מסכת מנחות דף פ״א עמוד ב׳

״תּוֹדָה עָלַי מִן הַחוּלִּין וְלַחְמָהּ מִן הַמַּעֲשֵׂר״ – יָבִיא הִיא וְלַחְמָהּ מִן הַחוּלִּין. ״תּוֹדָה מִן הַמַּעֲשֵׂר וְלַחְמָהּ מִן הַחוּלִּין״ – יָבִיא. ״הִיא וְלַחְמָהּ מִן הַמַּעֲשֵׂר״ – יָבִיא. וְלֹא יָבִיא מֵחִיטֵּי מַעֲשֵׂר שֵׁנִי, אֶלָּא מִמְּעוֹת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי.

גְּמָ׳ אָמַר רַב הוּנָא: הָאוֹמֵר ״הֲרֵי עָלַי לַחְמֵי תוֹדָה״ – מֵבִיא תּוֹדָה וְלַחְמָהּ. מַאי טַעְמָא? מִידָּע יָדַע הַאי גַּבְרָא דְּלֶחֶם בְּלֹא תּוֹדָה לָא איקָרֵיב, וְהַאי תּוֹדָה וְלַחְמָהּ קָאָמַר, וְהַאי דְּקָאָמַר ״לַחְמֵי תוֹדָה״ – סוֹף מִילְּתָא נָקֵט.

תְּנַן: תּוֹדָה מִן הַמַּעֲשֵׂר וְלַחְמָהּ מִן הַחוּלִּין – יָבִיא כְּמָה שֶׁנָּדַר. וְאַמַּאי? כֵּיוָן דְּאָמַר ״לַחְמָהּ מִן הַחוּלִּין״ – יָבִיא הִיא וְלַחְמָהּ מִן הַחוּלִּין!

שָׁאנֵי הָתָם, דְּכֵיוָן דְּאָמַר ״תּוֹדָה מִן הַמַּעֲשֵׂר״, נַעֲשָׂה כְּאוֹמֵר ״הֲרֵי עָלַי לֶחֶם לִפְטוֹר תּוֹדָתוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי״.

אִי הָכִי, רֵישָׁא דְּקָתָנֵי: תּוֹדָה מִן הַחוּלִּין וְלַחְמָהּ מִן הַמַּעֲשֵׂר – יָבִיא הִיא וְלַחְמָהּ מִן הַחוּלִּין, הָכָא נָמֵי נַעֲשָׂה כְּאוֹמֵר ״הֲרֵי עָלַי תּוֹדָה לִפְטוֹר לַחְמוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי״!

הָכִי הַשְׁתָּא? בִּשְׁלָמָא לֶחֶם לְמִיפְטַר תּוֹדָה אָתֵי, תּוֹדָה לְמִיפְטַר לֶחֶם מִי אָתְיָא?

תָּא שְׁמַע: הָאוֹמֵר ״הֲרֵי עָלַי תּוֹדָה בְּלֹא לֶחֶם״ וְ״זֶבַח בְּלֹא נְסָכִים״ – כּוֹפִין אוֹתוֹ, וּמֵבִיא תּוֹדָה וְלַחְמָהּ, זֶבַח וּנְסָכִים.

טַעְמָא דְּאָמַר, אֲבָל לָא אָמַר תּוֹדָה – לָא.

הוּא הַדִּין אַף עַל גַּב דְּלָא אָמַר ״תּוֹדָה״, וְאַיְּידֵי דְּקָא בָּעֵי לְמִיתְנֵא ״זֶבַח בְּלֹא נְסָכִים״, דְּלָא מִתְּנֵי לֵיהּ ״נְסָכִים בְּלֹא זֶבַח״, תְּנָא נָמֵי ״תּוֹדָה״.

אַמַּאי? נֶדֶר וּפִתְחוֹ עִמּוֹ הוּא!

אָמַר חִזְקִיָּה: הָא מַנִּי? בֵּית שַׁמַּאי הִיא, דְּאָמְרִי: תְּפוֹס לָשׁוֹן הָרִאשׁוֹן. דִּתְנַן: ״הֲרֵינִי נָזִיר מִן הַגְּרוֹגְרוֹת וּמִן הַדְּבֵלָה״ – בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: נָזִיר, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אֵינוֹ נָזִיר.

רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֲפִילּוּ תֵּימָא בֵּית הִלֵּל, בְּאוֹמֵר: אִילּוּ הָיִיתִי יוֹדֵעַ שֶׁאֵין נוֹדְרִין כָּךְ, לֹא הָיִיתִי נוֹדֵר כָּךְ, אֶלָּא כָּךְ. וּמַאי כּוֹפִין? דְּקָא בָּעֵי הָדַר בֵּיהּ.

תָּא שְׁמַע: הָאוֹמֵר ״הֲרֵי עָלַי תּוֹדָה בְּלֹא לֶחֶם״, וְ״זֶבַח בְּלֹא נְסָכִים״, וְאָמְרוּ לוֹ: ״הָבֵא תּוֹדָה וְלַחְמָהּ״, וְ״זֶבַח וּנְסָכִים״, וְאוֹמֵר: ״אִילּוּ הָיִיתִי יוֹדֵעַ שֶׁכֵּן לֹא הָיִיתִי נוֹדֵר״ – כּוֹפִין אוֹתוֹ, וְאוֹמֵר לוֹ: ״שְׁמֹר וְשָׁמַעְתָּ״.

בִּשְׁלָמָא לְחִזְקִיָּה, נִיחָא לֵיהּ, אֶלָּא לְרַבִּי יוֹחָנָן קַשְׁיָא! אָמַר לָךְ רַבִּי יוֹחָנָן: הָא וַדַּאי בֵּית שַׁמַּאי הִיא.

מַאי ״שְׁמֹר וְשָׁמַעְתָּ״? אָמַר אַבָּיֵי: ״שְׁמֹר״ – הָבֵא תּוֹדָה, ״וְשָׁמַעְתָּ״ – הָבֵא לַחְמָהּ. רָבָא אָמַר: ״שְׁמֹר״ – הָבֵא תּוֹדָה וְלַחְמָהּ, ״וְשָׁמַעְתָּ״ – שֶׁלֹּא תְּהֵא רָגִיל לַעֲשׂוֹת כֵּן.

״תּוֹדָה הִיא וְלַחְמָהּ מִן הַמַּעֲשֵׂר״ – יָבִיא. יָבִיא? לָא סַגִּי דְּלָא מַיְיתֵי? רַב נַחְמָן וְרַב חִסְדָּא אָמְרִי: רָצָה מֵבִיא, לֹא רָצָה לֹא יָבִיא.

וְלֹא יָבִיא מֵחִיטֵּי מַעֲשֵׂר שֵׁנִי, אֶלָּא מִמְּעוֹת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי. רַב נַחְמָן וְרַב חִסְדָּא דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא מֵחִיטֵּי מַעֲשֵׂר שֵׁנִי, אֲבָל מֵחִיטִּין הַלְּקוּחוֹת מִמְּעוֹת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי – יָבִיא.

יָתֵיב רַבִּי יִרְמְיָה קַמֵּיהּ דְּרַבִּי זֵירָא, וְיָתֵיב וְקָאָמַר: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא מֵחִיטֵּי מַעֲשֵׂר שֵׁנִי, אֲבָל מֵחִיטִּין הַלְּקוּחוֹת בִּמְעוֹת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי – יָבִיא. אֲמַר לֵיהּ: רַבִּי, אַתָּה אוֹמֵר כֵּן? אֲנִי אוֹמֵר אֲפִילּוּ מֵחִיטִּין הַלְּקוּחוֹת בִּמְעוֹת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי לֹא יָבִיא. וְאֵימָא טַעְמָא דִידִי, וְאֵימָא טַעְמָא דִּידָךְ. אֵימָא טַעְמָא דִּידָךְ: תּוֹדָה מֵהֵיכָא קָא יָלְפַתְּ לַהּ? מִשְּׁלָמִים,