אביי [הכהן]

דור רביעי לאמוראים ונקרא שמו נחמני על שם סבו. קודם שנולד מת אביו ואחרי שנולד מתה אימו.

כך אמר רבי יוחנן: אשרי מי שלא ראה את הוריו, מפני שאי אפשר לקיים מצוות כיבוד הורים ככל הצורך, ולכן אדם נענש בגללם, ורבי יוחנן אמר זאת, משום שהתייתם ולא ראה את הוריו כלל, וכאשר התעברה אימו מת אביו, וכאשר נולד מתה אימו, כך גם אביי.

אבל הרי אביי אמר כמה פעמים, אמרה לי אם כך וכך? ההיא לא הייתה אימו אלא האומנת שגידלה אותו. קידושין לא: רבה בר נחמני דודו גידלו ומסרו לאומנת שהייתה לו כאמא ממש.

האומנת

בכל כוחה השתדלה שלא יחסר לו דבר, ודאגה שלא יארע לו שום דבר, וילמד תורה מתוך הרחבת הדעת, ממש גידלתו כאימו ומצינו שהייתה חכמה.

כך אמר אביי: אפילו אם אמרה לי אם לעשות מלאכה קלה, כמו להזיז את הסיר, זה היה מבטל אותי מיישוב דעתי ולא הייתי לומד אחר כך כמו שאני לומד תמיד. עירובין סה.

אימו האומנת גידלה לו שה, בכדי שיצטרך להכנס לבית הכסא, שלא ילך לשם לבד מפני המזיקין, אם כן למה לו גידלה לו גדי עיזים לצורך זה? משום שגדי, הוא ממין "שעיר", וגם שד של בית הכסא נקרא "שעיר", וחששה שמא יתחלף הגדי עם השד ויזיק לאביי. ברכות סב. לימדה את אביי כל מיני רפואות, כמו שמצינו: אמר אביי, אמרה לי אם האומנת שלי כיסאני, שהם קליות, כלומר: כשהשבולין של החיטה לחין ועדיין ירוקים, מייבשין אותן בתנור, והן מתוקים לעולם, מי שאוכלם, הם מועילים לו לחזק את ליבו ומבטלין ממנו דאגות.

עוד אמר אביי: אמרה לי אם: מי שיש לו חולשת הלב, יביא בשר ירך של איל, ויביא צואת בקר שהופרשה בחודש ניסן כדי לצלותו בהן, ואם אין לו, יביא קיסמין של ערבה, ויצלה את הבשר ויאכלנו, ישתה אחרי אכילתו יין ישן, ויעזור לו מאוד. עירובין כט:

אמר אביי: אמרה לי אם, אכילת תמרים לפני אכילת לחם, מזיקה לגוף האדם כמו מכת גרזן לעץ הדקל, ואילו אכילת תמרים אחרי אכילת לחם, מחזקת את גוף האדם, כמו שמחזיק הבריח את הדלת. כתובות י:

אמר אביי: אמרה לי אם, בן שש מוכן ללמדו מקרא, בן עשר מוכן ללמדו משנה, בן שלוש עשרה מןכן להתענות כל היום, ובילדה, שמתבשלת יותר מוקדם מילד, משום שאינה מתשת את כוחה בלימוד תורה, מתענה כשהיא בת שתים עשרה. כתובות נ:

דודו קראו נחמני

רבה האמורא היה דודו, וקראו נחמני משום שהיה לו כבן, וייחוסם מבית עלי הכהן, וכן רבא חבירו קראו נחמני.

כך היה המעשה: חמורו של אביי אבד בכפרם של הכותים, אומה שנתגיירה מחמת פחד. שלח אליהם אביי שליח עם בקשה שיחזירו לו את חמורו. שלחו הכותים לאביי, שלח לנו סימן שיש לך בחמור! שלח להם סימן, כריסו בטנו של חמורי בצבע לבן.

החזירו הכותים לאביי את חמורו ואמרו לו: אם לא נחמני אתה, וידענו שחסיד אתה ואינך משקר, לא היינו מחזירים לך את חמורך, שהרי מה הסימן הזה שהבאת! וכי כריסיהם של כל החמורים לא לבן הוא?! גיטין מה.

נועד לגדולות

אביי ורבא בקטנותם כבני תשע עשרישבו ללמוד תורה לפני רבה, שסיים רבה את סעודתו ורצה לברך, בדק אם ראויים הם לצרפם לזימון, שאל אותם רבה, למי מברכין? אמרו לו, להקב"ה. שאלם רבה: והקב"ה היכן מקום מושבו? רבא הראה באצבעו מעלה כלפי התקרה, ואביי יצא החוצה, והצביע כלפי השמיים.

אמר להם רבה: שניכם תהיו חכמים גדולים, כמו שרגילים לומר האנשים, "בוצין בוצין מקטפיה ידיע", כלומר: ממתי ניכר שהדלעת תגדל טוב! מזמן שהיא קטנה, כך הוא הנמשל, שטיבם של אביי ורבא ניכר כבר בילדותם. ברכות מח.

שליח מקטנותו

עולא הזדמן לפומבדיתא שבבבל. רצה רב יהודה בר יחזקאל לראות איך עולא עושה הבדלה. קרא רב יהודה לבנו רב יצחק ואמר לו: לך והבא לעולא סל פירות ותתבונן כיצד הוא מבדיל! רב יצחק לא הלך בעצמו אבל שלח את אביי במקומו שילך לעולא.

כשחזר אביי בחזרה שאל אותו רב יצחק, איך הבדיל עולא? אמר לו אביי: "ברוך אתה וכו' המבדיל בין קודש לחול" ולא הוסיף בה עוד הבדלות.

בא רב יצחק לפני אביו, שאלו רב יהודה איך הבדיל עולא? אמר לו בנו, אני לא הלכתי אבל שלחתי את אביי וכך אמר לי אביי: אמר עולא, "המבדיל בין קודש לחול".

אמר רב יהודה לבנו: רברבנותך וסררנותך, כלומר: גאוותך וסרבנותך, שלא הלכת בעצמך, גרמה לך שלא יאמרו הלכה זו של עולא משמך אלא משמו של אביי! והרי אמרו, שכל תלמיד חכם שאומרים דבר שמועה מפיו שפתיו דובבות בקבר! פסחים קד:

רבותיו

רבותיו המובהקים היו, רבה דודו ורב יוסף בר חייא בישיבה אשר בפומבדיתא.

אביי קרא לרבה דודו בשם חשיבות "מר" כלומר: אדוני ורבי וכשחלה רב יוסף ושכח תלמודו, היה אביי מזכירו תמיד כך וכך לימדתנו. עירובין מא. וכשהיה אביי בעצמו גדול הדור נשא ונתן עם רבו רב יוסף כתלמיד חבר.

שנפטר רב יהודה בר יחזקאל רבו המובהק של רב יוסף אביי היה בערך בגיל עשרים, ובפטירת רב חסדא היה כבר אביי גדול הדור בערך בגיל שלושים.

רבה דודו השתדל לחדדו ולהחכימו

כמו שמסופר: אחד שהיה שליח ציבור לפני רבה, אמר: אתה חסת על קן ציפור, אתה חוס ורחם עלינו! התפעל רבה ואמר: כמה יודע אדם זה לרצות ולפייס את הקב"ה!

אמר אביי לרבה: והרי למדנו שצריך להשתיקו!

באמת רבה ידע דין זה, אלא עשה זאת כדי לבחון ולחדד את אביי. ברכות לג:

אמר אביי: החיוב לקום בתוך ארבע אמות, זה מפני רבו שאינו מובהק אבל רבו המובהק, צריך לעמוד מפניו משעה שרואהו, וזה נקרא מורא רבו, ואינו יושב עד שישב רבו או עד שיתרחק ויתכסה מעיניו.

כך מסופר: כאשר אביי היה רואה את אוזן חמורו של רב יוסף, הבין שרב יוסף מגיע ומיד היה קם ממקומו לעמוד לפני רבו המובהק.

עוד מסופר: אביי היה רוכב על חמורו על שפת נהר "סגיא".

בצד השני של הנהר ישבו רב משרשיא ושאר תלמידי אביי, ולא קמו מלפני אביי!

שאלם אביי: האם אני לא רב מובהק שלכם! הרי אפילו שאתם רחוקים ממני יותר מארבע אמות ראוי לכם לקום מפניי?! אמרו לו תלמידיו, היינו טרודים בדבר אחר ולא שמנו לב וביקשו את סליחתו של אביי רבם. קידושין לג.

כבוד התורה

רבין ואביי היו הולכים בדרך והקדים חמורו של רבין ללכת לפני חמורו של אביי, וכן רבין לא ביקש רשות מאביי שיצאו לדרכם, כגון "נלך מר", ולא כיבדו להכנס לפניו.

אמר אביי בלבו: מכיון שרבין בא מארץ ישראל, גס ליבו, כלומר מחשיב את עצמו ולכן אינו מכבד אחרים.

כשהגיעו לפתח בית המדרש, אמר רבין לאביי בלשון של כבוד, "נכנס מר"!

אמר לו אביי: האם עד עכשיו לא הייתי בעינך "מר"! ומדוע כיבדת אותי כאן ובדרך לא כיבדת אותי?

השיב לו רבין, כך אמר רבי יוחנן: אין מכבדין את הגדול להכנס ראשון אלא בפתח שיש בו מזוזה ולא בדרך. ברכות מז.

ענוותנותו

רב יצחק בר יוסף הגיע לבבל וסיפר מעשה בשם רבו רבי יוחנן בענין "חזקה".

אמר: כך היה המעשה לפני רבי יוחנן, במקום הנקרא "כנישתא דמעון", ביום הכיפורים שחל להיות בשבת, באה אשה אחת אשר מלה את בנה הראשון ומת מחמת ברית המילה, וכן קרה כך פעם שנייה.

בפעם השלישית הגיעה האשה לפני רבי יוחנן לשאול, האם למול את בנה!

כלומר: האם בשתי פעמים יש חזקה שבניה מתים ולא תימול את בנה השלישי?

אמר לה רבי יוחנן: לכי ומולי אותו.

אמר אביי לרב יצחק בר יוסף: דקדק טוב מאוד בעדותך זו, במה שראית ושמעת, שהרי כאן אתה הולך להתיר דבר סכנה! מלבד הסכנה לחיי התינוק, אתה גם מתיר לחלל שבת ויום הכיפורים על מילת תינוק, שהוחזקה אימו פעמיים בסכנת מוות לבניה!

למרות הכל, אביי סמך על דברי רב יצחק בר יוסף משמו של רבי יוחנן שבשתי פעמים אין חזקה ואביי עצמו לא חש לזה.

אחרי אשתו הראשונה, נשא אביי לאשה את "חומה", ביתו של איסי בנו של רב יצחק בנו של רב יהודה, למרות שהייתה נשואה בראשונה לרחבה דפומבדיתא ומת, ובשנייה נישאה לרב יצחק בנו של רבה בר בר חנה ומת אף הוא, ובכל זאת סמך אביי על דברי רבי יוחנן שאין חזקה בפעמיים, וחומה אינה אישה קטלנית, ונשאה. לבסוף מת אף אביי.

תמה רבא על אביי: איך הסתכן אביי בנפשו! והרי אביי בעצמו אמר: רבי אבין תלמיד רבי יוחנן הוא בר סמכא, ואפשר לסמוך על שמועותיו שאומר בשם רבי יוחנן, משום שהיה חוזר על תלמודו, והיה מצוי אצל רבו כל שעה, ואם רבי יוחנן חזר בו מההלכה, יכול היה רבי אבין לדעת! לעומת רב יצחק בר יוסף, שאינו חוזר על תלמודו כרבי אבין ואינו מצוי תדיר אצל רבו, ולכן אי אפשר לסמוך על שמועתו! אם כן, איך סמך אביי, לסכן את עצמו שנשא לאשה את "חומה"?! יבמות סד:

בקי בחכמות

אמר אביי: כל עשרים ושמונה שנים, חוזרת החמה השמש ברקיע למקומה שהייתה בו בעת תליית המאורות בבריאת העולם, בדיוק באותו יום ובאותה השעה שעמדה אז.

ומתחיל מחזור חדש של כ"ח שנה עד שחוזרת שוב למקומה הראשון, והוא יום תחילת תקופת ניסן שחל בלילה של מוצאי יום שלישי אור ליום רביעי, שביום זה ושעה זו נתלו המאורות בבריאת העולם. ברכות נט:

גדולתו של אביי

אמר אביי: המזיקין רבים הם מאיתנו, ונמצאים סביבנו כמו ערוגה שסביב לעץ, או כמו התלולית עפר שנמצאת סביב התעלה. ברכות ו.

כך מסופר: אביי היה מהלך בדרך עם תלמידיו, לימינו ר' פפא ולשמאלו ר' הונא בריה דרב יהושע, ראה אביי את השד "קטב מרירי" שבא לקראתו משמאלו.

אמר אביי לר' פפא לעבור לצד שמאל ולר' הונא לימין, בכדי שר' הונא לא יהיה מול השד. א"ר פפא לאביי רבו: מדוע אינך חושש לי שאהיה מול השד? א"ל אביי: אתה עשיר ויש לך מזל לכן איני חושש שתינזק. פסחים קי"ד

חשיבותו

שדה אחת שקוראים לה - שנינו בברייתא: לא יצא אדם בליל רביעי ובליל שבת לבדו, מכיון ש אגרת בת מחלת, היא, ושמונה עשרה רבוא של מלאכי חבלה, יוצאין, וכל אחד ואחד יש לו רשות לחבל בפני עצמו לבני אדם.

מלכתחילה הם היו מצויים יום יום, אבל מהמעשה הבא נלמד מה קרה.

פעם אחת, פגעה השדה ברבי חנינא בן דוסא, אמרה לו: אם לא היו מכריזין עליך ברקיע, הזהרו בחנינא ובתורתו, הייתי מזיקה לך!

אמר לה רבי חנינא: אם חשוב אני כל כך בשמיים, גוזר אני עלייך, שלא תעברי את וחברייך לעולם היכן שגרים אנשים! אמרה לו השידה: בבקשה ממך, תשאיר לנו לפחות זמן מועט, שבו נוכל לעבור במקום שיש אנשים! השאיר לה רבי חנינא, את לילי רביעי ולילי שבת.

עוד פעם אחת, פגעה אותה השידה באביי, אמרה לו: אם לא היו מכריזין עליך ברקיע, הזהרו בנחמני ובתורתו, הייתי מזיקה לך!

אמר לה אביי: אם חשוב אני כל כך בשמיים, גוזר אני עלייך שלא תעברי את וחברייך לעולם היכן שגרים אנשים. פסחים קיב:

גדלותו

מעשה בגוי אחד מכשף שהיה מחטט בקברי המתים, על מנת לעשות מעשי אוב וידעוני ודורש אל המתים. כאשר הגיע אותו מכשף למערת קבורתו של רב טובי בר מתנה, תפשו רב טובי ולא הניחו.

הגיע אביי שהיה חבירו של אותו גוי וביקש מרב טובי שיניח לו ויעזבהו! והניחהו רב טובי. שנה אחרי, שוב חזר אותו מכשף למערת קבורתו של רב טובי ותפשו שוב רב טובי בזקנו ולא ב"ב נח.] - עזבו עד שמצא חפץ חד וגזז לאותו מכשף את זקנו. [כך גרם להוריד את כוחו של אותו מכשף

לא פסיק פומיה מגירסא

אמר רבה בר רב חנן לאביי: האם במבוי שגרים בו שני אנשים גדולים בתורה, אתה ורבה דודך, ואין בו לא עירוב ולא שיתוף מבואות!

אמר לו אביי: וכי מה אנו יכולים לעשות! מר, כלומר רבה, אין זה מכבוד תורתו ללכת ולחזר על בני המבוי ולגבות מהם את השיתוף, ואני, איני יוצא משום שטרוד אני בלימוד התורה. עירובין סח.

לימוד תורה מתוך הדחק

גם כשהיה אביי גדול הדור למד תורה מתוך הדחק, ועוני היה מנת חלקו. היה צריך לדאוג לשדותיו בעצמו כמו שמספרת הגמרא.

רב שימי בר אשי בא לפני אביי וביקש ממנו, שיקבע לו זמן ביום וילמד אותו תורה.

אמר אביי לרב שימי: אין לי זמן פנוי! מכיון שביום אני לומד תורה בעצמי.

שאלו רב שימי: אם כן, תקבע לי זמן בלילה ותלמד אותי תורה!

אמר לו אביי: בלילה אני עסוק להשקות את שדותיי ואין לי פנאי אפילו לעצמי.

אמר רב שימי לאביי: אני אשקה למר את שדותיו ביום ותקבע איתי זמן ללמדני תורה בלילה! הסכים אביי עם רב שימי.

התחכם רב שימי, הלך לאלה ששדותם במעלה הנהר ואמר להם: אלה ששדותם בתחתית הנהר הם משקים תחילה את שדותיהם, לכן אתם אסור לכם לסכור את הנהר.

הלך רב שימי לאלה ששדותם בתחתית הנהר ואמר להם: אלה שבמעלה ההר, הם משקים תחילה את שדותיהם, לכן אל תסכרו את הנהר, בין לבין, הלך רב שימי וסכר את הנהר והשקה את שדותיו של אביי בקלות ובמהירות.

כשחזר רב שימי לפני אביי, הבין זאת אביי ואמר לרב שימי: לא עשית נכון, מכיון ששדותיי באמצע הנהר ולא משקים אותם תחילה! משום כך, לא רצה אביי לטעום כל השנה מהפירות, שלא יאמרו, שרב שימי עשה זאת על פיו. גיטין ס:

ברכת ה'

לבסוף הקב"ה שלח את ברכתו במעשי ידיו והפסיק לעבוד בעצמו ורק היה משגיח על הפועלים שלא יפסידוהו, שנתברך והרחיב הקב"ה את גבולו, התחיל להרביץ תורה גם בחיי רבו רב יוסף. וכך מספרת הגמרא.

אמר שמואל: מי שבודק כל יום את נכסיו מרויח סלע ממון, משום שרואה מה צריך לתקן בשדותיו ומתקנו.

אביי שידע זאת היה מסייר בשדותיו כל יום.

יום אחד פגש את הפועל שהיה אחראי על עיבוד השדות וראה שהוא נושא כל כתפיו משא של עצים כדי לגונבם.

שאלו אביי: לאן אתה לוקח את העצים? אמר לו: להביא אותם אל ביתך!

אמר לו אביי: כבר הקדימו אותך חכמים ואמרו: יבדוק אדם נכסיו בכל יום, ועל ידי שקיימתי את דבריהם, הצלתי את נכסיי ומנעתי את גניבתך. חולין קה.

התמנותו לראש הישיבה

אחרי פטירת רב יוסף בר חייא רבו של אביי, היו צריכים למנות ראש ישיבה והיו ארבעה מועמדים: אביי, רבא, רבי זירא ורבה בר רב מתנה.

אמרו: מי שיאמר דבר הלכה ולא יהיו קושיות על דבריו הוא יתמנה לראש הישיבה.

אמרו כולם את דבריהם, על כולם היה קושיא ועל דברי אביי לא היו שום קושיות!

ראה רבה יש גורסין רבא את אביי שהרים את ראשו ושמח על כך שאף אחד לא מצא קושיא לדבריו!

אמר רבה לאביי: נחמני, פתח פיך ודרוש ויאירו דבריך, משמיים פסקו לך גדולה והנך מתמנה לראש הישיבה.

מאז הראה את גדלותו לא רק בחריפותו אלא גם בבקיאותו והיה אומר על עצמו: "הריני כבן עזאי בשוקי טבריא", כלומר: הריני מוכן להשיב לכל שואל בעומק ובחריפות, כמו בן עזאי שהיה חריף ודורש בשוקי טבריא. קידושין כ:

עוד היה אומר בן עזאי: כל חכמי ישראל לפניי כקליפת השום חוץ מן הקרח הזה!

פירש רש"י: חוץ מרבי עקיבא. בכורות נח.

נשאלה השאלה: רבי זירא ורבה בר רב מתנה מי מהם עדיף, במקרה והיינו צריכים לבחור אחד משניהם? האם רבי זירא עדיף משום שהוא חריף ומפולפל ומקשה ומתרץ! או אולי רבה בר רב מתנה עדיף משום שהוא מתון ומתיישב בדבר תלמודו ומעיין יפה ומסיק הלכה ברורה! מי מהם עדיף? תיקו. הוריות יד.

תלמידיו

כשהיו חלק מהחכמים מסיימים לימודם בישיבת רבה ורב יוסף היו נשארים עוד ארבעה מאות תלמידים בישיבה והיו קוראים על עצמם "יתומים", כלומר, הם שנשארו, היו מועטים לעומת אלו שהלכו.

כשהיו חלק מהחכמים מסיימים לימודם בישיבתו של אביי, ויש אומרים בישיבתו של רב פפא שהיה תלמידו של אביי, ויש אומרים בישיבתו של רב אשי, היו נותרים בישיבה מאתיים תלמידים והיו קוראים על עצמם "יתומים של יתומים", כלומר, הם המועטים לעומת אלו שהלכו. מכאן למדנו שהיו תלמידים רבים לאביי. כתובות קו.

תלמידיו היו חביבין עליו ביותר, עד שהיה רואה את אחד מתלמידיו שסיים מסכת אחת, היה עושה סעודה ויום טוב לתלמידיו. שבת קיט.

כהן מבית עלי

אמר רב שמואל בר אמי, ויש אומרים אמר רב שמואל בר נחמני אמר רב יונתן: מנין אנחנו למדים לגזר דין שיש עמו שבועה שאינו נקרע? שנאמר: "ולכן נשבעתי לבית עלי אם יתכפר עון בית עלי בזבח ובמנחה עד עולם". שמואל א, ג, יד

אמר רבה: דוקא בזבח ובמנחה אינו מתכפר אבל מתכפר בעסק התורה.

אביי אמר: דוקא בזבח ובמנחה אינו מתכפר אבל מתכפר בעסק התורה ובגמילות חסדים. רבה ואביי ייחוסם מבית עלי הכהן, ונאמר על בית עלי: "וכל מרבית ביתך ימותו אנשים" שמואל א, ב, לג כלומר, צעירים ולא יאריכו ימים יותר מעשרים שנה.

רבה שעסק בתורה חי ארבעים שנה, ואילו אביי שעסק בתורה ובגמילות חסדים חי שישים שנה ר"ה יח.

שלום מהעליונים

אדם אחד ששמו "אבא אומנא", שנקרא כך על שם אומנותן שהיה מקיז דם, רפואה שהייתה בזמנם. כל יום היה "אבא אומנא" מקבל שלום מהישיבה שברקיע, כלומר: בת קול הייתה אומרת לו: שלום עליך.

לאביי היתה באה אותה בת קול ואומרת לו: שלום עליך כל יום שישי בערב שבת פעם אחת בשבוע, משום שהיה עוסק בגמילות חסדים עם העניים כל ערב שבת, לכן מידה כנגד מידה קיבל שלום כל ערב שבת.

ולרבא היתה באה אותה בת קול כל ערב יום כיפור פעם אחת בשנה, משום שהיה מפייס ועושה שלום עם בעלי מחלוקתו רק בערב יום כיפור.

חלשה דעתו של אביי והיה מצטער על כך שלא מקבל שלום מהישיבה של מעלה כל יום, שהרי מעלתו כתלמיד חכם וצדיק, גדולה הרבה ממעלתו של אבא אומנא!

אמרו לאביי משמיים: אין לך להצטער על כך, משום שיש מעשים טובים שאינך יכול לעשות כאבא אומנא! שלח אביי שני תלמידי חכמים לבדוק מה מעשיו של אבא אומנא ומצא שמעשיו גדולים מאוד, כך נחה דעתו של אביי. תענית כא:

אהוב לכל

אביי השתדל ברוב חכמתו להיות אהוב על כולם ולהוכיחם בענווה כדי שיהיו דבריו נשמעים, לכן היה שגור בפיו לומר: לעולם יהא אדם ערום ביראה, כלומר, שיעשה בעורמה לפעול נגד יצר הרע בכדי שיבוא לידי יראת שמיים.

מוסיף עוד אביי: הנהגתו של האדם צריכה להיות באופן של: מענה רך משיב חמה, כלומר: דיבורו יהיה סובלני ונעים שירצו לשומעו ולהבינו ויהיה מרבה שלום עם אחיו ועם קרוביו ועם כל אדם, אפילו עם נכרי בשוק, וכל זה בכדי שיהיה אהוב למעלה ונחמד למטה ושיהיה מקובל על הבריות. ברכות יז.

אשתו ובניו

אביי ואשתו הראשונה התווכחו ביניהם למי יש להשיא את הבת שלהם.

אביי אמר להשיאה לקרוב שלו ואשתו אמרה לקרוב שלה.

אמר לה אביי: אם תעברי על רצוני ודעתי ותשיאי את הבת שלנו לקרוב שלך, תאסר הנאתי עלייך! כלומר: נדר אביי שאשתו לא תהנה ממנו!

הלכה אישתו והשיאה את ביתה לקרוב שלה היפך רצונו ודעתו של אביי.

בא אביי לפני רבו רב יוסף להתיר את נדרו! שאלו רב יוסף: אם ידעת שאשתך תעשה נגד רצונך ודעתך ותשיא את בתך לקרוב שלה, האם הייתה נודר? ענה לו אביי, לא הייתי נודר, התיר רב יוסף את נדרו. נדרים כג.

בניו תלמידי חכמים: רב ביבי בר אביי ורב שימי בר אביי.

תלמידיו אוהביו

אמר רבה: רב יוסף ניסה אותנו בשאלה הקשורה לכהן, והיא: כהן החוטף מהנושאים את מתנות הכהונה להביאם לכהנים, האם זה מראה על חיבוב מצווה וטוב הוא עושה! או אולי, החטיפה מראה על זלזול במצווה?

למדנו את התשובה מהפסוק: "ונתן לכהן" ולא שיטול בעצמו, מכאן מוכח שלחטוף זה לא יפה. אמר אביי: בהתחלה הייתי חוטף ממתנות הכהונה משום שסברתי שיש בזה חיבוב מצווה, אבל אחרי ששמעתי את הדרשה לפסוק: "ונתן לכהן" ולא שיקח בעצמו הפסקתי לחטוף, אבל עדיין ביקשתי מבעלי הבהמות והשדות שיביאו לי את מתנותיהם.

מוסיף אביי ואומר: שמעתי את הברייתא על בניו של שמואל הנביא, שנאמר: "ולא הלכו בניו בדרכיו ויטו אחרי הבצע". שמואל א,ח,ג ומסביר ר"מ: זה נאמר עליהם משום שביקשו את חלקם! אמר אביי: מאז הפסקתי גם לבקש, אבל עדיין מי שהביא לי מתנות לקחתי ממנו.

ממשיך אביי ואומר: מכיון ששמעתי את הברייתא בענין החלוקה של לחם הפנים, שהכהנים הצנועין היו מושכין את ידיהם מן החלוקה והגרגרנים חולקים, הפסקתי גם לקחת, חוץ מפעם אחת בשנה בערב יום הכיפורים, אני לוקח מתנות כהנים כדי שלא ישתכח שאני כהן.

מדוע הוצרך אביי לקחת מתנות להודיע כהונתו! והרי יכול לפרוס ידיו בדוכן כל השנה בברכת כהנים וכך לא ישתכח שהוא כהן?! בזמן שהיו נושאין הכהנים כפיים בברכת הכהנים בבית הכנסת, היה אביי עסוק בלימוד תלמידיו, ומרוב חשקם ללמוד תורה לא הניחו לאביי לישא כפיו. חולין קלג.

חכמתו

ר' אחא בר יעקב שלח את בנו ר' יעקב ללמוד תורה מפי אביי.

כשחזר ר' יעקב לביתו, ראה אביו שתלמודו לא ברור בידו, א"ל אני ממולח יותר ממך, תשאר כאן ואני אלך ללמוד תורה אצל אביי! שמע אביי שר' אחא בר יעקב מגיע ללמוד תורה אצלו. בבית מדרשו של אביי היה מזיק וכוחו היה גדול, עד כדי כך שגם ביום היה מזיק לתלמידים בבית המדרש.

מה עשה אביי! אמר לתלמידיו שאף אחד לא יארח את ר' אחא בביתו ובעל כרחו יצטרך לישון בבית המדרש, ומחמת חסידותו של ר' אחא בר יעקב יתכן שייעשה נס ויהרוג הוא את המזיק, וכך היה.

ישן ר' אחא בבית המדרש ונגלה לפניו אותו מזיק ונדמה לו כמו תנין בעל שבעה ראשים, התפלל ר' אחא ובכל כריעה שכרע בתפילה, הוריד למזיק ראש אחד עד שהרגו. קידושין כ"ט:

אימרותיו

אמר רב קטינא: ששת אלפים שנה יתקיים העולם ואלף שנה יהיה חרוב באלף השביעי כהכנה לעולם הבא שנאמר: "ונשגב ה' לבדו ביום ההוא". [ישעיה ב, יז אביי אמר: שני אלפי שנה חרוב באלף השביעי והשמיני שנאמר: "יחינו מימים ביום השלישי יקמנו ונחיה לפניו". הושע ו, ב

מהיכן למדנו שיומו של הקב"ה אלף שנה?! שנאמר "כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול כי יעבר" סנהדרין צ"ז.]- [תהילים צ, ד

אוהב שלום

לאביי היה תמיהה לרב יוסף על משנה של סדר הקוראים בתורה.

נאמר במשנה: כהן קורא ראשון ואחריו לוי ואחריו ישראל מפני דרכי שלום, והרי זה נלמד מהתורה בפסוקים ולא מפני דרכי שלום?!

ביאר רב יוסף לאביי: באמת זהו דין מהתורה ומפני דרכי שלום אמרה כן התורה.

נשאלה השאלה: הרי כל התורה כולה היא מפני דרכי שלום! שנאמר: "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום", משלי ג,יז ומדוע צריך להשמיע זאת במשנה?

אלא אמר אביי: מה ששנינו במשנה של סדר העולים לתורה והטעם מפני דרכי שלום, בא ללמד את דברי רבה. והם:

שנינו בברייתא, כאשר שני בני אדם אוכלים יחד ואחד מהם מפסיק אכילתו בכדי לשתות או לדבר אחר, חבירו מפסיק לאכול עד שיסיים חבירו את עיסוקו האחר.

אבל שלושה שאוכלים ואחד מפסיק באכילתו, אין השניים צריכים לחכות לו שיסיים את עניינו. הבוצע, כלומר זה שמברך את ברכת "המוציא" על הלחם, הוא הראשון שמתחיל בסעודה, ואם הבוצע רוצה לחלוק כבוד לרבו או לאדם גדול שאוכל עימו, הרשות בידו של הבוצע.

על זה אמר רבה: הבוצע יכול לחלוק כבוד לאחר בסעודה, אבל בקריאת התורה בבית הכנסת אין רשאי הכהן לחלוק כבוד אפילו לרבו שיעלה לתורה במקומו שמא יבואו לידי מריבה! לכן אמרה המשנה שבקריאת התורה: כהן ראשון, לוי שני ואחריו ישראל מפני דרכי שלום. גיטין נט:

לקדש שם שמיים

אמר אביי: נאמר בברייתא, "ואהבת את ה' אלהיך". דברים ו,ה ודרשו: שיהיה שם שמים מתאהב על ידך.

איך מקדשים שם שמיים? אדם קורא מקרא תנ"ך ושונה משניות ומשמש תלמידי חכמים לימוד גמרא ומשאו ומתנו בנחת עם הבריות, אז, מה אומרים עליו כולם!

אשרי אביו שלימדו תורה, אשרי רבו שלימדו תורה, אוי להם לבריות שלא למדו תורה! מדוע? משום, שתראו את זה שלמד תורה, כמה מעשיו טובים ומתוקנים, כמה נאים דרכיו ומידותיו, עליו אומר הכתוב: "ויאמר לי, עבדי אתה, ישראל אשר בך אתפאר". ישעיה מט,ג אבל מי שקורא ולומד משנה ולומד גמרא, ואינו נושא ונותן באמונה, ואין דיבורו בנחת עם הבריות, מה אומרים עליו הבריות?! אוי לו לפלוני שלמד תורה, משנה וגמרא, אוי לאביו ולרבו שלימדוהו תורה, ראו כמה מקולקלין מעשיו וכמה מכוערין דרכיו! עליו הכתוב אומר: "ויבוא אל הגוים אשר באו שם, ויחללו את שם קדשי, באמר להם, עם יהוה אלה ומארצו יצאו". יחזקאל לו כלומר: מכיון שחללו שם קודשי, הוציאם ה' לגלות לכפר על עוונם, והגויים אומרים, הנה לא יכול ה' להצילם ולהוציאם מהגלות. יומא פו.

פטירתו

שנפטרו אביי ורבא, נשברו כיפות הגשרים של נהר "דגלת", ונגעו חלקי כיפות הגשר זה בזה, כוונת הדברים: נעשה שינוי בעולם. מועד קטן כה:

אביי ראשי תיבות: "אשר בך ירחם יתום". הושע י"ד, ד שהיה גלגול יותם בן עוזיה שהיה נקרא גם ירוחם.