תהיינה — בתרין יודין דחד יו"ד דמייתר אתיא ללחמי תודה:
קפיזי — חצאי קבים:
בעשרונות דבר הכתוב — דממאי דמיירי בפרשה קמרבה מן תהיינה ובפרשה כתיב (ויקרא כ״ג:י״ז) שתים שני עשרונים:
וכי דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בהיקש — דחמץ עצמו דהוא עשר גמרינן משתי הלחם עשרון לחלה מן היקישא דלחם לחם:
חוזר ומלמד בהיקש — על מצה י' עשרונים כחמץ דכנגד חמץ הבא מצה:
הימנו ודבר אחר הוא — כלומר אי הוה מלמד החמץ על המצה אותו דבר עצמו שהוא למד מן שתי הלחם עשרון לחלה מצי למימר וכי דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בהיקש אבל הכא החמץ אינו מלמד על המצה מה שהוא לומד בהיקש משתי הלחם לא מצית למיפרך משום דחמץ למד משתי הלחם עשרון לחלה ומלמד בהיקש למצה שהוא י' עשרונים דהיינו דבר אחר. ע"א נמי שמעתי הימנו ודבר אחר הוא דאי הוה יליף מחמץ שבתודה לקרבן אחר דעלמא מצית לאקשויי וכי דבר וכו' השתא דלא יליף אלא לההוא קרבן גופיה ליכא למיפרך הכי:
מאי איכא למימר — וכי דבר הלמד [בהיקש] חוזר ומלמד בהיקש:
תביאו ריבויא הוא — דלא הוה למכתב תביאו גבי שתי הלחם משום טעמא דאמר לעיל והוי כמאן דכתיב הכא גבי לחמי תודה דכל הבאות שאתה מביא יהו כזה עשרון לחלה והוי כמו שלמד מגופו דקרא עשרון לחלה ולא מהיקש (וכי מלמד חמץ על המצה י' עשרונות) ולא מצית למיפרך וכי דבר הלמד כו' שהרי לא למד החמץ מהיקש אבל אי תודה כדמעיקרא אתיא לחם לחם הוי דבר הלמד מהיקש ואיכא למיפרך עליה:
מתני' המלואים — שהיו בימי משה היו כו':
שתי ידות כמצה שבתודה — דהיינו חלות ורקיקין אבל רבוכה לא היתה בנזיר וכיון שלא היו שם אלא שני אותן מינין נמצאו שני מינין י' קבין ירושלמיות דכיון דג' מינין דמצה שבתודה הוו ט"ו קבין חמשה קב לכל מין נמצאו לשני מינין הן עשרה קבין:
שהן ששה עשרונות — דעשרה קבין הן ששה עשרונות [ושני שלישיות] וב' מינין שהן ג' עשרונות [ושליש] לכל מין דכיון דעשרה עשרון הוו [לג' מינין שבמצה] נמצא לב' ידות הן ששה עשרונות וב' שלישי עשרון:
גמ' מה"מ — דהמילואי' היו באות חלות ורקיקין ורבוכה היינו חלוט בשמן:
לאו היינו רבוכה — אלמא דאית בהו רבוכה:
אנתא דמשחא — חתיכת עיסה עבה שטיגנה בשמן ע"א אנתא דמשחא שמן קרוש עגול כמו לחם והיינו לחם מ"ר ז"ל ולא רבוכה ממש:
וכי מה למדנו לבניו מיום המשחו — כלום חייבין בניו בשביל משיחת אביהם:
מקיש חינוכו — דכהן הדיוט להמשחו (היינו רבוכה) וחינוכו הוא המילואים שלו אלמא דבמילואים הוי רבוכה דכהן הדיוט מביא חביתין [היינו רבוכה] ביום חינוכו לעבודה וכהן גדול בכל יום:
אף — חלות לחם שמן נמי דהוי במילואים היינו רבוכה:
המתקרב לעבודה — תחילה לאחר שנמשח:
אחד להמשחו — שנמשח לכהן גדול:
ואחד לחינוכו — בשביל שנתחנך היום לעבודת כהן [גדול]:
הא דלא עבד עבודה מעולם כשהיה הדיוט — מביא שלשה אחת לחינוך תחילת עבודה ואחת לחינוכו שנתמנה לכהן גדול ואחת להמשחו. מ"ר ז"ל:
רקיק וחלות חד הוא אלא שזה נבלל וזה נמשח:
שלמיו — על זבח תודת שלמיו דלא הוה צריך שהרי כבר נאמר זאת תורת זבח שלמיו ואם על תודה:
לרבות שלמי נזיר לי' קבין ירושלמיות — שהן ב' ידות של מצה שבתודה שלא היה בנזיר אלא חלות ורקיקין:
ולרביעית שמן — לפי שבתודה היה חצי לוג שמן חציו לחלות ורקיקין וחציו לרבוכה לחמץ לא היה בו שמן וכיון שבנזיר אין בו רבוכה דיו ברביעית:
יכול לכל מה שאמור בענין — הואיל והוקשו שלמי נזיר למצה של תודה יכול לוקשו לכל ג' מינין שבמצה ת"ל מצות:
מאי תלמודא — היכי ממעט ממצות:
אמר רב פפא דבר שנאמר בו מצות — בתודה דהיינו חלות ורקיקין דכתיב (ויקרא ב׳:ד׳) חלות מצות בלולות בשמן ורקיקי מצות לההיא איתקש המצות האמורות בנזיר אבל לרבוכה דאין כתב בהן מצות לא הוקשו לחם נזיר:
