הואיל דכתיב בויקרא ומן הצאן — כיון דהוה ליה למיכתב מן הצאן וכתיב ומן כמו דכתיב יחדו דמי וגבי אביו ואמו אע"ג דכתיב ואמו לא משמע יחדו משום דהתם לא אפשר בלא וי"ו דהיכי ליכתוב ומקלל אביו אמו משמע אביו קילל אמו:
ולר' יאשיה דאמר אע"ג דלא כתיב יחדו כמאן דכתיב דמי — והאי מן הבקר או מן הצאן מיבעי ליה להוציא עולת העוף:
ליבעי קרא — לחלק דרצה אחד מביא:
הא כתיב — קרא אחרינא לחלק:
אם עולה קרבנו מן הבקר ואם מן הצאן קרבנו וגו' — דמשמע לחלק:
ורבי יונתן אמר לך אף ע"ג דכתיב אם עולה קרבנו מן הבקר איצטריך ליה מן הבקר או מן הצאן לחלק:
ה"מ — דאי בעי הך לייתי:
במפריש — בשעת הנדר צאן או בקר:
תודה לאו זבח הוא — מהיכא דנפקי עולה ושלמים מההוא נמי משמע תודה למה לי לרבויי מאו:
הואיל ואתי לחם בהדה — ואינה חשובה זבח לא ליבעי נסכים אי נמי משום דהוי הלחם במקום נסכים (אי נמי) ליקום במקום נסכים:
וליכתוב קרא לפלא נדר או בנדבה — ולא ליכתוב לא עולה ולא זבח דכל שבא בנדר ובנדבה דהיינו עולה ותודה ושלמים ומנחה דאין טעונה נסכים מימעיט ממן הבקר או מן הצאן:
אביא בכור (ופסח) ומעשר ופסח:
והשתא דכתיב עולה — ולא מצית לרבויי בכור ומעשר ופסח והוי עולה גופה פרט דהוי כלל ופרט וכלל דועשיתם אשה לה' כלל עולה או זבח לפלא נדר או בנדבה פרט לעשות ריח ניחוח חזר וכלל:
מאי מרבית ביה — דהואיל ואמרת אוציא חטאת ואשם יש לך לומר מה הפרט מפורש אף כל ומאי נינהו דקאמר לרבויי מפרט זה:
שאין מחוייב ועומד — שאין מחוייב בעולה דבעולת נדבה מיירי:
להביא ולדות של קדשים — נקבות של שאר קדשים דעולה זכר [ולא שייך ולד]:
ועולה הבאה מן המותרות — כדאמרינן בפירקין לעיל (מנחות דף צ:):
ותמורתן — היינו שהמיר את העולה:
ואשם שניתק לרעייה — ושחטו לשם עולה ולעשותו כליל כעולה הילכך טעון נסכים:
וכל הזבחים שנזבחו שלא לשמן — שהן כשרים אלא שלא עלו לבעלים שטעונין נסכים:
והשתא דאמרת או — מן הצאן אתי לדרשא לחלק או דלפלא נדר או נדבה למה לי לחלק איצטריך דסד"א כו':
הניחא לרבי יאשיה — דאמר אע"ג דלא כתיב יחדו כמו דכתיב דמי להכי איצטריך האי או לחלק:
אי נמי איפכא — דאייתי שלמים בנדר עולה בנדבה בעי נסכים כל חד וחד:
או זבח — או למה לי:
או שלמים — או למה לי:
ורבי יאשיה — דנפקא ליה מיעוט עולת העוף מן הבקר או למה לי דבשלמא לרבי יונתן דדריש האי או לחלק ורבי יאשיה נפקא ליה לחלק מן ואם מן הצאן ומאם עולה קרבנו מן הבקר ולמעוטי עולת העוף נפקא ליה ממן הבקר ומן הצאן:
[בתרי מיני — הוא] דבעי נסכים לכל חד בחד מן הצאן או בקר תסגי ליה כו':
ככה תעשו לאחד — דמשמע נמי לכל אחד נסכיו בפני עצמו למה לי והדר פירש דינו של כל אחד:
אבל אייתי בבת אחת — נדר ונדבה אימא תסגי וכו':
ושלשה עשרונים סלת מנחה בלולה בשמן — במצורע עשיר כתיב:
במנחה הבאה עם הזבח — כלומר שזקוקה לזבח שקריבה עמו:
או אינו אלא במנחה הבאה בפני עצמה — כלומר שהמנחה אינה זקוקה לזבח אלא מנחה בפני עצמה היא:
ועדיין איני יודע אם טעונים נסכי יין אם לא — דהא לא כתיב בה יין בפירוש:
תלמוד לומר — בפרשת שלח ויין לנסך רביעית ההין וגו' לא הוה צריך קרא למימר דכבר כתיב בראש הפרשה עולה או זבח מה תלמוד לומר על העולה או לזבח:
אלא עולה — זו עולת מצורע:
זה אשם מצורע — ששלשתן טעונים נסכים:
ותיפוק ליה תרוייהו — חטאת ואשם מזבח ולא ליבעי קרא לכל חד וחד:
