מסכת מנחות דף מ״ד עמוד ב׳

ה' עליהם אותם שנושאין עליהם שם ה' בתפילין יחיו:

מתני' הסולת והשמן של מנחת נסכים אין מעכבין את היין שאם הביא יין בלא סולת ושמן מנסכן:

המתנות כו' כגון ד' מתנות של חטאת אין מעכבות זו את זו שאם לא נתן אלא אחת כיפר:

גמ' הבא מנחה כו' דמנחת נסכים קריבים תחילה:

ואחר כך נסכים אחר האברים מיד ואחר הנסכים המנחה:

מנחתם ונסכיהם בלילה דמנחת נסכים קריבין בלילה ואי קשיא הא אמרי' בהקומץ [רבה] (לעיל מנחות כו:) דברים שדרכן ליקרב ביום וקחשיב מנחת נסכים מפרש לה בפ' יש קרבנות במסכת תמורה (דף יד.) דהא דקתני ביום בנסכים הבאים עם הזבח והא דקתני בלילה בנסכים הבאין בפני עצמן כגון שהביא זבח בלא נסכים ולאחר זמן הביא הנסכים בפני עצמן יכול להביאן בלילה:

ואפילו למחר אם הביא היום יכול להקריב נסכיו למחר ובלבד שלא יקדשו בכלי מאתמול דאי קדשי נפסלין בלינה כדתניא במסכ' מעילה (דף ט.) קדשו בכלי הוכשרו ליפסל בטבול יום ובמחוסר כפורים ובלינה:

אין הנסכים הבאין עם הזבח דכל זמן שלא נשחט הזבח אע"פ שהפרישן לשם זבח זה יכול לשנותן לשם זבח אחר אבל לאחר שחיטה אינו יכול לשנותן לשם זבח אחר:

הסולת והשמן אין מעכבין את היין משמע הא סולת ושמן מעכבין אהדדי ותימה דהא לא כתיב שום קרא במנחת נסכים ושמא ילפינן ממנחת נדבה דכתיב בה עיכובא לעיל (מנחות דף כז.) וגלויי מילתא בעלמא הוי דגבי מיעוטו מעכב את רובו כתיב קרא גם במנחת נסכים והתם גלי לן קרא:

מנחתם ונסכיהם (אפי') בלילה מנחתם ונסכיהם אפילו למחר בפ"ב דתמורה (דף יד.) מוכח דלמחר נפקא לן דבר יום ביומו מלבד שבתות ה' ודרך הש"ס להביא על פסוק הרהוט בשני דרשות אע"ג דנפקי מקראי אחריני כי ההיא דשבח נעורים לאביה (קדושין דף ג.) וכן מוהתעלמת (ב"מ דף ל.) וכן ספר כורתה ואין דבר אחר כורתה (גיטין דף כא:) וכן מותר הפסח ושלמים הבאין מחמת הפסח פ"ק דזבחים (דף ט.) ופ"ד דזבחים (דף לז.) ופרק התודה (לקמן מנחות פג:) ופ' מי שהיה טמא (פסחים דף צו:) ופ"ב דבכורות (דף טו.) דדריש אך ולא חלבו ומסיק רבא דאך לאותו ואת בנו הוא דאתא וחלבו מדמו נפקא וכן בשמעתין דתניא בבריית' זבח ונסכים ומסקינן דבסברא פליגי:

מנחתם ונסכיהם פי' בקונט' פ"ק דזבחים (דף ח.) ופרק המזבח מקדש (זבחים פד.) ופ"ב דתמורה (דף יד.) דמנחתם ונסכיהם דפרי החג קדריש וקשה לר"ת היכי משמע מיניה לילה ועוד היכי דרשינן מיניה מנחה ואח"כ נסכים הא קרא דבתריה כתיב לפרים ולאילים ואינם כתובים על הסדר דפרים ואילים קדמי ותו דפריך ורבנן נמי הא בעי ליה ומנחתם וכו' ומאי צריך הא טובא כתיב אלא על כרחין כיון שכולם משונים זה מזה כולהו צריכי לכך נראה לר"ת דדריש מקרא דעצרת פרשת אמור אל הכהנים ואילים שנים יהיו עולה לה' ומנחתם ונסכיהם אשה ריח ניחוח לה' מדכתב נסכים בין עולה לאשה ש"מ דבאים בלילה כי אשה דהיינו הקטרה ולא מייתורא ונקט מנחה ברישא דדמי לעולה טפי בהקטרה והא דפ"ק דזבחים (דף ח.) דריש מנחתו ונסכים אפי' בלילה ומשמע התם דמייתורא דווקא קדריש והתם גבי נזיר דרש מדכתי' מנחתו ונסכו וכתיב נמי ומנחתם ונסכיהם למחר נמי שמעינן כיון דגלי גבי עצרת תו אין לחלק ותימה והא הני קראי בבאין עם הזבח כתיבי והנהו לא אתו אלא ביום כדאיתא בפ"ב דתמורה (דף יד.) וי"ל דאם אינו ענין בבאין עם הזבח תנהו ענין בבאין לאחר הזבח והא דאמרינן בריש תענית (דף ב:) מה ניסוך המים בלילה דאמר מר ונסכיהם אפי' בלילה משמע דמקרא דפרי החג מייתי שאין ניסוך המים אלא בחג לאו מילתא היא דכיון דגלי לן קרא בעצרת דהוי נסכי צבור ה"ה לכל נסכי צבור וקרא דאיצטריך בנזיר דהוי נסכי יחיד:

כיון דמתאמרא שירה עלייהו פי' להביאם עם הזבח אבל בפני עצמו בעיא היא פ' אין נערכין (ערכין יב.) ומ"מ אף בלאו זבח עדיפי כיון שהיו ראויין לשירה ולבא עם הזבח:

ודם זבחיך ישפך פ' בית שמאי (זבחים דף לו:) מעיקרא דריש מהאי קרא ולא קאי לבסוף:

כמשפט כמשפטם וביום ראשון דלא כתיב כמשפט כתיב ביה יהיו:

אלא דר"ח ועצרת דכתיב בחומש הפקודים ואע"ג דכתיב יהיו לכם לאו עלייהו קאי והא דלא פריך מפסח כי היכי דפריך מהני דהא כתיב ביה יהיו ורש"י פי' ביחזקאל דהא דכתיב גבי פסח ז' פרים וז' אילים ליום דלז' ימי פסח קאמר פר ואיל ליום דאם לא מצא שנים בכל יום מביא אחד והשתא ניחא שפיר דהא לא מעכבי אהדדי ותימה דהא כתיב ביה יהיו ואין לומר דקאי אכבשים ולא אפרים ואילים דגבי עצרת לא קאמרינן הכי והא דנקט בסמוך אילים דהכא והכא לא מעכבי הא אינהו מעכבי ה"נ מצי למינקט כבשים ולא דמי לקודש יהיו דגבי לחם דפליגי ר"ע ובן ננס (לקמן מנחות דף מה:) אהייא קאי אי אכבשים אי אלחם אבל אתרוייהו פשיטא להו דלא קאי אע"ג דכתיב בחד קרא היינו כבשים ללחם אבל כבשים אהדדי ה"נ דמעכבי כדתנן בהקומץ רבה (לעיל מנחות כז.) ב' כבשי עצרת מעכבין זה את זה וכן ב' חלות ולא מסתברא נמי למימר דהוייה דפסח לא קיימא אלא אתמימים דלהא לא איצטריך קרא דבעלי מומין פשיטא דפסולין ונ"ל דלשום דרשא אתא דלא מסתבר לדורשו בעיכוב כיון דלא מישתמיט הש"ס ובספרי דורש גבי פסח הרי שמצא פרים ולא מצא אילים אילים ולא מצא כבשים שומע אני שלא יקריב עד שימצא כולן ת"ל שבעת ימים תקריבו אשה אפילו אחד מהן יכול אפי' כולן מצויין ת"ל פרים בני בקר שנים ואיל אחד ומיהו הא דקאמר שומע אני שלא יקריב עד שימצא כולן על כרחין לאו משום דסמיך איהיו דגבי עצרת דריש נמי הכי התם וכן בחג אע"ג דכתיב ביה כמשפט וכו' ואכל חד מייתי קרא דשבעת ימים ואע"ג דלא כתיב לא בעצרת ולא בחג:

אלא דעצרת דת"כ, פי' דעצרת גרידא שכתוב בו בת"כ דהיינו בפ' אמור אלים שנים דכתיב והקרבתם על הלחם שבעה כבשים ואלים שנים והנך דת"כ לא הוו הנך דחומש הפקודים כדמפרש לקמן, ופריך הויה כתיב בהו וא"כ מעכבי, ל"ה: וקשיא אמאי לא פריש למתני' דהפרים והאילים והכבשים אינן מעכבין זה את זה דר"ל דפרים אין מעכבים אילים או כבשים ולא שלשתם יעכבו זה את זה אכן הפרים עצמם או האילים עצמם או הכבשים עצמן יעכבו זה את זה, ולא ליקשי הך קושיא דמקשה הויה כתיב בהו, משום דנוכל לומר דקאי אר"א ועצרת דלא כתיב בהו עכובא ודר"ל דפרים לא מעכבי לאילים כדפירשי' ואע"ג דלא כתיב בהו כי אם חד איל כדפרי' חד איל כתיב בהו מ"מ קרי בהו אילים משום דקאי לאיל דר"ח ואיל דעצרת דהוו שנים דקאמר פרים דר"ח ועצרת לא מעכבי לאילים דידהו, וי"ל דאי אפשר לפרש כן דאם נפרש דר"ל דפרים לא מעכבי לאילים וכבשים דכל מין אינו מעכב חבירו הוי משמע אבל כל מין ומין יעכב לעצמו דהיינו דפרים לעכבי אהדדי וכן אילים וכן כבשים והרי אינו כן דכיון דלא כתיב בהו עיכובא גם כל מין ומין בעצמו לא לעכבו חד לחבריה ובהני דכתיב עיכובא כמו בחג דכתיב כמשפטן מעכבי כולהו אהדדי בין מין זה למין חבירו בין כל פר לפר חבירו בין איל וכבש חבירו ובעצרת דת"כ לא כתיב ביה פרים דנוכל לפרש פרים לא מעכבי לאילים, ועוד דגם אילים וכבשים מעכבי אהדדי כיון דכתיב בהו הויה כמו דמעכבי כל איל ואיל וכבש וכבש לחבירו ולא הוה מצינן לפרש כן כי אם בר"ח ועצרת דחומש הפקודים והרי מאחר דלא כתיב בהו עיכובא גם כל מין ומין אינו מעכב בעצמו כל א' לחבירו כמו שאינו מעכב כל מין לחבירו הילכך אין לנו לפרש דר"ל דכל מין אינו מעכב למין חבירו דלהוי משמע הא כל חד מעכב לעצמו אלא צריך לפרשו דאינו מעכב לעצמו וכיון דאינו מעכב בעצמו כ"ש דאינו מעכב במין חבירו וכיון דפי' דמתני' צריך שיהיה דכל מין אינו מעכב בעצמו דר"ל דכל פר אינו מעכב פר חבירו כמו כן צריך לפרש באיל דאינו מעכב באיל הילכך קשה ליה דבהני דלא כתיב בהו עיכובא דהיינו ר"ח ועצרת ליכא אלא חד איל ולא שייך בהו למימר דאיל אינו מעכב חבירו כיון דאין שם אלא איל אחד: ועוד י"ל דלא נוכל לפרש מתני' דר"ל אינן מעכבין פרים שהרי בכל מקום שהם שני מינים ואתא תנא לאשמועי' זה דאין מעכבין זא"ז בהאי לישנא קאמר ליה כמו תכלת את הלבן וסלת את היין אך כשהם מין אחד ובא לומר דאין א' מעכב חבירו קאמר בהאי לישנא דאין מעכבין זה את זה כמו גבי מתנות דקאמר דאינן מעכבות זו את זו א"כ כמו כן פרים ואילים דתנא בהו דאין מעכבין זא"ז צ"ל דר"ל דאין מעכב באותו מין עצמו כל א' לחבירו:

בא"ד ואומר ר"ת שאין לומר אלהינו ואלהי אבותינו ברכנו כו' אלא מיד כשמסיים הברכה קורא כהנים כדמשמע בסוטה אין הקורא רשאי לקרות כהנים עד שיכלה אמן מפי העונין עכ"ל בת"י ובתוספות שלנו הוא מגומגם ודו"ק: