אלא קסבר ר' קצירת העומר לא דחיא שבת, הילכך לא קשה לר' דאמר נקצר שלא כמצותו כשר אמאי דוחה השבת כמו שהוכיח לר' אלעזר בר' שמעון לעיל דמדדחי השבת דאית ליה דשלא כמצותו פסול מאחר דאית ליה דר"ש אבוהו דסבר כר' עקיבא רביה. משום דנימא דאה"נ דאית ליה לר' דלא דחי ולעולם נימא דר' סבר כר"ש רביה דסבר כר' עקיבא בכל מלאכה אבל לא סבר דדחי כר' ישמעאל: וא"ת מאי נפקא לן מינה במה דנימא דסבר כרע"ק (דסבר) כר"ש רביה, אכתי לא סבר כר"ש רביה במאי דסבר כר' ישמעאל, א"כ כיון דלא סבר כר"ש בהא אכתי איכא למפרך ור' לא תלמיד' דר"ש הוא שהרי יש לו להתיר כמותו מן הכל, ואם באנו לומר דסבר כותיה בהא ולא בהא כמו כן הוה יכול לומר דסבר כותיה במאי דסבר כר' ישמעאל דדחי שבת ולא במאי דסבר כר' עקיבא בכל מלאכה: ונר' דודאי לא קשה לתלמודא אי לא סבר, כותיה אם לא במה שקבל מר' עקיבא רבו, אבל במאי דסבר כר' ישמעאל לא קפיד הואיל ואינו אלא סברא דנפשיה ולא קבלה שהרי לא קבל ר"ש מר' ישמעאל. אי נמי סבר לה כר' ישמעאל לא לר"ש כי אם לר' אלעזר בריה, וא"ת ואי אביו לא סבר לה איך לסבריה איהו, י"ל דז"א כלום דאין אנו יודעים אי אביו סבר לה אי לא דלא שמיע ליה מאביו בהאי מלתא כלום ואיהו לימא דאביו סבר לה כר' ישמעאל ור' לימא דלא סברה לה כותי' מדקאמר בשיטת רע"ק רבו ולא קאמר נמי בשיטת רבי ישמעאל שהרי אם קבלה מר' ישמעאל רבו הי"ל לומר ובשיטת ר' ישמעאל רבו אמרה אי רביה הוה. ומ"מ מעיקרא דהוה ס"ד דאית לר' דדחי אע"ג דלאו משום דסבר כר"ש רביה דלא חזינן דאית ליה לר"ש דדחי כדפי' מאי דהוה ס"ד לומר דאית ליה לר' משום דסתם מתני' סברא דדחי ואפ"ה דחי ליה השתא דאית לר' דלא דחי ודסבר דלא כר' ישמעאל ודלא כסתמא דמתני':
מאי לאו לקצירה, ואי קשיא אמאי לא שני בה דלא כרבי כדשני בהנך {*) הג"ה לא ידעתי מאי קשיא ליה והרי בגמ' מעיקר' כבר הכריח דמתני' ר' היא דאמר נקצר ביום כשר א"כ היכי מצי לשנויי דלא כר', ממני אג"ן ס"ט} י"ל דכיון דמצי לאוקמה כרבי ולשנויי לא להקרב' עדיפ' טפי מלשנות, דלא כר', אי נמי כיון דמלי דפלוגתא נינהו מצי לשנויי דלא כר' אבל במאי דהוה סתמא דליכא פלוגתא ליכא לשנויי דלא כר' דא"כ אמאי סתמה דהא ר' סתם לכולהו משניות: {*) הג"ה ותי' זה תמוה דהרי בגמ' הקש' לר' ממאי דתנן ובשבת אומר להם שבת זו ותי' דלא כר', וכפי דברי הרב ז"ל היכי משני דלא כר' והלא משנה זו סתמא היא ור' סתם לכולה משניות, ממני אג"ן ס"ט}
ת"ל אלה תעשו לה' במועדיכם, נר' לומ' דמפיק ליה הכי מדכתי' על שאר קרבנות במועדיכם דרשי' ליה אפי' בשבת ואפי' בטומאה כמו במועדו: וא"ת א"כ לשתוק מבמועדו דכתי' בפסח ומבמועדיכם ילפינן להו שהרי במועדיכם קרי לכולהו שהרי גם פסח ותמיד נכתבו בפ' פנחס קודם במועדיכם: וי"ל דאי לאו דכתי' במועדו גבי פסח ותמיד לא הוה דרשי' מועדיכ' לומר אפי' בשבת ואפי' בטומאה משום דדוקא במועדו יש לדרשו כן אפי' בשבת ואפי' בטומאה משום דמועדו קאי אל הפסח דכתי' ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו דמשמע דכל זמן שיהא שהוא במועדו או בשבת או בטומאה יעשוהו אבל במועדיכם לא קאי אלא על הקרבנות כ"א אל ישראל הילכך לא הוה חזי' מינייהו אפי' בטומאה אבל כיון דחזינן בפסח ותמיד מבמועדו דמדריש אפי' בשבת וטומאה דרשי' נמי במועדיכם דלהוי דומיא דמועדו, אבל ליכא לפרש דמפיק להו מבמועדיכם משום מועד אחד לכולם שהרי אכתי לא אסיק האי סברא עד בתר הכי דאפיק להאי סברא מוידבר משה את מועדי:
אלא פשיטא לטחינה והרקדה, פי' ואע"ג דאפשר לעשותן מאתמול — וקשיא מאי פריך מהאי ברייתא לימא לא סבר לה שהרי שייך טפי לתרץ בבריית' מדמתני' כדלעיל: וי"ל דכיון דאתיא לפרש מתני' דדוחה השבת ואמרי' דר' לא פליג עלה אלא דברייתא מפרש לה אליבא דר' לטחינה והרקדה כמו כן לית ליה למפלג על הבריית' ולומר דלא סבר לה כמו כן עומד לקצירה: והרי יש להקשות דמ"מ יש לנו ללמוד דקצירת עומר דוחה שבת מטחינה והרקד' דשתי הלחם שהרי למה ידחו שבת דבר שאפשר לעשות מעיו"ט ואין מצותו כלל לעשותו ביום העצרת אבל קצירת העומר מצותה בששה עשר בניסן אלא מכ"ש קאמר דמטחינה והרקדה דחו דשתי הלחם כ"ש קצירה דעומר דלדחי:
מנ"ל בתמיה נר' דגרסי' מנ"ל מנלן כי ההיא דבריש מגילה, ומ"מ יש להקשות דלא דמי להתם דהתם הוה בעי מנ"ל מקרא ואיהו מותיב מאי קאמרת מנ"ל דמשמע מקרא ולא מקרא נפיק, אבל הכא אי בעי מנ"ל מקרא מאי דכתי' בקרא אמאי מתמה עליה לומר דלא הו"ל למבעי מנלן ממאי דכתי' בקרא והלא כל ההלכות והמשניות מקראי גמרי' ומפרשי' מאיזה קרא נפקי וכמו כן כמה איבעי קאמר מנ"ל ולבתר הכי מפרש להו מהיכא נפקי: ויש לתרץ דמ"מ לישנא דמנ"ל לא ניחא, משום דאי הוה בעי לפרושי מהיכא נפקי הו"ל למימר מנא ה"מ אמר קרא אבל לשון מנ"ל על דבר שרחוק להמצא ואינו פשוט כל כך ומפורש בפ', ולכך קאמר דלא הוה לן למבעי מנ"ל כיון דכתי' אלא לפרושי להו ולומר מנה"מ שהוא לשון פי' לבד לומר הני מילי יש לנו לפרש מאין אנו רואים אותם, אבל מנ"ל נאמר על דבר שרחוק מן הדעת למצאו ובעי מנ"ל דנמצא לומר כן, ולהכי מתמה וקאמר דלית ליה למבעי הכי כיון דכתיבי, ומשני באה חטין לא מבעיא דמההוא קרא נפקי זאת תורת המנחה דסתם מנחה באי חטין הילכך ההוא קרא בבאה חטין:
באה שעורים כגון מנחת עומר וקנאות — מדנקמצה שיריה לכהנים, דאי לא"ה אמאי קמצי לה ל"ה, וקשיא דא"כ לקשי אמאי אצטרי' קרא והנותרת ממנה יאכלו אהרן ובניו לשתוק מניה ואנו יודעים מדאמר קרא דקמצי לה דשיריה נאכלין דאי לאו הכי אמאי קמצי לה: וי"ל דאה"נ דאי לה גלי קרא בשום דוכתא דשיריה נאכלין לא הוה אמרי' דנאכלין משום דקמצי לה דאפשר דכך גזירת הכתוב דקמצי לה והשאר ישרף ולא יקטרהו ולא יאכלהו אלא מאחר דגלי בקרא דוהנותרת דשירי קמיצתה נאכלין יש לנו לומר דכמו כן בכל מנחה שצוה הכתוב לקמצה הוי מפני ששיריה נאכלין הילכך אע"ג דפ' דזאת תורת דכתי' בה והנותרת מיירי בחטין ולא בשעורין לא יצטרך לנו קרא אחרינא לומר דשירי מנחת שעורין שנקמצת נאכלין משום דיש לנו לומר דלכך צוה לקמצה מפני שהשירים נאכלין דאל"כ למאי קמצי לה, שהרי אנו רואים שמה שצוה הכתו' בשאר מנחות שהם דחטים לקמצי הוי מפני שהשירים נאכלין א"כ כמו כן יש לנו לומר בהו דלא חייב הכתו' מצוה לקמצה אם לא מפני שהשירים נאכלין:
דאמר קרא וכל מנחה בלולה בשמן וחרבה, ר"ל דבההוא קרא קאמר דשירים נאכלין דכתי' בה לכל בני אהרן תהיה איש כאחיו:
ת"ע לבלולה של שעורים, פי' עומר — לחריבה של שעורים, קנאות. שאין חולקין, פי' שלא יאמר כהן לחבירו טול אתה מנחה ואני זבח. ת"ל לכל בני אהרן תהיה, פי' כלם יאכלו ממנה. אבל יחלקו מנחות כנגד עופות שהרי קמו תחתיהן בדלות, בפ' ויקרא ואם לא תשיג. ת"ל וכל נעשה במרחשת לכל בני אהרן תהיה, אכוליה קרא קאי, ל"ה. ר"ל דכל בני אהרן דכתי' בסופיה דקרא קאי לכל מאי דקמיה, וקרא הכי כתי' וכל מנחה אשר תאפה בתנור וכל נעשה במרחשת ועל מחבת לכהן המקריב אותה לו תהיה וכל מנחה בלולה בשמן וחריבה לכל בני אהרן תהיה איש כאחיו דלכל בני אהרן דכתי' בסיפא קאי לכולהו הילכך ת"ל כל המנחה אשר תאפה בתנור לכל בני אהרן תהיה כאלו נכתב לכל בני אהרן על מאפה תנור וכן דריש ליה על נעשה במרחשת כאלו נכתב אם על מרחשת משום דקאי לכולהו כדפרי': וא"ת איך נוכל לומר דקאי אכולהו וחזינן דקראי פלגינהו דמעקרא כתי' לכהן על מאפה תנור ומרחשת ומחבת לכהן המקריב לו תהיה ועל בלולה בשמן וחריבה לכל בני אהרן אהיה: י"ל אי אפשר לומר דפלגינהו קרא לומר שאלו ראשונות יהיו לכהן המקריב ובלולה וחרבה תתחלק לכל הכהנים משום דאיזו סברא וטעם הוא לחלק בין אלו לאלו, ועוד דמאפה תנור ומרחשת ומחבת בלולה בשמן נינהו ואין חרבה כ"א מנחת חוטא. אלא צריך לפרש הכתוב דלעולם בכולהו הכהן המקריב אותה זוכה בו שהיא שלו ולכל בני אהרן תהיה בא לומר שהכהן המקריב וזוכה בה לא יוכל להחליפה בזבח ולומר לחבירו טול אתה מנחה זו ותתן לי חלק שיש לך בזבח דהיינו שלא יחלק מנחה כנגד זבחים וקאמר קרא לכל בני אהרן תהיה שהכל יאכלו שמי שזכה בה יאכלנה ולא יחליפנה: וא"ת הא תינח דאיכא למדרש מהאי קרא שלא יחלקו מנחות כנגד זבחים דבמנחה משתעי קרא דקאמר לכל בני אהרן תהיה שלא יחליפנה בזבחים כדפי' אבל שלא יחלקו עופות כנגד זבחים דלא מיירי בהו קרא כ"א מנחות מנ"ל למדרש הכי מהאי קרא דלא מיירי כ"א במנחות לבד: וי"ל דכל הני קראי יתירי נינהו דמצי למכתב כל מנחה לכל בני אהרן תהיה ולמה לו לפרש כל מיני מנחות אלא ש"מ דאייתרו הני קראי למדרש בהו מילי אחריני ולכך דרשי' מינייהו גם עופות כנגד זבחים מאחר דאייתור לדרשא, כ"נ מפירש"י בפ' האיש מקדש:
