מסכת מנחות דף מ״ז עמוד ב׳

קדשים קלים ממון בעלים הן ואין בהן מעילה אלא באימורים כדאמרינן בפ' כל הבשר בסופו (חולין דף קיז.) כל חלב לה' לרבות אימורי קדשים קלים למעילה:

אין מועלין בהם דלא מעליא בהו הך זריקה לברר אותם לחלק גבוה דאין זריקה מועלת ליוצא ופיגול נמי לית בהו דהא פסולין הן כבר:

מאי כלומר אליבא דר"ע מיבעיא ליה לרבי שמואל בר רב יצחק מאי מדזריקת פיגול קבע לי' ללחם בפיגול ואע"ג דזריקה פסולה היא דהא יוצא הוא קבעה ללחם בפיגול כי בשר כשאר בשר שלא יצא אלמא לחם כגוף הכבשים דכי היכי דגוף הכבשים מפוגלים לחם נמי מפוגל זריקה שלא לשמן נמי דפסולה היא שרי להו דהא קיי"ל (זבחים ד' ב.) כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים ולחם נמי כגוף הכבשים דמו ומדכבשים נאכלין לחם נמי נאכל:

או דלמא לחומרא אמרי' לקולא להיות לחם נאכל לא אמרי' לענין זריקה שאינה הוגנת כגון שלא לשמן דליהוי לחם כגוף הכבשים להיות לחם נאכל ככבשים:

וממאי דבאיתנהו לשתי הלחם אבראי בשעת זריקה פליגי רבי אליעזר ור"ע דתימא אפי' בזריקה שאינה הוגנת מדמי ר"ע ללחם כגוף הכבשים דילמא בדאיתנהו אבראי דהויא זריקה שאינה הוגנת דכ"ע לא מקבע לחם בפיגול דאין זריקה מועלת ליוצא ואע"ג דפליגי באימורי קדשים קלים דהתם כי גופיה דזבח דמו ומודה ר"ע דלחם לא הוי כגוף של כבשים ובזריקה שלא לשמן נמי לא משתרי כבשים ללחם אלא ר"ע סבר כרבי אלעזר בר' שמעון דאמר לא קדשתינהו שחיטה ולא איפסול ביוצא הלכך הואי זריקה הוגנת שאין בה פסול אחר הלכך מקבע לחם בפיגול ודכוותה היכא דליכא פסול ואיזריק ליה זריקה הוגנת כגון לשמן משתרי לחם כמו כבשים אבל בזריקה שלא לשמן לא:

אלא אי אמרת כר' אלעזר וכו' אכתי איכא למיפרך:

זריקת פיגול מי מקדשא למיקבע בפיגול אי לא קדוש מעיקרא בשחיטה:

דאמר רב גידל זריקת פיגול אינה מביאה לידי מעילה באימורי קדשים קלים דממון בעלים הוא דלית בהו מעילה דלא קרינא ביה מקדשי ה' עד לאחר זריקה דהוברר בשר להדיוט וחלב לגבוה דקרינא ביה חלב קדשי ה' שם זריקת פיגול לא מקבע בקדושה למעול בהן דלא זריקה כשרה היא:

דתנן אימורי קדשים קלים כו' תימה דלא מייתי רישא דתנן בשר קדשי קדשים שיצא לפני זריקת דמים רבי אליעזר אומר וכו':

פיגול מפרש התם כהרצאת כשר כך הרצאת פסול ומה הרצאת כשר עד שיקרבו כל מתירין וכו' וטמא הניתר לטהורים חייבין עליהם משום טומאה שאינו ניתר לא ונותר יליף חילול מטמא:

קבעה לחם בפיגול כי בשר אלמא כגופיה דזיבחא דמי הכא נמי כיון דזבח ניתר בזריקה שלא לשמן לחם נמי כיון דכגופי' דזבח דמי או דלמא לחומרא אמרינן לקולא לא אמרינן שיהא כי גופיה דזבח:

ובהדר עיילינהו פליגי אלחם קאי אבל אאימורין (אפי') כי לא הדר עיילינהו פליגי וכן מוכח פ' התדיר (זבחים ד' צ.):

ואינה מוציאה מידי מעילה בבשר קדשי קדשים תימה דהא תנן פ"א דמעילה (דף ב.) איזו היא שלא היתה לה שעת היתר לכהנים שנשחטה חוץ לזמנה משמע דכי נשחטה בהיתר לא מצי משכח ולאו קושיא היא:

ולאו איתותב רב גידל ולא חשיב שינויא דהתם דריש מעילה דרב פפא הוא דמקשה לה התם ולא ס"ל ההוא שינויי' מיהו תימה דהתם בסוף שמעתין (גם זה שם) מייתי ליה סיוע ואית דגרסי ולא איתותב רב גידל בניחותא ואינו נראה:

מהו שיזרוק דמן שלא לשמן לר' ירמיה דאמר תנופה עושה זיקה אבד הלחם אבדו הכבשים דקודם שחיטה לא שרינן לשנויי אבל היכא דכבר נשחטה שרינן לשנויי כדי לתקוני זבחא:

והרי פסח אחר חצות מצי לשנויי כדמשני פ' בתרא דזבחים (דף קטו.) שאני פסח דבשאר ימות השנה שלמים הוי:

כי בשר, פי' כשאר בשר שלא יצא אלמא שהם כגוף הכבשים דמי דכי היכי דגוף הכבשים מפגולין לחם נמי מפוגל, ל"ה, והתוס' פירשו דאיכא דגרסי כי כשר לומר כמו זבח כשר ואית דגרסי כבשר ר"ל כבשר הזבח, ע"כ: ולי נראה כי בשר ר"ל אמורין דלהם אייתי הך משנה דאמורי קדשים קלים שיצאו לפני זריקת דמים, כר' עקיבא קאמר דיש בהם משום פגול לומר דר"ע משוה הלחם לאמורין דכי היכי דבאמורין תנן דכשיצאו {*) הגה"ה א"ה בכאן חסר דף א' וחבל על דאבדין:}