מסכת מנחות דף כ״ג עמוד א׳

מין במינו — שמן ושמן:

ודבר אחר — סולת:

סלק את מינו — שמן דקמץ משום נדבה כמי שאינו ונמצא סולתו של קומץ רבה על שמן הנבלע בו ומבטלה:

ששמנו — שנתן עליו שמן לאחר שקמצו:

הוא עצמו — כלומר תחילת מצוה שישפשפנו לקומץ בשירי מנחה אחד מן הלוגין וכל שכן דאם שמנו כשר:

שלא יקבע לה שמן — בעוד שלא נקמצה אבל לאחר קמיצה אם שמנה קצת כשר:

יקריב — דרבנן לטעמייהו דעולין אין מבטלין זה את זה:

רבי יהודה אומר לא יקריב — ואפי' רבנן לא אמרי יקרב אלא משום דעולין אין מבטלין זה את זה והיכא דאיתיה אמנחת נדבה שדינן ליה אבל אם נפל שמן בקומץ דחוטא אפילו לרבנן לא יקרב:

מנחת נסכים של פרים ואילים — חריבה לגבי מנחת נסכים כבש דכבש הוי שלשה לוגין לעשרון דכתיב בפרשת שלח לך סלת עשרון בלול ברביעית ההין שמן והין שנים עשר לוגין ושל פרים ואילים שני לוגין לעשרון דכתיב בפר בלול בשמן חצי ההין דהיינו ששה לוגין ושלשה עשרונים סלת ובאילים סלת שתי עשרונים בלול בשמן שלישית ההין והיכא דנתערבה מנחת פרים במנחת כבשים התם ודאי לא יקרב משום דנמצאת העבה רכה אבל קומץ דמנחת חוטא דאיערב בקומץ דמנחת נדבה יקרב:

רבי יהודה אומר לא יקרב — דשאינו מינו רבה עליו ומבטלו:

פרושי קמפרש — והכי קאמר מנחת פרים בשל כבשים דהיינו חרב שנתערב בבלול דבלועין זה מזה אפי' הכי לרבנן יקרב דאין עולין מבטלין זה את זה:

על גבי עצים — והניח הקומץ עליו:

מהו — מי הוי חסר קומץ או לא מי אמרינן חבורי עולין מה שהוא מחבר השמן לקומץ שחוזר ונותן הקומץ על העצים:

כעולין דמו — כאילו הוי השמן מובלע בקומץ וכשר או לאו כעולין ופסול:

המעלה — בחוץ:

עולין — בשר חבורי עולין עצם: שמן לאו מין סלת היא:

עצם אי פריש — כגון פוקעין לאו מצוה לאהדורי בפרק גיד הנשה (חולין צ.) הלכך לאו כעולין דמו לשון אחר קומץ שמיצה שמנו על גבי עצים מהו מי בעיא להקטיר עצים עם קומץ או לא חבורי עולין שמן שמחבר לקומץ כעולין דמו ואם אינו מקטירו הוי כקומץ חסר או לא כעולין ולא איכפת לן:

מתני' שתי מנחות כו' כבר פירשתי למעלה (דף כב.):

גמ' נבילה בטלה בשחוטה — אם יש שתי חתיכות (אחת) שחוטה ואחת נבילה ואין ידוע איזוהי בטלה בהן שאם נגע באחת מחתיכות אינו טמא דאמרינן שחוטה היא:

שאי אפשר לשחוטה שתעשה נבילה — והוה ליה מין בשאינו מינו ובטל לדברי הכל:

ושחוטה אינה בטילה בנבילה — אם יש שתי חתיכות נבילה ואחת שחוטה ביניהן אינה בטילה ואם נגעה אחת מהן בתרומה אינה נשרפת עליה אלא תולין דשמא זו היא השחוטה:

שאפשר לנבילה שתיעשה שחוטה — לקמיה מפרש טעמא דרב חסדא דאזיל בתר מבטל והואיל ואי אפשר לרוב להיות כמועט הוי כמין בשאינו מינו ולא אזלינן בתר בטיל דאף על גב דאפשר למועט להיות כמרובה הוי כמין בשאינו מינו:

פרחה טומאה — דכתיב (דברים י״ד:כ״א) לגר אשר בשעריך תתננה ואמרינן בבכורות (דף כג:) הראויה לגר קרויה נבילה:

כל שאפשר לו — לבטל דהיינו מועט להיות כמוהו של מבטל אינו בטל הלכך נבילה אינה בטילה בשחוטה אבל שחוטה בטילה בנבילה דאי אפשר לשחוטה שתיעשה נבילה ואם נגעה אחת מן החתיכות בתרומה נשרפת עליה דרבי חנינא אזיל בתר בטיל:

הא מין במינו בטל — הלכך בין נבילה בשחוטה בין שחוטה בנבילה בטלין: