מסכת מנחות דף ס׳ עמוד א׳

(הוי רבוי אחר רבוי דגבי שמן כתיב עליה דהיינו כזית וגבי לבונה כתיב עליה דמשמע עד דאיכא שיעורא): בלבונה כתיב נתינה ונתינה בכזית כדכתיב (ויקרא כב) ונתן לכהן את הקדש ובההיא נתינה כתיבה אכילה וכל אכילה בכזית עליה משמע דבמנחה נמי בעינן כזית הוי רבוי אחר רבוי דגבי שמן כתיב עליה דהיינו כזית וגבי לבונה עליה הוי רבוי אחר רבוי ואינו אלא למעט דגבי לבונה לא בעינן כזית מנחה דעל משהו נמי חייב:

מי בעינן שימה דשמן דומיא דנתינת לבונה דלא מחייב אלא בכזית אי לא:

יכול בשני כהנים דלא יתחייבו שני לאוין עד שיהו שני כהנים אחד נותן שמן ואחד נותן לבונה אבל חד כהן לא מחייב אלא חד לאו:

בגופה של מנחה הכתוב מדבר תלויין שני הלאוין כיון שנתן שמן ולבונה על המנחה חייב שתים לא שנא חד ולא שנא תרין:

יכול לא יתן כלי כו':

בגופה של מנחה עד שיערב את השמן או הלבונה במנחה:

מתני' כל שאין לה קמיצה להתיר שירים לכהנים:

אין לה הגשה כדתקני בברייתא לקמן ויצאו אלו מנחת כהנים ומנחת כהן משיח שאין מהן לכהנים:

מי בעינן שימה דומיא דנתינה או לא בפ"ק דכריתות (דף ו:) פליגי רבי יהודה ור"מ גבי שמן המשחה דר' מאיר סבר על בשר אדם לא יסך וכתיב ואשר יתן ממנו על זר מה סיכה כל שהוא אף נתינה כל שהוא ור' יהודה סבר ילפינן נתינה דזר מנתינה דעלמא מה נתינה דעלמא כזית אף נתינה דהכא כזית והשתא הך בעיא דהכא ניחא לתרוייהו דאפילו לר"מ דיליף התם משום דנתינה וסיכה בחדא מילתא כתיבי אלא שזה כתוב באזהרה וזה כתוב בכרת ואפילו לר' יהודה נמי דלא יליף התם דלמא הכא מודה כיון דנתינה ושימה כתיבי בחד קרא והא דמשמע דנתינה בעלמא בכזית היינו משום דילפינן מנתינה דתשלומי תרומה דהויא בכזית כרבנן דפרק כל שעה (פסחים לב:) ודלא כאבא שאול דלדידיה שוה פרוטה בעי וכי איכא שוה פרוטה אע"פ שאין בו כזית אי נמי אפילו כאבא שאול דשאני התם דיליף ממעילה דבפרוטה כדאיתא התם והא דאמר בפרק הזהב (ב"מ מז.) קונין בכלי אף על פי שאין בו שוה פרוטה אע"ג דכתיב ונתן לרעהו נעלו כתיב דמשמע כל דהו וגט נמי אמרינן (גיטין דף כ.) כתבו על איסורי הנאה כשר דונתן בידה נתינת גט בעלמא קאמר כדכתי' ספר אפי' כל דהו ולמאי דפרישית דטעמא דאבא שאול משום דיליף ממעילה ניחא טפי דלא שייך למילף ממעילה אלא תרומה שהיא כעין מעילה שמשלם קרן וחומש וקצת קשה בתרומה דכתיב (דברים טו) תתן לו אמאי חיטה אחת פוטרת את. הכרי ניבעי כזית כנתינה דשמעתין ואין לומר דחיטה אחת לאו דוקא דהא אמרינן בסוף מסכת ע"ז (דף עג:) דטבל בכל שהוא דכהתירו כך איסורו ובמסכת פיאה בשמעתא קמייתא בירושלמי משמע דאין לה שיעור כלל והא דלא תני לה בהדי הנך דאין להם שיעור משום דאין אדם עושה כל גורנו תרומה משום דכתיב ראשית ששיריה ניכרין ומתן בהונות אין שייך להזכיר כאן דלא שייך בהו לא פרוטה ולא כזית:

יכול בשני כהנים ת"ל עליה פירש בקונטרס שלא יתחייבו בשני לאוין על הלבונה ועל השמן אלא שני כהנים אחד נותן את השמן ואחד נותן את הלבונה אבל חד כהן לא מיחייב אלא חד לאו וקשה כיון דכתיבי שני לאוין למה לא יתחייב כהן אחד כמו שנים ונראה לפרש דמיירי בשתי מנחות הנעשות בשני כהנים דהכי אורחא דמילתא משום ברוב עם הדרת מלך דהא בתנופת חזה ושוק וחלבים מטפלים בו שלשה כהנים משום ברוב עם הדרת מלך כדלקמן (מנחות דף סב.) כל שכן בשתי מנחות והכי קאמר יכול בשתי מנחות דווקא כתיבי שני לאוין שבזאת נתן שמן ובזאת נתן לבונה דאילו במנחה אחת כיון דכבר נתן עליה שמן הרי היא פסולה ולא מחייב תו אלבונה כדאשכחן לעיל (מנחות דף נז.) בהמחמץ את הפסולה דפטור ואע"ג דהתם כתיב לה' דדרשינן כשרה ולא פסולה אימא מהתם ילפינן ת"ל עליה בגופה של מנחה הכתוב מדבר לחייב שני לאוין וקצת קשה דאימא דקרא מיירי בשנתן השמן ואת הלבונה בבת אחת ושמא אי אפשר לצמצם אי נמי סתם קרא אורחיה בזה אחר זה כמו שרגילין במנחות שיש בהם שמן ולבונה ור"ת מפרש יכול בשני כהנים כלומר בשני דברים שזה נתן שמן וזה נתן לבונה והוא הדין באדם אחד בזה אחר זה אלא משום דאורחא דמילתא ששני כהנים רגילין לעשות משום ברוב עם הדרת מלך ואמתני' קאי דחייב על השמן בפני עצמו ועל הלבונה בפני עצמה ובעי אי חייב בזה אחר זה על שתיהן אע"פ שנפסלה בשמן מידי דהוי אמחמץ אחר מחמץ או כיון דנפסלה אינו חייב ומתני' בשתי מנחות באחת נתן שמן ובאחת נתן לבונה ת"ל עליה בגופה של מנחה יצא נותן שמן על הלבונה או לבונה על השמן שאין זה בגופה ואפילו נתן את הלבונה מצד אחד במקום שאין שם שמן מ"מ עליה משמע שאין כלל שמן בכל המנחה אי נמי בגופה משמע כשרה ולא פסולה:

רבי שמעון אומר מנחת כהנים ומנחת כהן משיח אין בהן הגשה לפי שאין בהן קמיצה. תימה אלא מעתה מנחת חוטא של כהנים תהא טעונה הגשה דהא בעיא קמיצה לר' שמעון כדתנן פרק ואלו מנחות (לקמן מנחות עב:) רבי שמעון אומר מנחת חוטא של כהנים נקמצת והקומץ קרב בפני עצמו והשיריים קריבין בפני עצמן וכי תימא הכי נמי הא קא"ר שמעון בגמרא מרבה אני שאר מנחות שיש מהן לאישים ובאות בגלל עצמן ויש מהן לכהנים ומוציא אני שתי הלחם ולחם הפנים שאין מהן לאישים ומנחת נסכים שאינה באה בגלל עצמה ומנחת כהנים ומנחת כהן משיח שאין מהן לכהנים אלמא יש מהן לכהנים בעי ועוד קשה דשבק הכא עיקר טעמא דהכי הוה בעי למימר ר' שמעון אומר מנחת כהנים ומנחת כהן משיח אין בהן הגשה לפי שאין מהן לכהנים או בגמרא ליתני בברייתא מרבה אני שאר מנחות שיש בהן קמיצה ומוציא אני כל אלה שאין בהן קמיצה ונראה לפרש דקמיצה דנקט הכא אע"ג דלישנא משמע דלטעמא נקטיה על כרחין לא נקטיה לטעמא אלא לכללא בעלמא דכל שאינו בקמיצה אין בו הגשה דשמעינן מכלל זה שתי הלחם ולחם הפנים ומנחת נסכים ומנחת כהנים ומנחת כהן משיח ולאו למימר קאתי דכל שיש בו קמיצה יש בו הגשה דיש שיש בו קמיצה ואין בו הגשה כגון מנחת חוטא של כהנים:

מנחת חוטא מנין אשאר מנחות לא מהדר דהא כתיב במנחת מרחשת (ויקרא ב׳:ח׳) אשר יעשה מאלה משמע כל המנחות הכתובות שם מנחת סולת מנחת מחבת חלות ורקיקין מנחת העומר ומנחת סוטה כדדרשי ר' שמעון ור' יהודה אבל מנחת כהנים ומנחת כהן משיח לא מפרש ת״ק מנא ליה ואי בבנין אב איכא למיפרך מה להצד השוה שבהן שכן נקמצות ויש מהן למזבח ולכהנים תאמר במנחת כהנים ומנחת כהן משיח דכולה כליל ואין בה לכהנים ושמא לא חשיב לה פירכא אי נמי מאת המנחה נפקא ליה כי היכי דנפקא ליה מנחת חוטא ודבר תימה דשביק הכא מנחת כהנים ומנחת כהן משיח דהוא עיקר פלוגתייהו דפליגי בה במתני' ר' שמעון ורבנן וגם צריך לדקדק אמאי. לא נפקי מזאת תורת המנחה תורה אחת לכל המנחות ושמא משום דכתיב התם והרים ממנו בקומצו מסולת המנחה ומשמנה את כל הלבונה משמע דאיירי בטעונות קמיצה וטעונות שמן ולבונה ובאות סולת לאפוקי מנחת כהנים ומנחת כהן משיח דאין טעונות קמיצה ולא מנחת חוטא ומנחת סוטה דאין טעונות שמן ולבונה ולא מנחת העומר דסולת משמע חיטין וזו באה שעורין ולא כתיב בה סולת אלא גרש ושמן ומיהו בריש פירקין (מנחות דף נג.) ילפינן מזאת תורת לענין מצה אפילו מנחת מרחשת אע״ג דבזאת תורת כתיב סולת וזו אינה באה סולת אלא מרחשת ועוד הא רבי שמעון בריש מכילתין דנפקא לן מזאת תורת כל המנחות דאין מחשבה פוסלת בהן והכא בעי קרא לרבויי מנחת העומר ומנחת קנאות (סוטה) ולא נפקא לן מזאת תורת ונראה לפרש דלא שייך הכא למדרש מזאת תורת כלל משום דכתיבי ריבויי ומיעוטי דתלתא ריבויי כתיבי ותלת מיעוטי את המנחה והבאת והקריבה לרבות מאלה והקריב והקריבה והגיש והגישה למעט כדמוכחא סוגיא דשמעתין לפיכך צריך לדון מה יש לנו לרבות ומה יש לנו למעט ורבנן דהכא מאלה למעוטי שתי הלחם ולחם הפנים דדרשינן כרבי שמעון וכן ה״א דוהקריבה למעוטי מנחת נסכים אבל ה״א דוהגישה למעוטי מנחת כהנים ומנחת כהן משיח לא דרשינן ואי לא דרשינן ליה הכא דרשי' ליה במכילתא אחריתי ומסתבר להו למעוטי הנך טפי ממנחת כהנים ומנחת כהן משיח מתוך סברתו של רבי שמעון גופה דלקמן דמעיקרא אמעט להו והדר אמעט מנחת כהנים ומנחת כהן משיח:

עליה הוי רבוי אחר רבוי, פי' דעליה משמע דבמנחה בעיא כזית וגבי שמן כתיב עליה דמשמע כזית והדר כתב עליה גבי לבונה דהוו רבוי אחר רבוי ואינו אלא למעט דגבי לבונה לא בעיא כזית מנחה דעל משהו נמי מחייב, ל"ה: וקשיא על האי פי', חדא דנתן משהו לבונה ע"ג מנחה קאמר דמשמע דהמשהו קאי אלבונה ולא אמשהו דמנחה והרי פי' דרבוי אחר רבוי למטט כזית מנחה, ועוד כיון דרבוי אחר רבוי ר"ל דכתיב שני פעמים טליה דהוו רבוי אחר רבוי למה לו להביא לא יתן עליה לבונה דכתי' והלא אין אנו באים לדרוש רבוי אחר רבוי כי אם גבי מנחה משום דכתי' בה שני פעמים עליה דמשמע כזית אבל כזית דכתי' בלבונה אינו מעלה ומוריד לגבי מנחה לייתר לה רבוי לומר דבעי' בה כזית כדי שיהא עשיה דכתיב בלבונה רבוי אחר רבוי ולא היה לו לומר לא יתן עד דאיכא נתינה דכזית כיון דאינו מעלה ומוריד לעשות בה רבוי אחר רבוי אלא הי"ל לומר כתיב במנחה עליה תרי זמני דהוה לרבוי אחר רבוי ועוד איך הוו תרי זימני דגליה רבוי אחר רבוי והלא חד כתי' בשמן וחד אצטרי' לשמן וחד אצטרי' ללבונה דלא גמרינן להו מהדדי ואי הוה כתי' לא ישים עליה שמן ולא יתן לבונה ולא כתב עליה בלבונה ה"א דדוקא בשמן בעיא דאיכא שיעור' במנחה דכתי' בה עליה אבל בלבונה לא בעיא שיעורא: ומ"מ יש לתרצה דר"ל דלכתוב לא ישים שמן ולא יתן לבונה עליה דלהוי קאי עליה דמשמע השעור אתרווייהו ומדכתי' עליה הוי רבוי אחר רבוי, אבל מ"מ הני קושיי דלעיל קשו: ונ"ל דרבוי אחר רבוי לא מפני דתני עליה קאמר אלא ר"ל דכתי' בלבונה נתינה דמשמע כזית א"כ לא היה צריך למכתב במנחה עליה לומר דבעיא כזית במנחה שהרי כיון דבעיא כזית בלבונה ידעי' נמי דבעינן כזית במנחה (דמנחה) שהרי נתינה לא הויא בפחות מכזית ומפ' גבי כזית חדא דבפחות משיעור לא קיימא ועוד מדבעינן כזית בלבונה משום נתינה אלמא מההיא דפחות מכזית לא מקרי נתינה בפחות מעל גבי כזית וא"כ עליה דמנחה דכתיב גבי לבונה הוי מיותר והוי רבוי אחר רבוי (למעט לומר דבלבונה משום דשני הרבויים אמלתא דנותן לבונה ע"ג מנחה קיימי לומר דבעי בתרוייהו שעור כזית משום דמאחר דנתינת לבונה דמשמע כזית בלבונה משמע נמי כזית דמנחה כדפי' כמו כן עליה דמשמע כזית דמנחה קאי נמי אלבונה לומר דבעי שהכזית דלבונה יהיה נתון על כזית דמנחה א"כ הרבוי אחר רבוי קאי נמי אנתינה דלבונה) הילכך יש לנו לומר קודם דאתי למעט לבונה מדנימא דאתא למעט מנחה משום דאית לן למימר דקרא אתא להשוות לבונה לשמן לחייבו בכל שהוא לבונה כמו לחייבו בכל שהוא בשמן ולא לחלקם ולומר דבשמן לא בעיא שעור אך בעיא ליה במנחה ולבונה להוי אפכא דבעי שעור בלבונה ולא במנחה הילכך קאמר דלמעט בשעור לבונה אתא רבוי אחר רבוי: וא"ת ולכתוב גבי לבונה לא ישים כמו גבי שמן דלהוי משמע כל שהוא ולא יצטרך לכתוב עליה כדי לעשות לה רבוי אחר רבוי מעליה, וי"ל דלכך כתב גבי לבונה לא יתן משום דלא ישים לא שייך בלבונה משום דלשון שימה שייך בשמן שנבלע מיד אבל לבונה אינה נבלעת אלא נלקטת שייך בה לשון נתינה דר"ל דבר שנתן ע"ג חבירו ש יכולין לסלקו אבל לשון שימה הוי משמע שנתן בתוכו כמו שמן שנבלע הילכך כתב גבי שמן לא ישים וגבי לבונה לא יתן: ת"ל עליה בגופה של מנחה הכתוב מדבר, פי' אפילו במנחה אחת מידי דהוה אמחמץ אחר מחמץ, ל"ה: ולפי זה הפי' הי"ל לומר בשני מנחות הכתוב מדבר דכיון דס"ד דבא לחלק בין מנחה אחת לשתי מנחות דבמנחה אחת לא יתחייב השני בין כהן אחד שני לאוין בין שני כהנים משום דהשני הוי כנותן על גבי קרקע, ובשני מנחות מתחייב השני בין יהיה כהן אחד בין יהיו שני כהנים. א"כ הי"ל לומר יכול בשני מנחות, אלא לכך אמר שני כהנים כדפרש"י לפי שדרך שני כהנים להתעסק בשני מנחות ולא במנחה אחת והחיוב בא אל המתעסקים במנחה קאמר דחיוב זה בשני לאוין דקרא הוי לשני כהנים שדרכן להתעסק בשני מנחות והוא הדין לכהן אחד אם התעסק בשני המנחות ולא שיהא החיוב בשני לאוין לכהן אחד דר"ל במה שמתעסק בו כהן אחד: