מסכת מנחות דף פ״ב עמוד ב׳

תאמר בפסח דורות שכן טעון וכו' כשלמים ודין הוא שיביא אף מן המעשר כשלמים:

כל עבודות של חדש זה פסח דורות כזה דבא מן החולין:

ליקו במילתיה קמייתא וכי דנין איפשר וכו' אמאי חוזר ודנין דין אחר:

אי הדר ביה דסבר דנין אפשר משאי אפשר והאי דלא גמר ליה ר"ע פסח דורות מפסח מצרים משום האי פירכא מה לפסח מצרים שכן [אין] טעון מתן וכו' האי לאו פירכא היא דפסח מדבר יוכיח שטעון מתן דמים ואימורים למזבח ואינו בא אלא מן החולין דבמדבר לא הוה מעשר עד שבאו לארץ אף אני אביא פסח דורות שאינו בא אלא מן החולין:

לדבריו דרבי אליעזר דאית ליה דנין אפשר משאי אפשר מה לפסח מצרים אבל איהו סבר דאין דנין:

ורבי אליעזר אמאי מהדר ליה ועבדת לימא לאו פירכא היא דפסח מדבר יוכיח:

והשתא נמי אע"ג דיליף מן ועבדת ליפרוך ר"ע וכי דנין אפשר משאי אפשר והאי קרא ועבדת לא משמע ליה דהא לא כתיב בפירוש דבא מן החולין אלא דיליף מהקישא דיהו כל עבודות של חדש זה כזה:

זאת אומרת מדלא פריך הכי אין משיבין על ההיקש אע"ג דאיכא למיפרך ביה כגון הכא דאדם דן ק"ו מעצמו ואין אדם דן גז"ש [והיקש] מעצמו אא"כ למדה מרבו ורבו מרבו הלכה למשה מסיני:

והשתא נמי דכתיב ועבדת לאקשויי לכל הפסחים ליפרוך וכי דנין אפשר משאי אפשר ומשני אין משיבין על ההיקש ור"ע סבר אפ"ה אין דנין אפשר משאי אפשר אבל אין לומר דלית ליה היקשא דעל כרחין אית ליה היקשא דצריכא לשאר מילי כדאיתא בפרק מי שהיה טמא (פסחים דף צו.) וא"ת והא בפרק בנות כותים (נדה דף לז:) דדרשינן כימי נדתה כך ימי לידתה פריך וכי דנין אפשר משאי אפשר ומשני רב ששת ע"כ הקישן הכתוב ורב אחדבויי בר אמי משני רבי אליעזר היא משמע דבעי רב ששת לשנויי אפילו כר"ע ואמאי הא ה"נ היקישא היא ופליגי וי"ל דסבר רב ששת הכא דאיכא לאוקומי היקישא לשאר מילי להכי לא אמרינן ע"כ הקישן הכתוב ובסמוך דדריש מה אשם אין שפיר ושליא קדוש כו' וקאמר דסבר דדנין אפשר משאי אפשר דמשמע לישנא דר' אליעזר לטעמי' אבל ר"ע פליג עליה התם נמי צריכא היקשא למילי טובא וא"ת הא פליגי בפ' החולץ (יבמות מו.) דרבי אליעזר יליף מאבות דמל ולא טבל הוי גר ורבי יהושע יליף מאמהות דטבל ולא מל הוי גר ופריך ולרבי אליעזר נמי נילף מאמהות דהא אית ליה דנין אפשר משאי אפשר והשתא אפילו לר"ע מצי לאקשויי דהתם מודה דדנין דהיקישא הוא כדדרשינן בפרק ב' דכריתות (דף ט.) ככם כגר מה אבותיכם לא נכנסו לברית כו' דע"כ היקישן הכתוב וי"ל דהתם מסתבר דאתא קרא למימר דילפינן אנשים מאנשים ונשים מנשים ואי לאו דאשכחן בעלמא דרבי אליעזר סבר דנין כדמייתי מהך דהכא לא הוה פריך ויש לתמוה (ולר"ע מנלן דאין משלשין במכות) דבפ"ק דמכות (דף ה.) ילפינן לה בגזירה שוה דרשע רשע [ממיתה] והיינו אפשר משאי אפשר ואע"ג דאין גז"ש למחצה ה"נ אין היקש למחצה וקסבר אין דנין וכ"ת דמודה התם משום דגז"ש לא צריכא וע"כ הקישן הכתוב דהא צריכין למילי טובא בההוא פירקא גופיה ובפרק קמא דסנהדרין (דף י.) ובפרק אחד דיני ממונות (סנהדרין לג:) ובפרק החובל (ב"ק פו:) ובפרק אלו נערות (כתובות לה.):

ובתרביצא אמור הוא בית המדרש מקום שמרביצין בו תורה ולשון שהוסיפו בו רבנן בש"ס:

ויקח את המאכלת השתא דריש ליה הכא לקדשים שטעון כלי ותימה דבפ"ק דחולין (דף טז. ושם) מוקמינן ליה לענין חולין דאמרינן מנין לשחיטה שהיא בתלוש שנאמר ויקח את המאכלת ואומר ר"ת דקרא ודאי בקדשים כתיב אלא גמרינן נמי חולין מדכתיב לשחוט את בנו ולא כתיב לשחוט העולה אבל כלי לא שייך למילף בחולין אלא בקדשים כשאר עבודות דבעו כלי שרת ומדכתיב ויקח דמשמע דבר תלוש ולא כתיב ויכין דרשינן תלוש בחולין וכלי בקדשים מדהזכיר מאכלת דה"ל למכתב ויקח את המחתך ואע"ג דהתם דחי רבי חייא זריזותיה דאברהם קמ"ל הכא לא שייך לדחויי הכי דלענין מה שהביא עמו דבר תלוש ולא סמך על מה שימצא צור וקנה מחובר שייך לומר דכתביה קרא לאשמועינן זריזותיה דאברהם קמ"ל אבל מאכלת שהזכיר למה לי [אי] לאו לאשמועינן דעולה טעונה כלי:

מה מנחה אינה נאכלת אלא לזכרי כהונה בסוף דם חטאת בזבחים (דף צח.) פירש בקונטרס הא דלא ילפינן לזכרי כהונה מחטאת ואשם כדילפינן ממנחה משום דכתיב בתרוייהו גבי אכילת זכרים קודש קדשים הוא וקשיא דבפרק איזהו מקומן (זבחים דף נה.) איכא תנא דיליף מהיקישא דחטאת מהאי קרא דכתיב ועשיתם שעיר עזים אחד לחטאת ושני כבשים בני שנה לזבח שלמים מה חטאת לזכרי כהונה אף שלמי ציבור לזכרי כהונה ונראה לפרש דהיינו טעמא הכא כיון דהיקישא דחטאת ואשם איכא לאוקומה למילתא אחריתי כדמפרש הכא לא מוקמינן לי' לאכילת זכרים כיון דאינו שוה בכל הנהו דכתיבי בקראי אבל מנחה על כרחין להכי אתאי דלא משכחת למילתא אחריתי:

אף כל אינו נאכל אלא לזכרי כהונה ושלמים דהאי קרא בכבשי עצרת קאי דקדשי קדשים נינהו כל הכתובין במקרא זה כך פי' בקונט' בזבחים ונראה דעל כרחין איירי נמי בשלמי נדבה דהא בפ"ק דזבחים (דף ח.) נפקא לן מהאי קרא שלא לשמו ועוד בכולהו קרבנות דטעונין כלי מהכא נפקא לן:

לדידי אין דנין לדידך דאמרת דנין מה לפסח מצרים שכן אין טעון מתן דמים, וקשיא דכיון דר"ע לא סמיך אהאי פירכא שכן טעון מתן דמים לומר דלא נגמור פסח דורות מפסח מצרים משום דלאו פירכא היא משום דאיכא למימר פסח מדבר יוכיח רק עיקר פירכתו משום דאין דנין אפשר משאי אפשר א"כ אמאי פריך לר' אליעזר דאית ליה דנין כיון דלאו פירכא היא והלא יוכל להשיב שיאמר לו לאו פירכא היא משום פסח מדבר יוכיח ואיך ליפרוך ליה פירכא דלא חשיב ליה פירכא: וי"ל מדשמעיה דנקט ר' אליעזר פסח מצרים במילתיה ולא פסח מדבר סבר דאיכא סברא דמיניה יליף דוקא הילכך פריך ליה אבל לגבי עצמו אינו מוכיח הילפותא בשביל אותה פירכא משום דידע דאיכא לתרוצה בפסח מדבר, אי נמי ה"ק לדידך דדנין טוב לך דתיליף מפסח (מצרים דאית) [מדבר דלית] ביה פירכא וקאמר ליה ר' אליעזר דלא קשיא ליה פירכא דפסח מצרים משום דהקישא הוא ואין משיבין על ההיקש, ובתר הכי פריך אמאי לא יליף מפסח מדבר ולא יצטרך לטעס היקש דפסח מצרים אלא ליליף מפסח מדבר דלית ביה פירכא כיון דסבר דנין, ומשני דאה"נ דיליף אלא פסח מצרים דנקט לדבריו דר' עקיבא נקט כדמסיק, ומ"מ ר' עקיבא כי הוה פריך ליה מה לפסח מצרים לא הוה ס"ד דמאי דנקטיה הוי משום לאפוקי מדידיה כמו שלקחו לפי האמת אלא סבר דדוקא נקטיה כדפריך לעיל וגם לא מטעם היקש, ושני ליה רבי אליעזר דאה"נ דדוקא נקטיה ומטעם היקשו, אי נימא דכי אקשי ליה ר' עקיבא מה לפסח מצרים דר"ל לפי דבריך יש לך פירכא כדפי' לעיל נוכל לומר דכשהשיב ר' אליעזר דהיקש הוא וליכא פירכא דלא ענה לו עוד לומר אמאי לא יליף מפסח מדבר, דיש לומר הסברא דמסיק תלמודא דלדבריו דר' עקיבא קאמר ואי אמר ליה מבחוץ אמר לו ולא לשון תשובתו מורה כן מפני שלא בא לישב אלא קושית רע"ק שלא יקשהלו אמאי (לא) יליף מפסח מצרים ולא אמאי לא נקט פסח מדבר ואי נימא דרע"ק כשאמר לו מה לפסח מצרים ר"ל וטוב היה לך ללמוד מפסח מדבר כדפי' א"כ יצטרך דכשהשיב ר' אלעזר דהיקש הוא דאמר לו דלכך טוב לו ללמוד מפסח מצרים דרך היקש ולא מפסח מדבר דרך ילפותא כדקאמרת משום לאפוקי מדידך דאמרת דאין דנין אפשר משאי אפש' שאמר לו ר' אליעזר הסבר' דקאמר תלמודא דלדבריו דרע"ק קאמר לה: