וכי נאמר ממחרת שבת שבתוך הפסח — דתדע שבשבת של פסח תתחיל לימנות:
וכל השנה מלאה שבתות — וא"ת שבת ממש צא ובדוק איזה שבת אלא ודאי י"ט [של פסח] הוא:
מצה שאי אתה יכול לאוכלה שבעה מן החדש אתה יכול לאוכלה ששה — שלמחר יקרב העומר ואם תמתין עד לאחר השבת נמצאת מבטל מקרא זה כגון חל פסח בשני בשבת ולא תביא עומר עד לאחר השבת נמצא שלא תאכל מצה חדש אלא אותו יום לבדו:
מיום הביאכם — הכי משמע משיגיע ממחרת השבת דהוא יום הביאכם הוכשרה ספירה משעה שתרצה אם בו ביום אם מחר:
תלמוד לומר מהחל חרמש — משמע לאחר קצירה וקודם הבאה תחל לספור:
ת"ל מיום הביאכם — דמשמע לא הוכשרה ספירה אלא משיגיע יום הבאה:
אי מיום הביאכם — דדרשינן השתא דשלשתן הוקבעו כאחד יכול שלשתן ביום:
קצירה וספירה בלילה — דקצירה לא סגי דלא מקמי ספירה כדכתיב (דברים טז) מהחל חרמש וגו' והבאה ביום דכתיב (ויקרא כג) מיום הביאכם וקצירה מקמי הבאה דביום דהא מיום הביאכם כתיב ולא משעת הביאכם כתיב וכיון דחשכה מבערב יום הביאכם הוא:
תרי תנאי דבתרייתא — והיינו ועוד דרבי יוסי ור"ש בן אלעזר:
אי מדרבן יוחנן [ב"ז] — דיליף משבע שבתות וחמשים יום ההוא דחד קרא אמר ימים וחד קרא אמר שבתות מיבעי ליה לכדאביי:
אי מדרבי אליעזר — דאמר תלויה בבית דין נהי דאפיקתיה משבת ממש אלא ממאי דממחרת יום ראשון מונה דלמא מי"ט אחרון וכן לר' יהושע דאמר סמוך לביאה ניכרת דלמא מיום טוב אחרון קאמר קרא דהוי נמי היכר קבוע הוא יום כ"א לניסן לעולם:
דלמא חמשים — מיום שמתחיל למנות דהיינו אחר השבת לבר משיתא דאף על גב דחל פסח באחד בשבת עד אחד בשבת האחר דהוו נ"ו בהנך שית לא איכפת לן דקרא לא נסיב אלא מיומא דמתחלינן למימני. האי דנקט שית לאו דוקא אלא סוף מילתא דר' יוסי בר יהודה נקט:
ר' יוסי נמי חזי ליה פירכא והיינו דקאמר ועוד:
אמימר מני יומי ולא שבועי — אמר האי מניינא דהשתא לאו חובה הוא דהא ליכא עומר אלא זכר למקדש בעלמא הוא הלכך ביומי סגי:
מתני' ומהבהבין — בעזרה בשבלים:
וחכמים אומרים — בתחילה חובטין אותו ולא כדרך תבואה יבשה שחובטין אותן במקל שקורין פליי"ל אלא בקנים לחים ובקולחות בקלח של כרוב כדי שלא יתמעך ואח"כ מקיימין בו מצות קלי:
נותנין אותו באבוב — כלי של נחשת וזה שמו:
של גרוסות — שלא היו טוחנות דק אלא עבה שכן דרך הסולת. וגרוסות - היינו לשון גריסין שטוחנין בהן פולין ואין מוציאה אלא הקליפה בנפה מהגרעינין בעצמן שאם יטחנו יפה יעבור כל הקליפה בנפה עם הסולת ועל שם כך נקראת גרש כרמל:
שלש עשרה נפה — מפרש באלו מנחות (לקמן מנחות עו:) בדקה בגסה בדקה:
וחייב בחלה — דחיוב חלה היינו גלגול דעיסה וגלגול של זו ביד הדיוט הוא לאחר שנפדה:
ופטור מן המעשרות — דמירוח הוא ביד הקדש ומירוח הקדש פוטר מן המעשר כדמפרש בגמרא:
רבי עקיבא אומר כו' — מפרש בגמרא:
גמ' זה אביב — כלומר ראשית קציר:
