מסכת מנחות דף כ״א עמוד א׳

כאן בחטאות החיצוניות, הא דקתני הקפא את הדם הוי בחטאות החיצוניות וה"ה לשל חולין הואיל וראוי לכפרה בקדשים והא דאמר זעירי אינו עובר עליו בחטאת הפנימית כגון פרים הנשרפים: ונראה לפסוק דכל דם דחולין בין בשלו בין מלחו עובר עליו מדמותבינן עלה דההיא דזעירי דאמר דאם בשלו או מלחו אינו עובר עליו מבריית' דהקפא דעובר עליו והוה מתרץ דלא קשיא כאן באור כאן בחמה דבאור אינו עובר עליו ובחמה עובר עליו והדר דמותבי' מדר' יוחנן דאין לחלק בין אור לחמה דכמו דבאור אין לעבור עליו דאינו ראוי לזריקה כמו כן בחמה אינו ראוי דבשעה דקרש אינו ראוי לזריקה והואיל ונדחה ידחה וא"כ לפי דברי ר' יוחנן דאמר דם שהקפא בין באור בין בחמה אינו עובר עליו וא"כ בריית' דתניא דהקפא עובר עליו היכי משכחת לה והוצרך לומר כאן בחטאות החיצונות דבריית' דעובר עליו מיירי בתיצונות דהואיל דאעפ"י דקרש ראוי לזריקה ומשום דכתי' ולקח ונתן והרי בר לקוח ונתינה הוא הילכך עובר עליו וכיון דדם דחיצונות שקרש חייב עליו כמו כן בחולין שקרש עובר עליו הואיל וראוי לזריקה הוא כחטאות החיצונות ומאי דאמר ר' יוחנן דאינו עובר עליו ר"ל דוקא בפנימיות דלאו בר טבילה הוא כיון דקרש, ומאחר דמסקינן דדם שקרש בחולין עובר עליו אין לנו לחלק בין קרש ע"י אור בין ע"י חמה וכי היכי דמוקמי' ההיא דר' יוחנן דקאי אינו עובר עליו בפנימיות כמו כן נוקי לההיא דזעירי דבשלו ומלחו אינו עובר עליו בפנימיו' אבל בחיצונות עובר שהרי אע"פי שמלחו או בשלו בר לקיחה ונתינה הוא ואין לחלק בין אור לחמה ומאחר דהוי ראוי לזריק' גבי חיצונות בחולין חייב עליו דכיון דראוי לזריקה דם גמור ואפי' היינו באים לפרש דשנויא דמשני דמחלק בין חטאו' חיצונו' לפנימיו' הוי דוקא אקרו' וקפא בחמ' אבל באור אף בחיצונו' פטור דההיא דזעירי דבשלו ומלחו אינו עובר מיירי גם בחיצונות ובחולין ובאור אפ"ה לאו הלכת' כוותייהו אלא כרבא דהוי בתראה דמחייב גם בפנימיו' הואיל דכשנגדן ראוי בחיצונות וכמו כן יש לנו לומר דגם באור הואיל וכנגדו דם שקרש בחמה כמו זה שקרש באש ראוי בחיצונות וכיון דנבוא לומר דנחייב בדם שקרש ע"י האור הואיל ובר לקיחה הוא דהיינו כשנמלל ועדיין ראוי ליקח וליתן שלא נקרש לגמרי גם בבשלו לחייב אע"פ שאינו ראוי לזריק' ולקיחה ונתינה משום שלא לחלק בדם שנתבשל לחצאין דמאחר דאיכא דם שנתבשל דחייבין עליו כגון שלא נתבשל כל כך שנעשה יבש גם כשנתבשל הרבה יש לחייבו מפני שאין לנו לחלק בדם שנתבשל שלפעמים נחייב ולפעמים נפטור אלא שיש לנו לומר שלעולם מתחייב בכל דם שבשלו או מלחו. ועוד יש טעם לחייב בבשלו שהרי מדמה בשלו למלחו ומלחו בר לקיחה ונתינה הוא וראוי לזריקה ומאחר דבמלחו חייב כמו כן בבשלו חייב דהא מדמה להו:

תמלח למאי אתא, נ"ל דתמלח גופיה לא בעי למאי אצטריך שהרי צריך לכתוב תמלח יותר מבמלח שהרי לא היה משמעות אם כתב וכל קרבן מנחתך במלח לבד כמו אם כתב וכל קרבן מנחתך תמלח אלא ר"ל תמלח אחר במלח למאי אתא דר"ל דלא הו"ל לכתוב במלח כי אם תמלח לחודא ולכך קאמר לכדתניא ומייתי דדריש להו תרוייהו:

תקריב ואפי' בשבת, ובהגה"ה פי' תקריב בשבת ובטומאה אם קרבן צבור הוא ואשמועינן דמליחתו עבודה ודחיא שבת וטומאה כשאר עבודות: יש להקשות למאי אצטריך ליה לומר ואפי' בשבת פשיטא דמאי שנא מכל שאר מילי דקרבן שנעשות בשבת, ונ"ל דאצטרי' דסד"א דלא עיקר מצוה היא ולא תדחה ולא להוי אלא מכשירי מצו' דדוק' שחיט' וזריק' והולכה בעזרה שהיא [ר"ה] דחו שבת דעיקר עבודה היא אבל מלוח זה אינה עיקר עבודה לא תדחה שבת לכך אצטרי' לקרא דתקריב למדרש אפי' בשבת: ועדיין יש להקשות אי זה מלאכה יש כאן דלצטרי' קרא לומר דדחיא שבת והלא מולח אינו אלא משום מעבד ואין עיבוד באוכלין כדאית' פ' כלל גדול, ונ"ל דכיון דקרבן תמיד במוסף של שבת היה כליל ואינו נאכל דלאו כעבוד באוכלין דמי מאחר שאינו נאכל, אי נמי מתקן קרבן הוא כמעבד דמי: