בוני התלמוד

    מסכת מנחות דף ק״א עמוד א׳

    חזרה לאינדקס
    נוסח
    תצוגה
    מפתח מושגים:שְׁאֵלָהתְּשׁוּבָהקֻשְׁיָאתֵּרוּץרְאָיָהסְתִירָהמֵימְרָא
    גודל האות
    100%
    גודל מקורי

    רש"י

    דמכלי שרת לא אשכחן דבר דמיפריקלאחר שקדש בכלי שרת ואפי' בהמה בעלת מום שנאמר בה פדיון לאחר שקידשה בכלי שרת כגון ששחט לא אשכחן בה פדיון:

    ואם בבהמה הטמאה וגו'וכתיב בתריה והעריך אותה וגו' אלמא נפדין:

    טמאה ממשכגון סוס וגמל וחמור:

    כשהוא אומרלמטה מאותה פרשה ואם בבהמה הטמאה ופדה וגו':

    מומין קבועין ועוברין מפרש בבכורות (דף לו:):

    מותיב רב הונאלשמואל:

    עופות קדושת הגוף נינהודהן עצמן קרבין ואין צריכין קדושת כלי:

    אלא עצים ולבונהשלא קידשם בכלי וכלי שרת כי נטמאו ליפרקו דהא לאו קדושת הגוף נינהו אלא מכשירי קרבן הם אלא לאו משום דמנחות ונסכים טהורים אין נפדים והני אע"ג דנטמאו כו':

    ועצים לאו בני קבולי טומאה נינהו אלא משום חיבת הקודשדכתיב והבשר לרבות עצים ולבונה וה"מ כי משפי להו ונסרן ומייפן לגזירים לבקעיות יפות דחזו למערכה:

    לעולם אימא לך טהורים בעלמא נפדיןוהני כטהורים דמו והיינו טעמא דלא מיפרקי:

    משום דלא שכיחיואי הוו להו פדיון טהורין פריק להו לחולין ותו לא משכחי גזברין מידי אחרינא לצורך העבודה:

    תמימיםבהמה טהורה:

    אלא למזבחשימכרו לצרכי קרבנות:

    הוה הדר ביהממאי דאמר (עופות) מנחות ונסכים נפדין טהורים אע"ג דראויין למזבח:

    בדוקיןטייל"א:

    כולןכל המנחות:

    חוץ ממנחת חוטאשאפילו טהורה נפדית שהרי אמרה תורה בקרבן עולה ויורד (ויקרא ה) מחטאתו על חטאתו בכבשה או שעירה ובתורים כתיב (שם) מחטאתו ובמנחה כתיב על חטאתו ודרשינן (בפרק בתרא) דלהכי כתיב מחטאתו בכבשה דמשמע מקצת חטאתו שאם היה עשיר כשטימא מקדש והפריש מעות לכבשה או שעירה והעני יביא ממקצת דמי תורים או מנחה והשאר חולין ולהכי כתיב (שם) גבי עשירית האיפה על חטאתו דמשמע יוסיף שאם היה עני והפריש עשירית האיפה והעשיר יפדנה ויוסיף עליה מעות ויביא כבשה או שעירה:

    לרבי שמעוןדאמר לקמן כל האסור בהנאה אינו מטמא טומאת אוכלין:

    הערלהוכל הנך איסורי הנאה נינהו:

    מהדורה: Vilna Edition · רישוי: Public Domain

    מנחות 101 עמוד א

    1דמכלי שרת לא אשכחן דמיפריק.

    2ובעל מום היכא איקרי ״טמא״? דתניא: (ויקרא כז, יא) ״ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה קרבן לה'״ בבעלי מומין שנפדין הכתוב מדבר.

    3אתה אומר בבעלי מומין שנפדו, או אינו אלא בבהמה טמאה ממש? כשהוא אומר (ויקרא כז, כז) ״ואם בבהמה הטמאה ופדה בערכך״, הרי בהמה טמאה אמורה. הא מה אני מקיים ״ואם כל בהמה טמאה״? בבעלי מומין שנפדו הכתוב מדבר.

    4יכול יפדו על מום עובר? תלמוד לאמר ״אשר לא יקריבו ממנה קרבן לה'״ מי שאינה קריבה לה' כל עיקר, יצתה זו שאינה קריבה היום וקריבה למחר.

    5מותיב רב הונא בר מנוח: העופות והעצים והלבונה וכלי שרת שנטמאו, אין להן פדיון, שלא נאמר פדיון אלא בבהמה. בשלמא עופות קדושת הגוף נינהו, ולא נאמר אלא בבהמה.

    6אלא עצים ולבונה וכלי שרת ליפרקו? אלא לאו משום דטהורין בעלמא אין נפדין.

    7והני נמי, אף על גב דנטמאו כטהורים דמו, דעצים ולבונה לאו בני אשויי אוכלא נינהו, אלא חיבת הקודש משוה להו אוכלא.

    8דעצים, כמה דלא משפי להו לגזירין לא מיתכשרי. לבונה נמי, כמה דלא קידשה בכלי שרת לא מיתכשרה. כלי שרת נמי, הואיל ואית להו טהרה במקוה.

    9לא, לעולם אימא לך: טהורין בעלמא נפדין, והני משום דלא שכיחי הוא.

    10בשלמא לבונה וכלי שרת לא שכיחי, אלא עצים מישכח שכיחי! עצים נמי, כיון דאמר מר: כל עץ שנמצא בו תולעת פסול לגבי מזבח, הילכך לא שכיחי.

    11אמר רב פפא: אי שמיעא ליה לשמואל הא דתניא, המתפיס תמימים לבדק הבית אין פודין אותן אלא למזבח, שכל הראוי למזבח אינו יוצא מידי מזבח לעולם, ואף על גב דקדושת דמים נינהו אין נפדין הואיל וטהורים הם, הוה הדר ביה.

    12ולא היא, שמיעא ליה ולא הדר ביה. לאו אמרת התם: כיון דלא שכיחי לא מיפרקי.

    13הכא נמי, כיון דשכיחי מומין דפסלי בבהמה, דאפילו בדוקין שבעין נמי פסלי, הילכך לא שכיחי.

    14רב כהנא אמר: טמאין נפדין, טהורין אין נפדין. וכן אמר ר' אושעיא: טמאין נפדין, טהורין אין נפדין. איכא דאמרי אמר ר' אושעיא: אפילו טהורין נפדין.

    15רבי אלעזר אומר: כולן טמאין נפדין, טהורין אין נפדין, חוץ מעשירית האיפה של מנחת חוטא.

    16שהרי אמרה תורה: ״מחטאתו״ ״על חטאתו״.

    17אמר רבי אושעיא: שמעתי פיגל במנחה לרבי שמעון אינו מטמא טומאת אוכלין דתנן: הערלה וכלאי הכרם׃

    תוספות

    אע"ג דנטמאו כטהורים דמומדלא קאמר טהורים נינהו משמע דמקבלי טומאה אלא דלא חשיבא טומאה ותימה דבפ' כל הפסולין (זבחים דף לד.) אמרינן והאמר מר והבשר לרבות עצים ולבונה הכא במאי עסקינן כגון שקדשו בכלי ואע"ג דאליבא דרבא מסיק הכי אביי נמי לא פליג בהא וי"ל דהתם מדאורייתא והכא מדרבנן והכא נמי הא קאמר עצים כמה דלא משפי להו לגזירין דלא מיתכשרי משמע דאז מקבלי טומאה מדאורייתא וקדושת כלי דהתם היינו שיפוי גזירין דהכא ובקונטרס פי' התם דמיירי בעצים שחתה במחתת כלי שרת מעל המזבח עם גחלים ולפיכך צ"ל דהכשר של שיפוי גזירין דהכא דרבנן ולא יתכן פירוש זה דבמסכת תמיד (דף כח:) משמע שהיה חותה מן המאוכלות הפנימיות וגם אין לפרש דמיירי אליבא דרבי בהקומץ רבה (לעיל מנחות דף כ:) במתנדב עצים דעצים קרבן נינהו ובעו כלי שרת דהא מסיק התם דנעשה כמי שקרבו מתירין דתנן כל שאין לו מתירין משיקדש בכלי ולרבי הא אמרי' עצים טעונין קמיצה אלמא יש להן מתירין אע"ג דבפרק הקומץ רבה (שם) אמר שהקומץ והשירים הכל למזבח אלמא קדושת כלי דהתם היינו שיפוי גזירין דהכא ובעצי המערכה ומתוך לשון הקונטרס משמע דכמה דלא משפי להו לגזירין טהורין לגמרי וכטהורין דמו לאו דוקא אלא טהורין ממש וא"ת וכי משפי להו לגזירין בקורדום היכי מקדשי והא קורדום אינו כלי שרת כדמשמע בתוספתא דתניא השואל קורדום של הקדש מחבירו ביקע בו ובא חבירו וביקע בו כולן מעלו נתנה לחבירו וחבירו לחבירו הראשון מעל והשני לא מעל ובעולה אינו כן נתנה לחבירו וחבירו לחבירו כולן מעלו ואמר בפ' השואל (ב"מ דף צט.) המשאיל קורדום של הקדש מעל לפי טובת הנאה שבו וחבירו מותר לבקע בו בתחילה ויש לפרש דקורדום דהתם לא במיוחד לעצי מערכה מיירי אבל כלי שרת היה להם מיוחד לעצים שמשפן ומנסרן ומייפן לעשות בקיעות יפות דחזו למערכה ואם תאמר וכיון דקורדום דתוספתא לאו כלי שרת הוא אמאי מעל השני הא מכיון דבקע הראשון ומעל בו יצא לחולין כדתנן במסכת מעילה (דף יט:) אין מועל אחר מועל במוקדשין אלא בהמה וכלי שרת בלבד כיצד רכב על גבי בהמה ובא חבירו ורכב ובא חבירו ורכב כולן מעלו שתה בכוס של זהב ובא חבירו ושתה ובא חבירו ושתה כולן מעלו מה שאין כן בקדושת דמים וי"ל דההיא דתוספתא מיירי בקורדום המסור ליד גזבר דומיא דנטל אבן או קורה של הקדש לא מעל דקתני התם בתר ההיא דקורדום וקתני בה נתנה לחבירו הוא מעל וחבירו לא מעל עד שידור תחתיה שוה פרוטה ופריך עלה הש"ס בפרק בתרא דמעילה (דף כ.) ובפרק קמא דחגיגה (דף י:) מכדי מיגזל גזלה מה לי הוא מה לי חבירו ומשני בגזבר המסורות לו אבני בנין עסקינן ולכך יוצא הקורדום כולו לחולין כשנותנו לחבירו שהרי מוציאו כולו מרשות הקדש אבל כשמבקע בו והוא סבור שהוא שלו אינו מוציאו מרשות הקדש אלא הנאת הביקוע כיון דגזבר הוא ועדיין בידו אינו יוצא מרשות הקדש ולכך מועלין כולן שאין הקורדום מתחלל על ידי הביקוע אבל איניש בעלמא שאינו סבור שהוא שלו כי מבקע ביה מיגזל גזליה ומפיק ליה מרשות הקדש ומתחללת הקדושת דמים בכך ואפי' אין מתכוין לגזול אלא דעתו להחזיר לרשות בעלים לאחר ביקוע הא קיימא לן (ב"ב דף סח.) שואל שלא מדעת גזלן הוי לרבנן וקם ליה כוליה ברשותיה דאפילו נתכוון להיות שואל כאילו נתכוון לגזול דמי והא דאמר בהשואל (ב"מ דף צט.) המשאיל קורדום של הקדש מעל לפי טובת הנאה שבו וחבירו מותר לבקע בו בתחלה וסתם משאיל סבור שהוא שלו מדלא מעל אלא לפי טובת הנאה שבו שחבירו מותר לבקע בו בתחלה דיצא לחולין ומיהו נראה שעדיין הקדש מעורב בו כיון שהוא סבור שהוא שלו ואינו מתכוין להוציא הקורדום מרשותו מ"מ שרי לבקע בו שהרי הנאת הביקוע כבר יצתה לחולין כיון שאינה מסורה לו והא דאמרינן גבי בית בפרק האומר משקלי (ערכין דף כא.) הקדישו משכיר הדר בו מעלה שכר להקדש ופריך כיון דמעל נפיק לחולין לאו כולי בית קאמר דאפי' קורדום כה"ג לא היה יוצא כולו לחולין אם השכיר לחבירו קורדום של הקדש מידי דהוה אמשאיל אלא השכר לבדו הוא דיצא לחולין וברוב ספרים נמי כתוב נפיק שכר לחולין:

    פיגל במנחה לרבי שמעון אינו מטמא טומאת אוכליןומפרש טעמא משום דאוכל שאי אתה יכול להאכילו לאחרים אין קרוי אוכל ומוקי לה במסקנא דאקדשה במחובר שלא היה לה שעת הכושר דטהורין אין נפדין וא"ת א"כ עולה לרבי שמעון לא תטמא טומאת אוכלין דאוכל שאי אתה יכול להאכילו לאחרים הוא כמו מנחה שפיגל דלא מקבלת טומאה אם הקדישה במחובר וזה נמי לא היתה לה שעת הכושר וי"ל דאכילת מזבח שמה אכילה כדאשכחן באותו ואת בנו (חולין דף פא.) לענין אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים בהיא חולין ובנה עולה דחשיב עולה שחיטה הראויה ואפילו לרבא דלא חשיב ליה שחיטה הראויה ופטר משום אותו ואת בנו לר"ש לענין אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים מודה דשמה אכילה מידי דהוה אטריפה שנשחטה דשחיטה שאינה ראויה והויא אוכל שאתה יכול להאכילו ותדע דהא עצים ולבונה מקבלין טומאה לר"ש על כרחך משום אכילת מזבח דאי משום חיבת הקודש לחודיה הא לא מהניא חיבת הקודש לשוייה אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים דאי לא פיגל במנחה יטמא לר"ש טומאת אוכלין הואיל והיתה לה שעת הכושר קודם פיגול מיד כשנתקדש בכלי דחיבת הקודש מכשרתה ועוד כמו שמדקדק מפרה:

    מהדורה: Vilna Edition · רישוי: Public Domain

    לחיצה על קטע מסמנת את דברי המפרשים שנפתחים באותן מילים.

    מפרשים נוספים

    רשב"א

    המתפיס תמימים לבדק הבית אינן נפדין אלא למזבח, פי' שימכרו לדמי קרבנות, וא"ת אמאי להדר שמואל והלא סייעתא היא דאעפ"י שהן תמימין וראוין למזבח אפ"ה נפדין כמו כן נימא שבמנחות ונסכים טהורים אעפ"י שראוין למזבח יפדו, ואי משום דהתם למזבח כמו כן הכא נימא דנפדין וישארו גם הן למזבח אי נמי ראוית מזבח גורם להם קדושת מזבח ולא קדושת הגוף להכי לא קדיש קדושת הגוף עד שיקדשו בכלי, ועוד דליקשי טפי מהא דשמואל לדרבא דאמר [תמור' י"א ע"ב] הקדיש זכר לדמיו אינו יוצא מידי קדושת מזבח קדיש קדושת הגוף כשהקדושו למזבח לגופו, וא"כ דהני מנחות ונסכים טהורים שהקדישן למזבח ליקדש קדושת הגוף. וגם ליקשי לדרבא מברייתא דהכא דרבא אמר דקדוש קדושת הגוף והכא אמרי' דנפדה אלא שנשאר הדמים המזבח: וי"ל דהאי ברייתא לא קשיא לדרבא משום דאיכא לתרוצי כדמשני תלמודא בפ"ק דשבועות הא דאמר לדמי עולה והא דאמר לדמי נסכים דרבא לא קאמר דקדוש קדושת הגון אלא דוקא כשהקדישו לדמי עולה הואיל והוא ראוי לגופיה לעולה אבל לדמי נסכים נפדה וכ"ש לדמי בדק הבית דנפדה הכא, ומ"מ אתיא ברייתא לאשמועינן דאע"ג דנפדה דנשאר למזבח הואיל והי' הראוי למזבח וגם דשמואל לא קשיא לדרבא משום דהתם גבי קרבן בהמה כיון דאמר לדמי עולה דאיהו ראוי לעולה סבר דתפסה ביה קדושת הגוף משום דבהמה תלי קדושת גופא בהקדשא אבל במנחות דאע"ג דהקדשן למזבח אינן קדושין קדושת הגוף עד שיקדשו בכלי אעפ"י שקדושת הפה שלהן למזבח לא קדישי קדושת הגוף אלא של דמים ונפדין אפי' טהורים אבל מהא ברייתא מייתי שפיר דלהדר שמואל דהרי לא נחתא ביה קדושת הגוף מאחר שהקדישה לבדק הביא כדפי' לעיל לדמי נסכים וכ"ש לבדק הבית והלכך נפדין ואפ"ה אמרינן דמאחר שראויה למזבח דנשאר למזבח ואעפ"י שהקדישה לבדק הבית אלמא דגורם ראוית מזבח לומר דבדבר שקדוש קדושת דמים ולבדק הבית שאחר הפדיון יהיו למזבח מפני ראוית מזבח שהיה בו א"כ כ"ש שיש לנו לומר דבדבר שהקדיש קדושת דמים למזבח שיגרום ראוית המזבח שלא יפדה שיש לראוית מזבח יותר ממה שעושה ראוית מזבח כשהקדישו לבדק הבית ומשני דטעמא דבהמה אינה מפני ראוית המזבח שהיה בו כדפי' דודאי אם היה כן דלא יפדה כדפי' ואין ראוית המזבח גורם לו בקדושת דמים שישאר למזבח אלא הטעם משום דלא שכיחי תמימים ואינם בנמצא קרבנות תקנו כן שישאר למזבח לצרכי קרבנות, אבל במנחות נסכים דשכיחי כיון דקדושת דמים נינהו אין גורם להם הראוית לומר שלא יפדו שהרי נפדין, וגם אין בהם קפידא שנשארו למזבח:

    מהדורה: Warsaw, 1861 · רישוי: Public Domain

    תלמוד בבלי · מפת הדף

    מסכת מנחות דף ק״א עמוד א׳

    מסכת מנחות דף ק״א עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 17 קטעים ממוספרים, כ־350 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

    לדף הביאור המלא

    רש"י

    דמכלי שרת לא אשכחן דבר דמיפריק לאחר שקדש בכלי שרת ואפי' בהמה בעלת מום שנאמר בה פדיון לאחר שקידשה בכלי שרת כגון ששחט לא אשכחן בה פדיון:

    ואם בבהמה הטמאה וגו' וכתיב בתריה והעריך אותה וגו' אלמא נפדין:

    טמאה ממש כגון סוס וגמל וחמור:

    כשהוא אומר למטה מאותה פרשה ואם בבהמה הטמאה ופדה וגו':

    מומין קבועין ועוברין מפרש בבכורות (דף לו:):

    מותיב רב הונא לשמואל:

    עופות קדושת הגוף נינהו דהן עצמן קרבין ואין צריכין קדושת כלי:

    אלא עצים ולבונה שלא קידשם בכלי וכלי שרת כי נטמאו ליפרקו דהא לאו קדושת הגוף נינהו אלא מכשירי קרבן הם אלא לאו משום דמנחות ונסכים טהורים אין נפדים והני אע"ג דנטמאו כו':

    ועוד 11 קטעי פירוש על דף זה.

    Rashi on Menachot 101a · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain

    תוספות

    אע"ג דנטמאו כטהורים דמו מדלא קאמר טהורים נינהו משמע דמקבלי טומאה אלא דלא חשיבא טומאה ותימה דבפ' כל הפסולין (זבחים דף לד.) אמרינן והאמר מר והבשר לרבות עצים ולבונה הכא במאי עסקינן כגון שקדשו בכלי ואע"ג דאליבא דרבא מסיק הכי אביי נמי לא פליג בהא וי"ל דהתם מדאורייתא והכא מדרבנן והכא נמי הא קאמר עצים כמה דלא משפי להו לגזירין דלא מיתכשרי משמע דאז מקבלי טומאה מדאורייתא וקדושת כלי דהתם היינו שיפוי גזירין דהכא ובקונטרס פי' התם דמיירי בעצים שחתה במחתת כלי שרת מעל המזבח עם גחלים ולפיכך צ"ל דהכשר של שיפוי גזירין דהכא דרבנן ולא יתכן פירוש זה דבמסכת תמיד (דף כח:) משמע שהיה חותה מן המאוכלות הפנימיות וגם אין לפרש דמיירי אליבא דרבי בהקומץ רבה (לעיל מנחות דף כ:) במתנדב עצים דעצים קרבן נינהו ובעו כלי שרת דהא מסיק התם דנעשה כמי שקרבו מתירין דתנן כל שאין לו מתירין משיקדש בכלי ולרבי הא אמרי' עצים טעונין קמיצה אלמא יש להן מתירין אע"ג דבפרק הקומץ רבה (שם) אמר שהקומץ והשירים הכל למזבח אלמא קדושת כלי דהתם היינו שיפוי גזירין דהכא ובעצי המערכה ומתוך לשון הקונטרס משמע דכמה דלא משפי להו לגזירין טהורין לגמרי וכטהורין דמו לאו דוקא אלא טהורין ממש וא"ת וכי משפי להו לגזירין בקורדום היכי מקדשי והא קורדום אינו כלי שרת כדמשמע בתוספתא דתניא השואל קורדום של הקדש מחבירו ביקע בו ובא חבירו וביקע בו כולן מעלו נתנה לחבירו וחבירו לחבירו הראשון מעל והשני לא מעל ובעולה אינו כן נתנה לחבירו וחבירו לחבירו כולן מעלו ואמר בפ' השואל (ב"מ דף צט.) המשאיל קורדום של הקדש מעל לפי טובת הנאה שבו וחבירו מותר לבקע בו בתחילה ויש לפרש דקורדום דהתם לא במיוחד לעצי מערכה מיירי אבל כלי שרת היה להם מיוחד לעצים שמשפן ומנסרן ומייפן לעשות בקיעות יפות דחזו למערכה ואם תאמר וכיון דקורדום דתוספתא לאו כלי שרת הוא אמאי מעל השני הא מכיון דבקע הראשון ומעל בו יצא לחולין כדתנן במסכת מעילה (דף יט:) אין מועל אחר מועל במוקדשין אלא בהמה וכלי שרת בלבד כיצד רכב על גבי בהמה ובא חבירו ורכב ובא חבירו ורכב כולן מעלו שתה בכוס של זהב ובא חבירו ושתה ובא חבירו ושתה כולן מעלו מה שאין כן בקדושת דמים וי"ל דההיא דתוספתא מיירי בקורדום המסור ליד גזבר דומיא דנטל אבן או קורה של הקדש לא מעל דקתני התם בתר ההיא דקורדום וקתני בה נתנה לחבירו הוא מעל וחבירו לא מעל עד שידור תחתיה שוה פרוטה ופריך עלה הש"ס בפרק בתרא דמעילה (דף כ.) ובפרק קמא דחגיגה (דף י:) מכדי מיגזל גזלה מה לי הוא מה לי חבירו ומשני בגזבר המסורות לו אבני בנין עסקינן ולכך יוצא הקורדום כולו לחולין כשנותנו לחבירו שהרי מוציאו כולו מרשות הקדש אבל כשמבקע בו והוא סבור שהוא שלו אינו מוציאו מרשות הקדש אלא הנאת הביקוע כיון דגזבר הוא ועדיין בידו אינו יוצא מרשות הקדש ולכך מועלין כולן שאין הקורדום מתחלל על ידי הביקוע אבל איניש בעלמא שאינו סבור שהוא שלו כי מבקע ביה מיגזל גזליה ומפיק ליה מרשות הקדש ומתחללת הקדושת דמים בכך ואפי' אין מתכוין לגזול אלא דעתו להחזיר לרשות בעלים לאחר ביקוע הא קיימא לן (ב"ב דף סח.) שואל שלא מדעת גזלן הוי לרבנן וקם ליה כוליה ברשותיה דאפילו נתכוון להיות שואל כאילו נתכוון לגזול דמי והא דאמר בהשואל (ב"מ דף צט.) המשאיל קורדום של הקדש מעל לפי טובת הנאה שבו וחבירו מותר לבקע בו בתחלה וסתם משאיל סבור שהוא שלו מדלא מעל אלא לפי טובת הנאה שבו שחבירו מותר לבקע בו בתחלה דיצא לחולין ומיהו נראה שעדיין הקדש מעורב בו כיון שהוא סבור שהוא שלו ואינו מתכוין להוציא הקורדום מרשותו מ"מ שרי לבקע בו שהרי הנאת הביקוע כבר יצתה לחולין כיון שאינה מסורה לו והא דאמרינן גבי בית בפרק האומר משקלי (ערכין דף כא.) הקדישו משכיר הדר בו מעלה שכר להקדש ופריך כיון דמעל נפיק לחולין לאו כולי בית קאמר דאפי' קורדום כה"ג לא היה יוצא כולו לחולין אם השכיר לחבירו קורדום של הקדש מידי דהוה אמשאיל אלא השכר לבדו הוא דיצא לחולין וברוב ספרים נמי כתוב נפיק שכר לחולין:

    פיגל במנחה לרבי שמעון אינו מטמא טומאת אוכלין ומפרש טעמא משום דאוכל שאי אתה יכול להאכילו לאחרים אין קרוי אוכל ומוקי לה במסקנא דאקדשה במחובר שלא היה לה שעת הכושר דטהורין אין נפדין וא"ת א"כ עולה לרבי שמעון לא תטמא טומאת אוכלין דאוכל שאי אתה יכול להאכילו לאחרים הוא כמו מנחה שפיגל דלא מקבלת טומאה אם הקדישה במחובר וזה נמי לא היתה לה שעת הכושר וי"ל דאכילת מזבח שמה אכילה כדאשכחן באותו ואת בנו (חולין דף פא.) לענין אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים בהיא חולין ובנה עולה דחשיב עולה שחיטה הראויה ואפילו לרבא דלא חשיב ליה שחיטה הראויה ופטר משום אותו ואת בנו לר"ש לענין אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים מודה דשמה אכילה מידי דהוה אטריפה שנשחטה דשחיטה שאינה ראויה והויא אוכל שאתה יכול להאכילו ותדע דהא עצים ולבונה מקבלין טומאה לר"ש על כרחך משום אכילת מזבח דאי משום חיבת הקודש לחודיה הא לא מהניא חיבת הקודש לשוייה אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים דאי לא פיגל במנחה יטמא לר"ש טומאת אוכלין הואיל והיתה לה שעת הכושר קודם פיגול מיד כשנתקדש בכלי דחיבת הקודש מכשרתה ועוד כמו שמדקדק מפרה:

    Tosafot on Menachot 101a · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain

    רשב"א

    המתפיס תמימים לבדק הבית אינן נפדין אלא למזבח, פי' שימכרו לדמי קרבנות, וא"ת אמאי להדר שמואל והלא סייעתא היא דאעפ"י שהן תמימין וראוין למזבח אפ"ה נפדין כמו כן נימא שבמנחות ונסכים טהורים אעפ"י שראוין למזבח יפדו, ואי משום דהתם למזבח כמו כן הכא נימא דנפדין וישארו גם הן למזבח אי נמי ראוית מזבח גורם להם קדושת מזבח ולא קדושת הגוף להכי לא קדיש קדושת הגוף עד שיקדשו בכלי, ועוד דליקשי טפי מהא דשמואל לדרבא דאמר [תמור' י"א ע"ב] הקדיש זכר לדמיו אינו יוצא מידי קדושת מזבח קדיש קדושת הגוף כשהקדושו למזבח לגופו, וא"כ דהני מנחות ונסכים טהורים שהקדישן למזבח ליקדש קדושת הגוף. וגם ליקשי לדרבא מברייתא דהכא דרבא אמר דקדוש קדושת הגוף והכא אמרי' דנפדה אלא שנשאר הדמים המזבח: וי"ל דהאי ברייתא לא קשיא לדרבא משום דאיכא לתרוצי כדמשני תלמודא בפ"ק דשבועות הא דאמר לדמי עולה והא דאמר לדמי נסכים דרבא לא קאמר דקדוש קדושת הגון אלא דוקא כשהקדישו לדמי עולה הואיל והוא ראוי לגופיה לעולה אבל לדמי נסכים נפדה וכ"ש לדמי בדק הבית דנפדה הכא, ומ"מ אתיא ברייתא לאשמועינן דאע"ג דנפדה דנשאר למזבח הואיל והי' הראוי למזבח וגם דשמואל לא קשיא לדרבא משום דהתם גבי קרבן בהמה כיון דאמר לדמי עולה דאיהו ראוי לעולה סבר דתפסה ביה קדושת הגוף משום דבהמה תלי קדושת גופא בהקדשא אבל במנחות דאע"ג דהקדשן למזבח אינן קדושין קדושת הגוף עד שיקדשו בכלי אעפ"י שקדושת הפה שלהן למזבח לא קדישי קדושת הגוף אלא של דמים ונפדין אפי' טהורים אבל מהא ברייתא מייתי שפיר דלהדר שמואל דהרי לא נחתא ביה קדושת הגוף מאחר שהקדישה לבדק הביא כדפי' לעיל לדמי נסכים וכ"ש לבדק הבית והלכך נפדין ואפ"ה אמרינן דמאחר שראויה למזבח דנשאר למזבח ואעפ"י שהקדישה לבדק הבית אלמא דגורם ראוית מזבח לומר דבדבר שקדוש קדושת דמים ולבדק הבית שאחר הפדיון יהיו למזבח מפני ראוית מזבח שהיה בו א"כ כ"ש שיש לנו לומר דבדבר שהקדיש קדושת דמים למזבח שיגרום ראוית המזבח שלא יפדה שיש לראוית מזבח יותר ממה שעושה ראוית מזבח כשהקדישו לבדק הבית ומשני דטעמא דבהמה אינה מפני ראוית המזבח שהיה בו כדפי' דודאי אם היה כן דלא יפדה כדפי' ואין ראוית המזבח גורם לו בקדושת דמים שישאר למזבח אלא הטעם משום דלא שכיחי תמימים ואינם בנמצא קרבנות תקנו כן שישאר למזבח לצרכי קרבנות, אבל במנחות נסכים דשכיחי כיון דקדושת דמים נינהו אין גורם להם הראוית לומר שלא יפדו שהרי נפדין, וגם אין בהם קפידא שנשארו למזבח:

    Rashba on Menachot 101a · Sefaria · מהדורה: Warsaw, 1861 · Public Domain

    מה תמצאו כאן

    יחידת טקסט מלאה של מסכת מנחות, דף ק״א, עמוד א׳, בהיקף של כ־350 מילים ב־17 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.

    מפת קטע אחר קטע של כל 17 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.

    1. קטע 15 מילים

      נפתחת ב״דמכלי שרת לא אשכחן דמיפריק.…״

    2. קטע 224 מילים

      נפתחת ב״ובעל מום היכא איקרי ״טמא״? דתניא: (ויקרא…״

      חכמים: רבן לה.

    3. קטע 338 מילים

      נפתחת ב״אתה אומר בבעלי מומין שנפדו, או אינו…״

    4. קטע 426 מילים

      נפתחת ב״יכול יפדו על מום עובר? תלמוד לאמר…״

      חכמים: רבן לה.

    5. קטע 528 מילים

      נפתחת ב״מותיב רב הונא בר מנוח: העופות והעצים…״

      חכמים: רב הונא בר מנוח.

    6. קטע 613 מילים

      נפתחת ב״אלא עצים ולבונה וכלי שרת ליפרקו? אלא…״

    7. קטע 721 מילים

      נפתחת ב״והני נמי, אף על גב דנטמאו כטהורים…״

    8. קטע 825 מילים

      נפתחת ב״דעצים, כמה דלא משפי להו לגזירין לא…״

    9. קטע 912 מילים

      נפתחת ב״לא, לעולם אימא לך: טהורין בעלמא נפדין,…״

    10. קטע 1026 מילים

      נפתחת ב״בשלמא לבונה וכלי שרת לא שכיחי, אלא…״

    11. קטע 1140 מילים

      נפתחת ב״אמר רב פפא: אי שמיעא ליה לשמואל…״

      חכמים: רב פפא, שמואל.

    12. קטע 1215 מילים

      נפתחת ב״ולא היא, שמיעא ליה ולא הדר ביה.…״

    13. קטע 1315 מילים

      נפתחת ב״הכא נמי, כיון דשכיחי מומין דפסלי בבהמה,…״

    14. קטע 1425 מילים

      נפתחת ב״רב כהנא אמר: טמאין נפדין, טהורין אין…״

      חכמים: רב כהנא.

    15. קטע 1515 מילים

      נפתחת ב״רבי אלעזר אומר: כולן טמאין נפדין, טהורין…״

      חכמים: רבי אלעזר.

    16. קטע 166 מילים

      נפתחת ב״שהרי אמרה תורה: ״מחטאתו״ ״על חטאתו״.…״

    17. קטע 1716 מילים

      נפתחת ב״אמר רבי אושעיא: שמעתי פיגל במנחה לרבי…״

      חכמים: רבי אושעיא, רבי שמעון.

    חכמים הנזכרים בדף

    חיפוש מקורות חכם

    אפשר להקליד הפניה או לבחור מסכת, ספר או חלק ואת היחידה המדויקת — החיפוש מוביל לדף באתר ומראה אילו חכמים מפנים אליו.

    היעד שנמצא: מנחות דף ק״א ע״א

    פתיחה בקורא

    מקור: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · רישיון: CC-BY-SA

    מהדורה: Wikisource Talmud Bavli · הנוסח נבדק מול המקור בתאריך 7.9.2026