנו הכרח לומר דראב"ש סבר מאי (דאותביה) [דאתניה] סתם הוי מפני חביבות ולאמפני שהלכה הם שהרי שמא גם יוסף הוה סבר שכך הלכה אמר לו ושבעבור כך שנאה לו סתם דהוה סבר דד"ה היא ולא קבל עליו פירוש דראב"ש שפירש בסתם כדפרי' לעיל ואפי' אם נימא דקבל דבריו מ"מ אין לנו להקשות מפירושם שהרי נוכל לומר ולפרש כוונת משנתנו לפי סברתנו דירצה לומר דד"ה היא ולא כפי מה שהיו מפרשים אותו יוסף וראב"ש מאחר שאין אנו רואים דיאמרו בהדיא דר' יהודה כיחידאה אמרה, והיינו מאי דקאמר תלמודא אלא לעולם ד"ה פסול אתניה דלאו דוקא ד"ה דא"כ ליקשי מה שפירשנו מאי קאמר ראב"ש וכי יטעהו כו' אלא ר"ל לפי דברינו וסברתנו נוכל לומר דמשום הכי שנאה לו סתם היה בעבור דהוה סבר דד"ה הם וד"ה דקאמר הוי לפי סברתנו וגם שמא לפי סברת יוסף שהרי לא קבל פירושו של ראב"ש כדפריש' לעיל:

    Rashba on Menachot 18a · Sefaria

    בן יהוידע

    לְמַצּוֹת מִדּוֹתָיו שֶׁל רַבִּי אֶלְעָזָר בַּר שַׁמּוּעַ, מָצָאתִי יוֹסֵף הַבַּבְלִי יוֹשֵׁב לְפָנָיו, וְהָיָה חָבִיב לוֹ בְּיוֹתֵר, עַד לְאַחַת. עיין בתוספות בביאור 'עַד לְאַחַת'. ונראה לי בס"ד שיש אהבה מורכבת ויש אהבה פשוטה דהיינו אדם אוהב התפוחים והענבים בשביל שגופו נהנה מהם זו היא אהבה מורכבת בתפוחים ובגופו שאם היו מזיקין לגופו לא היה אוהב אותם אבל אהבת האב עם בנו היא אהבה פשוטה דאפילו אין גופו נהנה ממנו ואפילו אם מצערו הוא אוהב אותו הרי זה אהבה אחת דכונתה בבן וכן יש אהבה בין איש לרעהו ובין הרב לתלמידו ובין אדון למשרתו יש מורכבת דאוהבים בשביל שנהנה מהם ויש פשוטה כאהבת אב לבנו וזהו שאמר כאן 'חָבִיב עָלָיו בְּיוֹתֵר עַד לְאַחַת' רצונו לומר חיבוב זה שמחבבו הוא נמשך מן אהבה שהיא אחת דאינה מורכבת. אי נמי אחת כינוי לתורה כמו שאמרו רבותינו ז"ל במדרש דכתיב תּוֹרָה אַחַת יִהְיֶה לָכֶם (במדבר טו, טז) וידוע דאהבת התורה היא אהבה נפשיית וכן כאן היה מחבבו חבוב נפשיי כמו 'הָאַחַת' היא התורה.

    אַשְׁרֵיכֶם תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, שֶׁדִּינֵי תּוֹרָה חֲבִיבִין עֲלֵיכֶם בְּיוֹתֵר (תהלים קיט, צז). נראה לי בס"ד דוד המלך ע"ה אמר שָׂשׂ אָנֹכִי עַל אִמְרָתֶךָ כְּמוֹצֵא שָׁלָל רָב (תהלים קיט, קסב) נמצא דשוה שמחת התורה לשמחת הממון אמנם אני רואה בכם עתה שדברי תורה חביבין עליכם יותר מן שלל רב שאמר דוד המלך ע"ה כי השלל המעט אין בו שמחה מה שאין כן דברי תורה שמחים בה אפילו במעט דהא ראה שצהבו פניו ביותר אפילו על דבר אחד מן התורה ונמצא דברי תורה חביבין עליהם ביותר מן השלל דנקיט דוד המלך ע"ה.

    קָרָא עָלָיו הַמִּקְרָא הַזֶּה "מָה אָהַבְתִּי תוֹרָתֶךָ כָּל הַיּוֹם הִיא שִׂיחָתִי" (תהלים קיט, צז). יש להקשות, הלא פסוק זה אין בו שייכות לענין השמחה והוה ליה למימר פסוק פִּקּוּדֵי הֳ' יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב (תהלים יט, ט) או שָׂשׂ אָנֹכִי עַל אִמְרָתֶךָ (תהלים קיט, קסב)? ונראה לי בס"ד הוא ראה ששמח שמחה גדולה על דבר אחד דוקא וזה חידוש דעל דבר אחד כל כך שמח כל שכן אם יהיו שנים או עשר או מאה דברים ועל זה הביא 'מָה אָהַבְתִּי תוֹרָתֶךָ' דהכי קאמר דוד המלך ע"ה אף על פי דרחבה מצותך מאד דהתורה רְחָבָה מִנִּי יָם (איוב יא, ט) עם כל זה גם כשאשיג חלק המעט ממנה שנקרא 'מָה' עם כל זה אהבתי תורתך וכל שכן כאשר אשיג חלק גדול ממנה וזה חלק המועט הנקרא מה אינו בעיני מה אלא אראנו הרבה כאילו כל היום היה שיחתי בו.

    Ben Yehoyada on Menachot 18a · Sefaria

    מה תמצאו כאן

    יחידת טקסט מלאה של מסכת מנחות, דף י״ח, עמוד א׳, בהיקף של כ־318 מילים ב־12 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.

    מפת קטע אחר קטע של כל 12 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.

    1. קטע 121 מילים

      נפתחת ב״ור' יהודה סבר בהנך פליגי, להניח דברי…״

    2. קטע 218 מילים

      נפתחת ב״דתניא, אמר להם רבי יהודה: אי אתם…״

      חכמים: רבי יהודה.

    3. קטע 311 מילים

      נפתחת ב״ואתא ר' אלעזר למימר: אף בזו ר'…״

    4. קטע 450 מילים

      נפתחת ב״וסבר ר' יהודה להניח מדמו למחר דברי…״

    5. קטע 528 מילים

      נפתחת ב״אמר לו: כשר. ערבית אמר לו: כשר.…״

    6. קטע 636 מילים

      נפתחת ב״אמר לו: יוסף, כמדומה אני שלא כיווננו…״

    7. קטע 752 מילים

      נפתחת ב״זלגו עיניו דמעות של רבי אלעזר בן…״

      חכמים: רבי אלעזר, רבי אלעאי, רבי אליעזר.

    8. קטע 815 מילים

      נפתחת ב״ואי סלקא דעתך דברי הכל פסול אתנייה,…״

    9. קטע 919 מילים

      נפתחת ב״אלא מאי, כשר ור' אליעזר פסול פוסל…״

    10. קטע 1016 מילים

      נפתחת ב״אלא, לעולם ״דברי הכל פסול״ אתנייה, ומאי…״

    11. קטע 1120 מילים

      נפתחת ב״מתני׳ לא יצק, לא בלל, ולא פתת,…״

    12. קטע 1232 מילים

      נפתחת ב״גמ׳ מאי ״לא יצק״? אילימא לא יצק…״

    חכמים הנזכרים בדף

    ערכי חכמים המצטטים דף זה

    חיפוש מקורות חכם

    אפשר להקליד הפניה או לבחור מסכת, ספר או חלק ואת היחידה המדויקת — החיפוש מוביל לדף באתר ומראה אילו חכמים מפנים אליו.

    מקור: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · רישיון: CC-BY-SA

    מהדורה: Wikisource Talmud Bavli · הנוסח נבדק מול המקור בתאריך 7.9.2026