מסכת מנחות דף כ״ז עמוד א׳

אליבא דמ"ד (על העצים) על בסמוך בפ' שתי הלחם (לקמן מנחות דף צו.) במשנה פליגי ה"נ דכתיב על העצים על בסמוך:

מתני' מיעוטו מעכב את רובו שאם חיסר כל שהוא פסול:

היין שלישית ההין של איל ורביעית ההין לכבש וחצי ההין לפר וכן השמן בין דמנחת נסכים כשיעור ההין בין בלוג דמנחת נדבה:

גמ' מלא קומצו תרי זימני בויקרא חד במנחת נדבה וקמץ משם מלא קומצו וחד במנחת חוטא וקמץ הכהן ממנה מלא קומצו חד למצוה וחד לעכב:

שאם חסר כל שהוא פסולה דסלתה מריבויא דה"א [דריש]:

ככה בנסכים ככה יעשה לשור האחד בפרשת שלח לך:

מסלתה ומשמנה ומשמע שיהו שניהן והדר כתיב נמי מגרשה ומשמנה שיהו שניהן שנה הכתוב לעכב. גרש וסולת חד הוא אלא שגרש במנחת ביכורים וסלת בשאר מנחות:

על כל לבונתה ואת כל הלבונה שנה הכתוב לעכב:

מסלתה ומשמנה מגרשה ומשמנה לגבי עיכובא דנפשיה דאם חסר לא בעי שנה הכתוב אבל למעכבין זה את זה בעי שנה הכתוב כדפרישית לעיל (מנחות דף יט.) מ"ר:

ארבעה שבמצורע עץ ארז ואזוב ושני תולעת [וצפורין] אבל מים חיים לא חשיב לפי שהיה מערב בהם הדם כדכתיב (ויקרא י״ד:ו׳) וטבל אותם בדם תימה דלא חשיב הזאות דמצורע דמעכבות זו את זו וי"ל דתנא ושייר דהא לא חשיב נמי דפרים ואילים דחג דכתיב בהו (במדבר כט) כמשפט לעכב ואיכא טובא. מ"ר:

ולקחתם לקיחה תמה י"מ דביום ב' סגי בחד מד' מינים ומברך על נטילת לולב כמו אתרוג דשרי חסר ולא בעינן תמות אלא ביום ראשון ולדבריהם ביום שני תיסגי שיטול האחד בשביל כולם וליתא דבסוף לולב הגזול (סוכה מא:) ובריש לולב וערבה (סוכה מג.) דרשינן מולקחתם לקיחה לכל אחד ואחד מדכתיב ולקחתם לשון רבים ולא כתיב ולקחת אלא כי היכי דעיקר לקיחה קיימא אכולהו יומי הוא הדין לקיחה תמה דבעי לקיחת ד' מינים אכולהו יומי ולקיחת כל אחד ואחד אבל תמות של עצמן וכן לכם למעוטי שאול וגזול לא בעי אלא ביום ראשון. מ"ר:

לא שנו אלא שאין לו אבל יש לו אין מעכבין פי' בהלכות גדולות בהלכות לולב יש לו אין מעכבין דלא תימא עד דמגבה להו בהדי הדדי לא נפיק אלא אי מגבה חד חד לחודיה שפיר דמי דקי"ל לולב אין צריך אגודה מ"ר. ור"ת הגיה בספרו ל"ש פירוש דמעכב' משום תמה אלא שאין לו אבל יש לו תמה הוא אף על פי שלא חיברו באגודה כדאמרי' לקמן דלא דרשי רבנן קיחה קיחה ולר' יהודה דדריש ליה קיחה קיחה דלא הויא תמה אלא א"כ אגדו וכולהו פי' דגמ' אפי' לפי' הלכות גדולות נראה דצריך לאוגדו כדמסיק עליה זה אלי ואנוהו. מ"ר:

לא גמרי קיחה קיחה אע"ג דגמרי קיחה קיחה משדה עפרון בריש קידושין (דף ב.) שמא הך דהכא אינה מופנה א"נ קיחה קיחה גמרי לקיחה לקיחה לא גמרי. מ"ר:

ועשה כאשר עשה כו' ברייתא זו מיתנייא בפרק ב"ש (זבחים לט.) והתם מפרש לה שפיר. מ"ר:

מתני' הסולת והשמן מעכבין עיין לקמן דף מד ע"ב תוספות ד"ה הסולת:

אַרְבָּעָה מִינִין שֶׁבַּלּוּלָב שְׁנַיִם מֵהֶן עוֹשִׂין פֵּרוֹת, וּשְׁנַיִם מֵהֶן אֵינָן עוֹשִׂין פֵּרוֹת (ויקרא כג, מ). נראה לי בס"ד העושים פירות הם לולב ואתרוג שהם אחד אחד כי בעלי תורה ובעלי מצות שעושין פירות יש להם 'לב אחד' לכן ראשי תיבות לוּלָב אֶתְרוֹג ל"א שהוא ראשי תיבות לֵב אֶחָד. ואותם שאין עושין פירות הם שנים ושלשה כי יש להם כמה לבבות שנים ושלש וראשי תיבות עֲרָבָה הֲדַס הוא ראשי תיבות עַם הָאָרֶץ וסופי תיבות ה"ס [עֲרָבָה הֲדַס] לשון שתיקה שאין פיהם פתוח בדברי תורה. גם לולב כנגד בעלי תורה ואתרוג כנגד בעלי מצות לכן לולב גבוה מכולם כי תלמוד תורה גדולה מכולם והדס כנגד הבטלים מן דברי תורה וערבה כנגד הבטלים ממצות. גם עוד תפס כנגד צדיקים שני מינין לולב כנגד אנשים ואתרוג כנגד נשים וכן בהפך תפס הדס כנגד אנשים וערבה כנגד נשים. ומה שאמר 'שֶׁיִּהְיוּ זְקוּקִין אֵלּוּ לְאֵלּוּ' נראה הכוונה אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא (קהלת ז, כ) אך יעריך השם יתברך הצדיקים לגבי החוטאים ונראין צדיקין גמורים שאין בהם חסרון על דרך שכתבו המפרשים ז"ל על פסוק כַּעֲנָבִים בַּמִּדְבָּר מָצָאתִי יִשְׂרָאֵל (הושע ט, י) ונמצא זקוקין הצדיקים לאלו החוטאים שהם נשלמים מחמתן וכיון דהצדיקים נראו שלמים וגמורים אז כדאי הוא זכותן להגין בעד הרשעים ולסלק הרעה לגמרי שלא תבא ונמצא החוטאין צריכין לאלו הצדיקים. ומה שאמר 'וְכֵן יִשְׂרָאֵל בְּהַרְצָאָה עַד שֶׁיְּהוּ כֻּלָּן בַּאֲגֻדָּה אַחַת' מפרש רש"י צדיקים ורשעים ונראה לי אַחַת [409] גימטריא הַזַּכָּאִים וְרָעִים [409] וזהו 'אֲגֻדָּה אַחַת' רצונו לומר אגודה של זכאים ושל רעים.