בוני התלמוד

    מסכת מנחות דף ט״ו עמוד א׳

    חזרה לאינדקס
    נוסח
    תצוגה
    מפתח מושגים:שְׁאֵלָהתְּשׁוּבָהקֻשְׁיָאתֵּרוּץרְאָיָהסְתִירָהמֵימְרָא
    גודל האות
    100%
    גודל מקורי

    רש"י

    רבנן סברי הציץ מרצהעל טומאת אכילת כהנים למיהוי זריקה שנזרקה עליהן זריקה מעלייתא ומיהו כי מרצה ציץ למיהוי קרבן מעליא אבל טמא לא מישתרי באכילה דעבר ליה בלאו מוהבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל (ויקרא ז׳:י״ט):

    ור' יהודה סבר אין הציץ מרצהבטומאה שנגעה בדבר הנאכל לכהנים הלכך לא הוי זריקה מעליא ולא מישתרי טהור:

    והא עוליןדד"ה ציץ מרצה על טומאה שנגע בעולין למזבח:

    בזיכיןהוו עולין:

    יעשו במזבח בטומאהיגעם זה לזה אם ירצה:

    שאין קרבן ציבור חלוקואפי' אי מגיעו בשניהם טמאים וקרבן צבור דוחה טומאה בפרק כיצד צולין (פסחים פ.) ואמאי לא הוי טהור בטהרתו הא ציץ מרצה על העולין והויא הקטרה מעלייתא ואסור לטמא את הטהור:

    שבט אחד טמאבי"ד בניסן וס"ל לרבי יהודה שבט אחד איקרי קהל הלכך דוחה טומאה ויעשו כולן בטומאה עמו:

    לפי שאין קרבן ציבור חלוקולדברי חכמים טהורים עושים הראשון והשבט עושין פסח שני:

    רבי יהודה למוד ערוךששנאה מרבותיו:

    מתני' והתודה אינה מפוגלתוהאוכלה אין ענוש כרת:

    גמ' מ"טהתודה מפגלת לחם:

    מדהוה ליה למיכתב והקריב חלות על זבח התודה וכתיב והקריב על זבח התודה חלות (תודת שלמיו) דמשמע תודה הם החלות הלכך כי אמר על מנת לאכול תודה למחר הוי לחם בכלל:

    אבל תודההבהמה לא איקרי לחם הלכך כי מפגל לחם לא הויא בהמה בכלל:

    הכבשיםשל עצרת:

    לחם גלל תודהתודה עיקר ולחם טפל דשחיטת תודה מקדשה ללחם כדאמרינן בפ' התודה (לקמן מנחות עח:) יקריב קרבנו מלמד שאין הלחם קדוש אלא בשחיטת הזבח וכן לחם גלל כבשים דשחיטת כבשים מקדשים ללחם בפ' התכלת (לקמן מנחות מו.) תודה אין מניפין אותה עם החלות אבל כבשים מניפין אותם עם החלות דכתיב (ויקרא כג) והניף אותם וכתיב על לחם וגו':

    זה לזהכבשים עם לחם:

    אימא כו'והוא הדין אי תנא כבשים הוה אמינא התם כי מפגלי כבשים מפגלי חלות צריכא:

    ממנה ומלחמהכחצי זית מזה וכן מזה:

    השתא זית כולו מלחםדהויא מחשבה חמורה דלא בעיא צירוף אמרינן במתניתין דלא מיפגל תודה ממנה ומלחמה דבעי לצרופי מיבעיא:

    או לאפגלי לחם דשייר במחשבה:

    תודה המפגלתודה שסייעה לפגל לחם אין מתפגל כדקאמרינן התודה אינה מפוגלת:

    הבא לפגלחצי זית של לחם הבא לפגל גם את התודה ולא פגלהו אינו דין שלא יתפגל:

    מנחות 15 עמוד א

    1רבנן סברי: הציץ מרצה על אכילות, ורבי יהודה סבר: אין הציץ מרצה על אכילות.

    2א"ל רב הונא בריה דרב נתן לרב פפא: והא עולין, דהציץ מרצה על העולין, ופליגי!

    3דתניא: נטמא אחד מן הבזיכין, רבי יהודה אומר: שניהם יעשו בטומאה, לפי שאין קרבן ציבור חלוק, וחכמים אומרים: הטמא בטומאתו והטהור בטהרתו.

    4ועוד, אמר רב אשי: ת"ש ר' יהודה אומר: אפילו שבט אחד טמא וכל השבטים טהורין יעשו בטומאה, לפי שאין קרבנות ציבור חלוק, והכא מאי הציץ מרצה איכא?

    5ועוד, האמר רבינא: ת"ש נטמאת אחת מן החלות או אחת מן הסדרין, רבי יהודה אומר: שניהם יצאו לבית השריפה, לפי שאין קרבן ציבור חלוק, וחכמים אומרים: הטמא בטומאתו והטהור יאכל.

    6ואם איתא, לפי שאין הציץ מרצה על אכילות מיבעי ליה! אלא א"ר יוחנן: למוד ערוך הוא בפיו של רבי יהודה, שאין קרבן ציבור חלוק.

    מתני׳ · משנה

    7התודה מפגלת את הלחם, והלחם אינו מפגל את התודה. כיצד? שחט את התודה לאכול ממנה למחר היא והלחם מפוגלין, לאכול מן הלחם למחר הלחם מפוגל והתודה אינה מפוגלת.

    8הכבשים מפגלין את הלחם, והלחם אינו מפגל את הכבשים. כיצד? השוחט את הכבשים לאכול מהן למחר הם והלחם מפוגלין, לאכול את הלחם למחר הלחם מפוגל והכבשים אינן מפוגלין.

    גמ׳ · גמרא

    9מ"ט אילימא משום דרב כהנא, דאמר רב כהנא: מנין ללחמי תודה שנקראו תודה? שנאמר: ״(ויקרא ז״, יב) ״והקריב על זבח התודה חלות״.

    10אי הכי איפכא נמי, הא לא קשיא: לחם איקרי תודה, תודה לא איקרי לחם.

    11אלא הא דקתני: הכבשים מפגלין את הלחם והלחם אינו מפגל את הכבשים, לחם היכא אשכחן דאיקרי כבשים? אלא (לאו) היינו טעמא: לחם גלל תודה, ואין תודה גלל דלחם לחם, גלל דכבשים ואין כבשים גלל דלחם׃

    12וצריכי, דאי אשמעינן תודה התם הוא דכי מפגל בלחם לא מפגלא תודה, משום דלא הוזקקו זה לזה בתנופה, אבל כבשים דהוזקקו זה לזה בתנופה אימא כי מפגל בלחם ליפגלי נמי כבשים, צריכא.

    13בעא מיניה ר"א מרב: השוחט את התודה לאכול כזית ממנה ומלחמה למחר, מהו לאיפגולי? תודה לא מיבעיא לי, השתא כולו מלחמה לא מיפגלא, ממנה ומלחמה מיבעיא?

    14כי קא מיבעיא לי לאיפגולי לחם, מי מצטרפה תודה לאיפגולי ללחם או לא?

    15אמר ליה: אף בזו, הלחם מפוגל והתודה אינה מפוגלת. ואמאי? לימא קל וחומר: ומה (תודה) המפגל אין מתפגל, הבא לפגל ולא פיגל אינו דין שלא יתפגל?

    16ומי אמרינן קל וחומר כי האי גוונא? והתניא: מעשה באחד׃

    תוספות

    רבנן סברי הציץ מרצה על אכילותלא למישרייה לטמא באכילה אלא לענין דלא הוי האי טמא כאבוד ושרוף אלא חשוב כטהור לענין דשריא זריקה לאידך דטהור גמור:

    ורבי יהודה סבר אין הציץ מרצהוהוה ליה האי טמא כאבוד ושרוף ולא מהניא זריקה לטהור אע"ג דרבי יהודה ס"ל בפ' כיצד צולין (פסחים עז.) טומאה הותרה בציבור ולא מיבעי ציץ לרצויי דמאי דהתר הוא בציבור לא מהניא להאי טמא למישרייה באכילה הוא הדין נמי דלא מהניא למישרייה לטהור דלענין היתר אכילת לא מהניא ולא הויא כריצוי ציץ ולמ"ד מרצה מהניא לטהור ולא מהניא לטמא:

    והא עולין דציץ מרצה כו'ואפי' למ"ד בפ' כיצד צולין (פסחים עז:) אין הציץ מרצה על העולים הנ"מ ביחיד אבל בציבור מודה דציץ מרצה על העולין:

    ופליגימשמע דאי משכח תנאי דציץ מרצה על העולין הוה ניחא ליה ולכאורה כ"ש דהוה קשה טפי דרבי יהודה דאמר שניהם יעשו בטומאה קסבר דציץ מרצה על העולין ומתניתין קסבר אין הציץ מרצה על אכילות ורבנן דאמרי טמא בטומאתו וטהור בטהרתו קסברי אין הציץ מרצה על העולין ובמתניתין קסברי הציץ מרצה על אכילות:

    רבי יהודה אומר אפי' שבט אחד טמא כו' שאין קרבן ציבור חלוקאף על גב דרבי יהודה ס"ל בפ"ק דיומא (דף ז:) דטומאה הותרה בציבור מ"מ איצטריך ליה טעמא דאין קרבן ציבור חלוק בפסח כיון דיש ביה אכילה כדמוכח התם:

    והכא מאי ציץ מרצה איכאפי' הא אין הציץ מרצה על טומאת הגוף כדפי' בקונט' ודריש לקמן בהקומץ רבה (מנחות דף כה.) עון הקדשים הוא נושא ולא עון המקדישי' ובפרק שני דזבחים (דף כג.) נמי אמרינן בהדיא דאין הציץ מרצה על טומאת הגוף והא דאמר בפ' כיצד צולין (פסחים עז.) דלמ"ד טומאה דחויה בעיא ציץ לרצויי היינו לטומאת בשר דמהני ציץ אבל לטומאת הגוף דלא מהני ציץ אפי' בלא ציץ:

    מנין ללחמי תודה כו'לקמן בפ' התודה (מנחות דף פ.) עיקר מילתא:

    לחם איקרי תודה תודה לא איקרי לחםמהאי טעמא מיתרצא מה שמקשים בפ' הערל (יבמות עג:) דיש במעשר וביכורי' משא"כ בתרומה מ"ט דלא ילפינן (ביכורים מתרומה) אע"ג דאיתקוש דדרשינן (פסחים לו:) ותרומת ידך אלו הביכורים דביכורים איקרו תרומה תרומה לא איקריא ביכורים והא דמקיש להו בפרק העור והרוטב (חולין קכ:) התם אסמכתא בעלמא אמר:

    המפגל אין מתפגל כו'פירוש אותו שאתה ר"ל שהוא מפגל אתה מודה שאין מתפגל ובריש מכות (דף ב.) רוצה לומר ק"ו כי האי גוונא גבי מעידין אנו באיש פלוני שהוא בן גרושה ונמצאו זוממין דאין אומרים יעשה זה בן גרושה תחתיו משום דאמרינן ק"ו ומה המחלל אין מתחלל בא לחלל ולא חילל אינו דין שלא יתחלל ופריך רבינא א"כ ביטלת תורת עדים זוממין ומה הסוקל אינו נסקל הבא לסקול ולא סקל אינו דין שלא יסקל ואע"ג דהכא מתקיים הק"ו לענין עדים זוממין שאני משום טעמא דא"כ ביטלת תורת עדים זוממין ומה הסוקל כו' פי' משום דקים לן הרגו אין נהרגין משום דדרשינן כאשר זמם ולא כאשר עשה כך פי' שם בקונט' וקשה א"כ אמאי נקט סקילה יותר משאר מיתות ומפרש ר"ת ומה הסוקל אינו נסקל דרוצח לעולם בסייף אפי' הרג את חבירו באבן ועוד נראה דק"ו דהכא לא דמי לההוא דבא לפגל הכא היינו לחם שבא לפגל חצי זית של תודה ע"י שיצטרף לפוסלה ולא פיגל שאינו מצטרף לפוסלה אינו דין שלא יצטרף להתפגל לעצמו וכי האי גוונא הוי האי דבסמוך ומה אוסר אינו נאסר הגפן שאוסר אינו נאסר הבא לאסור דהיינו זרעים שבאין לאסור הגפן על ידי צירופם שנעשין כלאים ולא אסר אינו דין שלא יאסר ע"י צירוף של גפן ומהאי טעמא נמי ניחא במתניתין דשוחט את התודה לאכול הלחם שהלחם מפוגל והתודה אינה מפוגלת ולא אמרינן קל וחומר:

    לחיצה על קטע מסמנת את דברי המפרשים שנפתחים באותן מילים.

    מפרשים נוספים

    רשב"א

    לחם אקרי תודהכדכתי' בתודה חלות דמשמע התודה הן החלות ולכך כי אמר ע"מ לאכול תודה הוי לחם בכלל. אבל תודה. הבהמה לא איקרא לחם ולכך כי מפגל לחם לא הויא הבהמה בכלל. ל"ה: ואין להקשות דמאחר דהלחם איקרי תודה כמו התודה ושניהם שם אחד להם למה לא יתפגלו זה בזה התודה בלחם כמו הלחם בתודה ואם מפני שהתודה אין לה שם לחם לכן אינה מתפגלת מה לנו בזה הרי לא תתפגל התודה בלחם מפני שם לחם כי אם מפני שם תודה שיש ללחם, לפי שזה אינו שהרי אלמלא היה מפגל בלחם בשם תודה שיש ללחם היה ראוי להתפגל התודה כשפגל בלחם כמו כשמתפגל הלחם כשפגל בתודה אבל כשמפגל בלחם אינו מפגל בו בשם תודה דאע"ג דאיקרי תודה אם יאמר ע"מ לאכל מן התודה למחר ודעתו ללחם לא יהיה במשמע שירצה לומר בלחם שהרי עכ"פ שהוא קרוי תודה מ"מ אינו נתפם בפגול בשם תודה שהרי אם יאמר תודה קודם יתפס בשם תודה התודה שהיא הבהמה עצמה משיתפס הלחם מפני שהתודה יש לה עיקרות שם תודה יותר מן הלחם שהרי מה שיש ללחם שם תודה אין זה אלא בשביל ששם התודה שיש בבהמה נמשך עליו אבל מ"מ עיקר שם תודה על הבהמה הוא הילכך אין נתפס בשם תודה סתם כי אם הבהמה עצמה. ועוד דמאחר דאין לבהמה כי אם שם תודה לבד וללחם יש לו שם תודה ולחם כשמזכיר שם תודה סתם אין נתפס בשם תודה כ"א מה שיש לו שם תודה לבד ולא לחם שיש לו עם שם תודה שם לחם הילכך אינו יכול לפגל בלחם אם לא יזכיר שם לחם וכיון דצריך להזכיר שם לחם ותודה אינה קרויה לחם אינה יכולה להתפגל בשם לחם ולכך קאמר תודה לא אקרי לחם ולכך אינה יכולה להתפגל בשם לחם:

    לאפגולי תודה וכו'השתא כולו מלחמה לא מפגלא ממנה ומלחמה מיבעיא. פי' ממנה ומלחמה חצי זית מזה וכן מזה וקאמר השתא היה כולו מלחם דהויא מחשבה גמורה דלא בעיא צירוף ממנה ומלחמה דבעי לצרופי מיבעיא, ל"ה. שלא תאמר הרי ראוי להתפגל יותר כשיש במחשבת פגול שחשב חצי זית מגוף התודה מכשאין בה כלל משום דהא ליתא שהרי חצי שיעור דהיינו חצי זית של גוף התודה אינו מפגל כלום דחצי שיעור כלא כלום דמי א"כ אינו יכול לפגל כי אם בהצטרפות של חצי זית הלחם שנאמר שמאחר שיש זית בשניהם וא"כ אם נאמר שיהא פגול יהיה פגול מצד חצי שיעור הלחם שיצטרף לחצי של תודה ויגרום הפגול ולכך קאמר ומאחר דאשכחן דשיעור שלם של לחם שיש לו חשיבות שיעור אינו גורם לפגל התודה כ"ש שחצי שיעור של לחם שאין לו חשיבות שלא יגרום לפגל התודה:

    כי קא מבעיא ליה לאפגולי לחםדשייך במחשב' תודה ל"ה. ר"ל דמתפגל הלחם כשחשב לאכול כזית מן התודה למחר א"כ בכל כזית זה שחשב לאכול למחר שחציו מן התודה וחציו מן הלחם ראוי להתפגל הלחם שהרי במחשבת אכילת התודה הלחם מתפגל וכן במחשבת אכילת הלחם עצמו הלחם מתפגל א"כ יש לשני חצאי זיתים אלו ראויות לפגל הלחם ומבעיא לן אי מצטרפי לפגלו כיון דראוי להתפגל במחשבת שניהם או דילמא כיון דלאו חד מינא נינהו לאו מפגל משום דלא מצטרפי משום דדוקא בכזית דחד מינייהו מפגל אבל לא ע"י צירוף:

    אף בזו הלחם מפוגל והתודה אינה מפוגלתדר"ל דמצטרפי לפגל הנחם ואף בזו ר"ל כמו בלאכול הלחם למחר דהלחם מפוגל והתודה אינה מפוגלת כמו כן בזו הלחם מפוגל כו'. ול' אף דמשמע דיש חידוש יותר בזה משום דכשחשב לאכול כזית מן הלחם למחר דיש שיעור שלם מן הלחם במחשבת פגול הוי ראוי הלחם להתפגל יותר מכשחשב חצי זית מתודה וחצי זית מלחם דאין שיעור לפגל הלחם אם לא ע"י צירוף:

    ומה המפגל כו'יש להקשות אמאי קרי לחצי זית דתודה מפגל וקרי לחצי זית דלחם בא לפגל ומה פגל זה יותר מזה שאם נקרא חצי זית דתודה מפגל בעבור שמפגל הלחם כדפירש"י מפגל תודה שסייעה לפגל הלחם. כמו כן יש לקרא לחצי זית דלחם מפגל בעבור שמפגל כמו כן הלחם עצמו, ואם נקרא לחצי זית דלחם בא לפגל ולא פגל בעבור שאינו מפגל התודה כמו כן חצי זית דתודה נקראהו בא לפגל (לא פגל) שלא פגל התודה. ועוד למה קרא לחצי זית דלחם בא לפגל התודה, כמו שפרש"י בא לפגל חצי זית של לחם דבא לפגל גם התודה. והלא אין בא לפגל התודה מאחר דפגל בלחם לא פגל התודה: ונ"ל דלכך קרי מפגל לחצי זית דתודה בעבור מה שמפגל בלחם וחצי זית דלחם אע"פי שמפגל כמו כן בלחם לא קרי ליה מפגל משום דמה שמפגל חצי זית דתודה בלחם הוי מחמת כח שיש לו לפגל בתודה עצמה שהרי יש לו כח לפגל בתודה ובלחם, ומה שלא פגל בתודה הוי מפני שלא מצא תשלום שיעור שצריך לפגל בה אך כשמצא הצטרפות להשלים לו שיעור שיש לו לפגל בלחם פגל מחמת כח שיש לו לפגל, ונמצא דמה שפגל בלחם הוי מחמת ראוית כח פגולו בתודה ולכך קרי ליה מפגל משום דהוי כאלו פגל בתודה ובלחם מאחר דמה שפגל בלחם הוי מכח ראוית פיגול שהיה לו בתודה והוי כאילו פגל בתודה לגרום פגול ללחם ולכך קרי ליה מפגל כאלו מפגל בשניהם. וקרי לחצי זית דלחם בא לפגל ולא פגל, בעבור שאין ראוית לפגל בתודה עצמה כי אם בלחם לבד, ואינו ר"ל שבא לפגל התודה ולא פגל שהרי לא בא לפגל התודה כיון שאין לו כח לפגלה אלא ר"ל שבא לפגל במה שיכול לפגל ולא פגל בשלימות שיפגל בכל מה שראוי הפגול לחול עליו דהיינו גם בתודה מפני שאין לו כח לפגל בתודה, והוי סברת הק"ו כך מה המפגל שהוא חצי של בשר תודה שיש לו ראוית פגול בין בתודה ובין בלחם דלכך נקרא מפגל אמרי' דאע"ג והוי כח ראיות פגול אינו מתפגל במה שחשב בו הפגול, בא לפגל ולא פגל דר"ל דאין לו ראוית פגול בכללות כדפרי' והוי כח ראיות פגול קטן אינו דין שלא יתפגל במה שחשב בו הפגול דהיינו בלחם עצמו שחשב לפגלו:

    תלמוד בבלי · מפת הדף

    מסכת מנחות דף ט״ו עמוד א׳

    מסכת מנחות דף ט״ו עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 16 קטעים ממוספרים, כ־368 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

    לדף הביאור המלא

    רש"י

    רבנן סברי הציץ מרצה על טומאת אכילת כהנים למיהוי זריקה שנזרקה עליהן זריקה מעלייתא ומיהו כי מרצה ציץ למיהוי קרבן מעליא אבל טמא לא מישתרי באכילה דעבר ליה בלאו מוהבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל (ויקרא ז׳:י״ט):

    ור' יהודה סבר אין הציץ מרצה בטומאה שנגעה בדבר הנאכל לכהנים הלכך לא הוי זריקה מעליא ולא מישתרי טהור:

    והא עולין דד"ה ציץ מרצה על טומאה שנגע בעולין למזבח:

    בזיכין הוו עולין:

    יעשו במזבח בטומאה יגעם זה לזה אם ירצה:

    שאין קרבן ציבור חלוק ואפי' אי מגיעו בשניהם טמאים וקרבן צבור דוחה טומאה בפרק כיצד צולין (פסחים פ.) ואמאי לא הוי טהור בטהרתו הא ציץ מרצה על העולין והויא הקטרה מעלייתא ואסור לטמא את הטהור:

    שבט אחד טמא בי"ד בניסן וס"ל לרבי יהודה שבט אחד איקרי קהל הלכך דוחה טומאה ויעשו כולן בטומאה עמו:

    לפי שאין קרבן ציבור חלוק ולדברי חכמים טהורים עושים הראשון והשבט עושין פסח שני:

    ועוד 14 קטעי פירוש על דף זה.

    Rashi on Menachot 15a · Sefaria

    תוספות

    רבנן סברי הציץ מרצה על אכילות לא למישרייה לטמא באכילה אלא לענין דלא הוי האי טמא כאבוד ושרוף אלא חשוב כטהור לענין דשריא זריקה לאידך דטהור גמור:

    ורבי יהודה סבר אין הציץ מרצה והוה ליה האי טמא כאבוד ושרוף ולא מהניא זריקה לטהור אע"ג דרבי יהודה ס"ל בפ' כיצד צולין (פסחים עז.) טומאה הותרה בציבור ולא מיבעי ציץ לרצויי דמאי דהתר הוא בציבור לא מהניא להאי טמא למישרייה באכילה הוא הדין נמי דלא מהניא למישרייה לטהור דלענין היתר אכילת לא מהניא ולא הויא כריצוי ציץ ולמ"ד מרצה מהניא לטהור ולא מהניא לטמא:

    והא עולין דציץ מרצה כו' ואפי' למ"ד בפ' כיצד צולין (פסחים עז:) אין הציץ מרצה על העולים הנ"מ ביחיד אבל בציבור מודה דציץ מרצה על העולין:

    ופליגי משמע דאי משכח תנאי דציץ מרצה על העולין הוה ניחא ליה ולכאורה כ"ש דהוה קשה טפי דרבי יהודה דאמר שניהם יעשו בטומאה קסבר דציץ מרצה על העולין ומתניתין קסבר אין הציץ מרצה על אכילות ורבנן דאמרי טמא בטומאתו וטהור בטהרתו קסברי אין הציץ מרצה על העולין ובמתניתין קסברי הציץ מרצה על אכילות:

    רבי יהודה אומר אפי' שבט אחד טמא כו' שאין קרבן ציבור חלוק אף על גב דרבי יהודה ס"ל בפ"ק דיומא (דף ז:) דטומאה הותרה בציבור מ"מ איצטריך ליה טעמא דאין קרבן ציבור חלוק בפסח כיון דיש ביה אכילה כדמוכח התם:

    והכא מאי ציץ מרצה איכא פי' הא אין הציץ מרצה על טומאת הגוף כדפי' בקונט' ודריש לקמן בהקומץ רבה (מנחות דף כה.) עון הקדשים הוא נושא ולא עון המקדישי' ובפרק שני דזבחים (דף כג.) נמי אמרינן בהדיא דאין הציץ מרצה על טומאת הגוף והא דאמר בפ' כיצד צולין (פסחים עז.) דלמ"ד טומאה דחויה בעיא ציץ לרצויי היינו לטומאת בשר דמהני ציץ אבל לטומאת הגוף דלא מהני ציץ אפי' בלא ציץ:

    מנין ללחמי תודה כו' לקמן בפ' התודה (מנחות דף פ.) עיקר מילתא:

    לחם איקרי תודה תודה לא איקרי לחם מהאי טעמא מיתרצא מה שמקשים בפ' הערל (יבמות עג:) דיש במעשר וביכורי' משא"כ בתרומה מ"ט דלא ילפינן (ביכורים מתרומה) אע"ג דאיתקוש דדרשינן (פסחים לו:) ותרומת ידך אלו הביכורים דביכורים איקרו תרומה תרומה לא איקריא ביכורים והא דמקיש להו בפרק העור והרוטב (חולין קכ:) התם אסמכתא בעלמא אמר:

    ועוד 1 קטעי פירוש על דף זה.

    Tosafot on Menachot 15a · Sefaria

    רשב"א

    לחם אקרי תודה כדכתי' בתודה חלות דמשמע התודה הן החלות ולכך כי אמר ע"מ לאכול תודה הוי לחם בכלל. אבל תודה. הבהמה לא איקרא לחם ולכך כי מפגל לחם לא הויא הבהמה בכלל. ל"ה: ואין להקשות דמאחר דהלחם איקרי תודה כמו התודה ושניהם שם אחד להם למה לא יתפגלו זה בזה התודה בלחם כמו הלחם בתודה ואם מפני שהתודה אין לה שם לחם לכן אינה מתפגלת מה לנו בזה הרי לא תתפגל התודה בלחם מפני שם לחם כי אם מפני שם תודה שיש ללחם, לפי שזה אינו שהרי אלמלא היה מפגל בלחם בשם תודה שיש ללחם היה ראוי להתפגל התודה כשפגל בלחם כמו כשמתפגל הלחם כשפגל בתודה אבל כשמפגל בלחם אינו מפגל בו בשם תודה דאע"ג דאיקרי תודה אם יאמר ע"מ לאכל מן התודה למחר ודעתו ללחם לא יהיה במשמע שירצה לומר בלחם שהרי עכ"פ שהוא קרוי תודה מ"מ אינו נתפם בפגול בשם תודה שהרי אם יאמר תודה קודם יתפס בשם תודה התודה שהיא הבהמה עצמה משיתפס הלחם מפני שהתודה יש לה עיקרות שם תודה יותר מן הלחם שהרי מה שיש ללחם שם תודה אין זה אלא בשביל ששם התודה שיש בבהמה נמשך עליו אבל מ"מ עיקר שם תודה על הבהמה הוא הילכך אין נתפס בשם תודה סתם כי אם הבהמה עצמה. ועוד דמאחר דאין לבהמה כי אם שם תודה לבד וללחם יש לו שם תודה ולחם כשמזכיר שם תודה סתם אין נתפס בשם תודה כ"א מה שיש לו שם תודה לבד ולא לחם שיש לו עם שם תודה שם לחם הילכך אינו יכול לפגל בלחם אם לא יזכיר שם לחם וכיון דצריך להזכיר שם לחם ותודה אינה קרויה לחם אינה יכולה להתפגל בשם לחם ולכך קאמר תודה לא אקרי לחם ולכך אינה יכולה להתפגל בשם לחם:

    לאפגולי תודה וכו' השתא כולו מלחמה לא מפגלא ממנה ומלחמה מיבעיא. פי' ממנה ומלחמה חצי זית מזה וכן מזה וקאמר השתא היה כולו מלחם דהויא מחשבה גמורה דלא בעיא צירוף ממנה ומלחמה דבעי לצרופי מיבעיא, ל"ה. שלא תאמר הרי ראוי להתפגל יותר כשיש במחשבת פגול שחשב חצי זית מגוף התודה מכשאין בה כלל משום דהא ליתא שהרי חצי שיעור דהיינו חצי זית של גוף התודה אינו מפגל כלום דחצי שיעור כלא כלום דמי א"כ אינו יכול לפגל כי אם בהצטרפות של חצי זית הלחם שנאמר שמאחר שיש זית בשניהם וא"כ אם נאמר שיהא פגול יהיה פגול מצד חצי שיעור הלחם שיצטרף לחצי של תודה ויגרום הפגול ולכך קאמר ומאחר דאשכחן דשיעור שלם של לחם שיש לו חשיבות שיעור אינו גורם לפגל התודה כ"ש שחצי שיעור של לחם שאין לו חשיבות שלא יגרום לפגל התודה:

    כי קא מבעיא ליה לאפגולי לחם דשייך במחשב' תודה ל"ה. ר"ל דמתפגל הלחם כשחשב לאכול כזית מן התודה למחר א"כ בכל כזית זה שחשב לאכול למחר שחציו מן התודה וחציו מן הלחם ראוי להתפגל הלחם שהרי במחשבת אכילת התודה הלחם מתפגל וכן במחשבת אכילת הלחם עצמו הלחם מתפגל א"כ יש לשני חצאי זיתים אלו ראויות לפגל הלחם ומבעיא לן אי מצטרפי לפגלו כיון דראוי להתפגל במחשבת שניהם או דילמא כיון דלאו חד מינא נינהו לאו מפגל משום דלא מצטרפי משום דדוקא בכזית דחד מינייהו מפגל אבל לא ע"י צירוף:

    אף בזו הלחם מפוגל והתודה אינה מפוגלת דר"ל דמצטרפי לפגל הנחם ואף בזו ר"ל כמו בלאכול הלחם למחר דהלחם מפוגל והתודה אינה מפוגלת כמו כן בזו הלחם מפוגל כו'. ול' אף דמשמע דיש חידוש יותר בזה משום דכשחשב לאכול כזית מן הלחם למחר דיש שיעור שלם מן הלחם במחשבת פגול הוי ראוי הלחם להתפגל יותר מכשחשב חצי זית מתודה וחצי זית מלחם דאין שיעור לפגל הלחם אם לא ע"י צירוף:

    ומה המפגל כו' יש להקשות אמאי קרי לחצי זית דתודה מפגל וקרי לחצי זית דלחם בא לפגל ומה פגל זה יותר מזה שאם נקרא חצי זית דתודה מפגל בעבור שמפגל הלחם כדפירש"י מפגל תודה שסייעה לפגל הלחם. כמו כן יש לקרא לחצי זית דלחם מפגל בעבור שמפגל כמו כן הלחם עצמו, ואם נקרא לחצי זית דלחם בא לפגל ולא פגל בעבור שאינו מפגל התודה כמו כן חצי זית דתודה נקראהו בא לפגל (לא פגל) שלא פגל התודה. ועוד למה קרא לחצי זית דלחם בא לפגל התודה, כמו שפרש"י בא לפגל חצי זית של לחם דבא לפגל גם התודה. והלא אין בא לפגל התודה מאחר דפגל בלחם לא פגל התודה: ונ"ל דלכך קרי מפגל לחצי זית דתודה בעבור מה שמפגל בלחם וחצי זית דלחם אע"פי שמפגל כמו כן בלחם לא קרי ליה מפגל משום דמה שמפגל חצי זית דתודה בלחם הוי מחמת כח שיש לו לפגל בתודה עצמה שהרי יש לו כח לפגל בתודה ובלחם, ומה שלא פגל בתודה הוי מפני שלא מצא תשלום שיעור שצריך לפגל בה אך כשמצא הצטרפות להשלים לו שיעור שיש לו לפגל בלחם פגל מחמת כח שיש לו לפגל, ונמצא דמה שפגל בלחם הוי מחמת ראוית כח פגולו בתודה ולכך קרי ליה מפגל משום דהוי כאלו פגל בתודה ובלחם מאחר דמה שפגל בלחם הוי מכח ראוית פיגול שהיה לו בתודה והוי כאילו פגל בתודה לגרום פגול ללחם ולכך קרי ליה מפגל כאלו מפגל בשניהם. וקרי לחצי זית דלחם בא לפגל ולא פגל, בעבור שאין ראוית לפגל בתודה עצמה כי אם בלחם לבד, ואינו ר"ל שבא לפגל התודה ולא פגל שהרי לא בא לפגל התודה כיון שאין לו כח לפגלה אלא ר"ל שבא לפגל במה שיכול לפגל ולא פגל בשלימות שיפגל בכל מה שראוי הפגול לחול עליו דהיינו גם בתודה מפני שאין לו כח לפגל בתודה, והוי סברת הק"ו כך מה המפגל שהוא חצי של בשר תודה שיש לו ראוית פגול בין בתודה ובין בלחם דלכך נקרא מפגל אמרי' דאע"ג והוי כח ראיות פגול אינו מתפגל במה שחשב בו הפגול, בא לפגל ולא פגל דר"ל דאין לו ראוית פגול בכללות כדפרי' והוי כח ראיות פגול קטן אינו דין שלא יתפגל במה שחשב בו הפגול דהיינו בלחם עצמו שחשב לפגלו:

    Rashba on Menachot 15a · Sefaria

    מה תמצאו כאן

    יחידת טקסט מלאה של מסכת מנחות, דף ט״ו, עמוד א׳, בהיקף של כ־368 מילים ב־16 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.

    מפת קטע אחר קטע של כל 16 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.

    1. קטע 114 מילים

      נפתחת ב״רבנן סברי: הציץ מרצה על אכילות, ורבי…״

      חכמים: רבי יהודה.

    2. קטע 215 מילים

      נפתחת ב״א"ל רב הונא בריה דרב נתן לרב…״

      חכמים: רב הונא, רב נתן, רב פפא.

    3. קטע 322 מילים

      נפתחת ב״דתניא: נטמא אחד מן הבזיכין, רבי יהודה…״

      חכמים: רבי יהודה, רבן ציבור.

    4. קטע 427 מילים

      נפתחת ב״ועוד, אמר רב אשי: ת"ש ר' יהודה…״

      חכמים: רב אשי.

    5. קטע 530 מילים

      נפתחת ב״ועוד, האמר רבינא: ת"ש נטמאת אחת מן…״

      חכמים: רבי יהודה, רבן ציבור.

    6. קטע 624 מילים

      נפתחת ב״ואם איתא, לפי שאין הציץ מרצה על…״

      חכמים: רבי יהודה, רבן ציבור.

    7. קטע 729 מילים

      נפתחת ב״מתני׳ התודה מפגלת את הלחם, והלחם אינו…״

    8. קטע 828 מילים

      נפתחת ב״הכבשים מפגלין את הלחם, והלחם אינו מפגל…״

    9. קטע 923 מילים

      נפתחת ב״גמ׳ מ"ט אילימא משום דרב כהנא, דאמר…״

      חכמים: רב כהנא.

    10. קטע 1014 מילים

      נפתחת ב״אי הכי איפכא נמי, הא לא קשיא:…״

    11. קטע 1135 מילים

      נפתחת ב״אלא הא דקתני: הכבשים מפגלין את הלחם…״

    12. קטע 1232 מילים

      נפתחת ב״וצריכי, דאי אשמעינן תודה התם הוא דכי…״

    13. קטע 1326 מילים

      נפתחת ב״בעא מיניה ר"א מרב: השוחט את התודה…״

    14. קטע 1413 מילים

      נפתחת ב״כי קא מיבעיא לי לאיפגולי לחם, מי…״

    15. קטע 1526 מילים

      נפתחת ב״אמר ליה: אף בזו, הלחם מפוגל והתודה…״

    16. קטע 1610 מילים

      נפתחת ב״ומי אמרינן קל וחומר כי האי גוונא?…״

    חכמים הנזכרים בדף

    חיפוש מקורות חכם

    אפשר להקליד הפניה או לבחור מסכת, ספר או חלק ואת היחידה המדויקת — החיפוש מוביל לדף באתר ומראה אילו חכמים מפנים אליו.

    היעד שנמצא: מנחות דף ט״ו ע״א

    פתיחה בקורא

    מקור: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · רישיון: CC-BY-SA

    מהדורה: Wikisource Talmud Bavli · הנוסח נבדק מול המקור בתאריך 7.9.2026