(אילים מרובין — בלא מנחתם):
מתני' הפר האילי' והכבשי' — דכתיבי בהאי קרא והקרבתם על הלחם שבעת כבשים תמימים בני שנה ופר בן בקר וגו' (ויקרא כ״ג:י״ח):
את הלחם — שתי הלחם דעצרת:
הלחם מעכב את הכבשים — הנך שני כבשים דשלמים:
במדבר קרבו כבשים בלא לחם — כלומר בלא שתי הלחם הבאים עם שני כבשים שהרי עומר ושתי הלחם אינן באין אלא מן הארץ (לקמן מנחות דף פג:):
הלכה כדברי בן ננס — דכבשים מעכבי לחם:
אין הטעם כדבריו — דהוא אומר במדבר קרבו נסכים ושלמים ולא היא:
שכל האמור בפרשת פנחס — כגון הנך דמוסף קרבו במדבר:
והאמור בת"כ — כגון הנך ז' כבשים ופר ואילים לעולה דעל הלחם ושני כבשים דשלמים לא קרבו במדבר כדאמר בגמ':
גמ' חובה על הלחם — דמשמע דאינן קריבין בלא לחם ולא לחם קרב בלא כבשים והדר כתיב שבעת כבשים דמשמע אע"פ שאין לחם:
א"כ מה ת"ל על הלחם כו' קודם שנתחייבו בלחם — כל זמן שהיו במדבר:
כשאתה מגיע כו' — דבת"כ (ויקרא כג) כתיב פר ושני אילים ובחומש הפקודים (במדבר כ״ח:י״א) כתיב פרים בני בקר שנים ואיל אחד אלא אלו דחומש הפקודים באין בגלל עצמן דמוספין הן ואינן טעונין לחם:
והאמור בתורת כהנים לא קרב במדבר — כדאמרן שלא נתחייבו בכבשים קודם שנתחייבו בלחם:
מדהני אישתנו — פר ואילים:
דאחריני — ואע"ג דשוין:
מדאשתני סדרן — דבת"כ כבשים ופר ואילים ובפנחס והקרבתם פרים ואילי' כבשים וגו':
גמר יהיו מתהיינה — דכתיב בלחם (ויקרא כ״ג:כ׳) ושני כבשים והניף הכהן אותם על לחם הבכורים תנופה וגו' יהיו לה' לכהן יהיו הוייה ולא ידעינן אהייא קיימא הוייה או אלחם או אכבשים הלכך גמר יהיו מסלת תהיינה (שם) מה ההיא הוייה אלחם אף היא הוייה אלחם:
גמר יהיו מיהיו — דכתיב גבי ז' כבשים (שם) (עולה) יהיו עולה לה':
לחם וכבשים דשלמים — מתנה לכהן:
שכולו לכהן — לאפוקי כבשים אימוריהן למזבח:
הוי אומר אלו כבשים — אלמא יהיו אכבשי' כתיב:
קנאו השם ונתנו לכהן — דמשולחן גבוה קזכו ועיקר מילתיה דרב הונא אגזל הגר איתמר בפ' הגוזל עצים בב"ק (ד' קט:) האשם לה' לכהן:
