קמ"ל דלעולם מפגלין בחצי מתיר אלא טעמא דר' יוסי משום דאין מתיר מפגל מתיר או חצי מתיר אין מפגל חצי מתיר אחר אם לא שיפגל באותו מתיר שעוסק בו: וא"ת והלא כל העבודות מתירות ואמרי' דמחשבין מעבודה לעבודה אלמא מפגלין ממתיר למתיר ומתיר מפגל מתיר אחר אע"פ שהוא מענינו מ"מ מתיר אחר הוא: וי"ל דנוכל לומר דעבודות לאו מתיר הוא אע"ג דעל ידם הזבח נכשר מ"מ לא מקרי מתיר כי אם זריקה או הקטרה. וא"נ אפי' נימא דמתיר חשבינן להו איכא למימר דשאני התם דגלי קרא דא"כ לא משכחת פגול שהרי עיקר הפגול הוי מעבודה לעבודה, והטעם משום דבאותו עבודה משקר הוא ואינו מחשבה עבודה: וא"ת והלא מצינן לאשכוחי הפגול שיהא בניתר לבד ולא שיפגל ממתיר למתיר בד' עבודות דליכא למימר כדתירצנו דהתם היינו טעמא משום דבלאו הכי לא הוה משכחינן פגול שהרי הוה מצינן לאשכוחי ליה בפני עצמו: י"ל דז"א משום דקרא קא בעי שיהא פגול בשני אכילות באכילת אדם ובאכילת זבח דכך גזירת הכתוב כדכתיב אם האכל יאכל והרי לעולם נימא דבאכילת מזבח לא מצי אשכוחי ליה כי אם מעבודה לעבודה הוי לכך התם אמרי דמפגלין ממתיר למתיר משום דבלאו הכי לא מצינן לאשכוחי פגול באכילת מזבח אבל כל כמה שנוכל להעמיד שיהא הפגול באותו מתיר נעמידהו כן שיחשוב במתיר עצמו שעוסק בו מעבודה לעבודה ולא במתיר שאינו עוסק בו: ויש להקשות כיון דאמרינן השתא דאע"ג דאין מתיר מפגל מתיר אחר מ"מ באותו מתיר שעוסק מפגלין מעבודה לעבודה דכמו כן כי ס"ד דנימא דטעמיה דרבי יוסי משום דאין מפגלין בחצי מתיר הוא דנימא דדוקא בחצי מתיר אחר שאינו מענין מה שעוסק בו נימא דאין מפגלין והיינו כמי שעוסק בקומץ וחושב לפגל בלבונה אבל באותו חצי מתיר שהוא מענין מה שעוסק דהיינו כגון שעוסק בקמיצה וחושב להקטיר קומצה למחר אימא דפגל ואיך הוה ס"ד דפליג ר' יוסי: וי"ל דלא דמי דלגבי ענין דאין מפגלין בחצי מתיר ודבעינן מתיר שלם אין לחלק בין אותו שעוסק בו לאחר דלעולם לאו מתיר שלם הוא אבל בטעם דאין מתיר מפגל מתיר אחר יש לומר דהפגול נקבע בקל במה שעוסק בו מדבר אחר:
וכן אתה אומר בשני בזיכי לבונה — פי' שאם הקטיר האחד מבזיכי לחם הפנים על מנת להקטיר האחר למחר אינה מחשבה לפגל. ל"ה. וקשיא דבלא טעם זה דאין מתיר מפגל מתיר תיפוק לי דלא פגל מפני שפגל בעסק חצי מתיר שהרי הקטרת שתיהם עבודה אחת היא והרי הוא מחשב בעסק חצי הקטרה ובעינן שיפגל בעסק מתיר שלם לר' יוסי כדפרישית לעיל, וגם אע"פי שנאמר דמתני' בחצי מתיר ודמתיר מפגל מתיר וגם כי נימא דאף כשעוסק בעבודת חצי מתיר מפגל דאפ"ה יש לחלק דדוקא כשהוא עוסק בעבודה אחרת שאינו מפגל בה דהיינו שקומץ ומחשב בהקטרה אבל כשמחשב לפגל בעבודה דחצי מתיר דאותה עבודה שעוסק בה אין לו להתפגל כל כך מפני שכל זמן שמפגל לחשב בעבודה אחרת הוי ראוי להתפגל יותר מכשהוא מחשב באותה עבודה: ומ"מ האי קושיא ליתא אלא למאי דאמרינן בסוף פרק זה יתיב רב מנשיא בר גדא קמיה דאביי ויתיב וקאמר משמיה דרב חסדא אין הקטרה מפגלת הקטרה, לכ"נ לפרש כפי' התוספ' שפי' שחושב בשעת סלוק שני הבזיכין בין להקטיר אחת מן הבזיכין למחר או שניהם דהוי מחשב מעבודה לעבודה בשעת עסק מתיר שלם שהרי מחשב בשעת סלוק שתיהן: וא"ת והלא אית ליה דמפגלין בחצי מתיר ובלבד שיהא מהמתיר שעוסק בו ולא ממתיר אחר כדי שלא יהא מתיר מפגל מתיר וכאן הרי הוא מפגל בחצי מתיר שעוסק בו ולא ממתיר שאינו עוסק בו וא"כ אמאי נימא דלא פגל: ומ"מ לפי פי' התוס' שפירשו דחשב בשעת סילוק בזך אחד להקטיר בזך חבירו למחר ונמצא שאז מפגל ממתיר למתיר לא פגל וגם ליכא למימר דתיפוק לי דלא פגל משום דלא חשב בעסק מתיר שלם משום דבשעת סילוק בזך שני שחשב עליו כבר בשעת סלוק הראשון להקטירו למחר חזר וחשב עליו להקטירו למחר ונמצא שחשב עליו בשעת סלוק שני בזיכין דהוו מתיר שלם ומ"מ לא פגל משום דאין מתיר מפלג מתיר והרי כשחשב עליו בשעת סלוק ראשון היה מחשב ממתיר למתיר: עוד נ"ל דאפי' חשב בשעת סלוק שני הבזיכין ביחד להקטיר בזך אחד למחר דאז חשב בשעת עסק מתיר שלם לגמרי אפ"ה הוי מחשב ממתיר למתיר ואע"פ שהבזך שחשב עליו הוי ניתר באותו עסק שחשב בו אפ"ה הוי מפגל ממתיר למתיר הואיל דכל עסק העבודה שמחשב בה אינה באה להתיר אותו בזך שחשב עליו לבד כמחשב במתיר אחר שאינו עוסק בו דמי שהרי מאחר דבעינן שיחשב בשעת עסק מתיר שלם לפגל חצי מתיר שניתר על ידי אותו העסק שעוסק בו א"כ בעינן נמי שכל עסק המתיר ההוא יבא להתיר אותו חצי מתיר שמפגל בו לבד שהרי מאחר שחצי העסק הבא להתיר מתיר שאינו חושב בו אינו מועיל לפגל חצי מתיר זה שחושב בו מפני שאין מתיר מפגל מתיר אחר שאינו עוסק בו שאין לו עסק שיועיל לו לפגלו אלא חצי העסק ואנן בעינן שיחשוב בשעת עסק מתיר שלם א"כ בעינן שכל העסק יהיה ראוי לאותו חצי מתיר: ומ"מ קשה לדעת זה מה שאמר שני בזיכי לבונה דמשמע דאם חשב בשניהם יועיל ואמאי והלא כל העסק בא מכל אחד מב' המתירים ונמצא שאין לכל אחד משניהם כי אם חצי עסק: וי"ל דכיון דחושב על שתיהן בשעת עסק שתיהן כגוף אחד דמו ונמצא דקאי כל העסק לכל חלק וחלק אבל כשחושב על בזך אחד לבד בשני הסלוקים הואיל ולא חשב אלא על חצי מתיר לא קאי ליה עסק בכל המתיר האחר כי אם סילוקו ואין כאן עסק שלם כדפרישי': וא"ת אמאי אצטריך לשנויי ליה מהו דתימא טעמא דר' יוסי בלבונה משום דלאו מינא דמנחה היא כו' לימא ליה מהו דתימא התם דאין עוסק כלל באותו חצי מתיר שחושב בו אבל כאן כיון שחצי העסק שעוסק בו הוי באותו חצי מתיר אימא לפגל קמ"ל: ושמא י"ל דלא חשיב האי מילתא לרבותא דסבר דאין לחלק בזה ושכאלו אינו עוסק בו דמי, אי נמי רבותא יתירא לאשמועינן דסד"א דכיון דמינא דהדדי נינהו דכחד גוונא דמי וכל העסק הוי לכל חדא וחדא מינייהו: אי נמי נוכל לומר דהיינו מאי דמתרץ דלאו מינא דמנחה היא ולא קאי כלל מן העסק ללבונה אבל בזיכי לבונה דמינא דהדדי נינהו ולכל הפחות חצי העסק קאי למתיר המתפגל אימא מפגלי שהרי הטעם דמינא דהדדי נינהו ודאינן חלוקין כמו קומץ ולבונה גורם שלפחות חצי העסק נעשה בשבילו:
מאי וכן — פי' פשיטא דכל היכא דאיכא שני מתירין פליג רבי יוסי. לא מינא דמנחה דזו סולת וזו לבונה. ל"ה: והא קתני סיפא מה שינה זה מן הזבח, וא"ת ולעיל דס"ד דטעמא דרבי יוסי הוי משום דאין מפגלין בחצי מתיר כמו כן לקשי ליה והא מדקתני סיפא מה שינה זה מן הזבח אלמא לאו טעמא משום דאין מפגלין בחצי מתיר. וי"ל דהיינו נמי שאינו מן המנחה שיהיה לכך נקרא ניתר אלא הוי מתיר ואין מפגלין בחצי מתיר אבל דם ואימורין הכל מן הזבח הילכך הדם מתיר האימורין וא"כ מחשבין בהם הואיל והם ניתרין לגבוה כמו בשירים של מנחה ובבשר של זבח להדיוט דמחשבין בקצתם וכי היכי דמשני הכא הוה מצי לשנויי התם:
לאכול אחד מן הסדרים, פי' התו' דה"ה אחד מן החלות דהא בגמרא אמרי' טעמא דר' יוסי דפלגינהו מפלגי וכל חלה נמי חלוקה לגוף אחד דכתיב שתים עשרה חלות:
הקטיר שני בזיכין לאכול אחד מן הסדרים — לכך נקט שני בזיכין לאשמועינן דגם אפי' במפגל בסדרין דהוו לגבי בזיכין כמו שירים לגבי קומץ דבעי' שיחשוב בשעת עסק מתיר שלם שכמו שכשהוא מפגל במתיר בעינן שיחשב בשעת עסק מתיר שלם כמו כן נמי כשהוא מחשב בשירים בעינן שיחשב בשעת עסק מתיר שלם שלעולם בעינן שתהא המחשבה בשעת עבודה שלימה ולא בחצי עבודה, אך מ"מ יש חילוק בין מפגל במתיר ובין מפגל בשירים דמפגל במתיר בעינן שיהא עסק כל העבודה בא להתיר אותו מתיר כדפרישית לעיל שאלמלי לא היה בא כי אם חצי עסק העבודה להתירו לא היה מתפגל הואיל ואין חצי האחר מועיל לפגלו שאין מתיר מפגל מתיר אשתכח דאין שם עסק מועיל לפגלו כי אם עסק חצי מתיר ואנן בעינן עסק דכוליה מתיר אבל גבי שיריים לא בעינן שיהא כל העסק בא להתיר אותם השיריים כמו הכא גבי בזיכין דמפגלין סדר אחד שאם נאמר שכל בזך ובזך מתיר סדר שלו א"כ הבזך שאינו מן הסדר שחשב עליו אינו בא להתיר סדר זה שחשב עליו ואפ"ה אמרינן דמתפגל אלמא לא בעינן שיהא כל העסק בא להתיר חצי שירים אלא משום דדוקא גבי מתיר שאין מתיר מפגל את המתיר ואם לא יבא כל העסק להתירו נמצא דלא קאי חצי העסק למתיר המתפגל הילכך בעינן שכל עסק המתיר יבא להתירו כדפרישית אבל גבי שירים אפשר דמתיר זה יצטרף בעסק כדי לפגל שירים של מתיר חבירו דדוקא גבי לפגל מתיר כיוצא בו אמרי' דאינו מפגל אם לא יבא להתירו אע"פי שהוא מצטרף בעבודה אחת עם עסק המתיר שמתיר זה שבא להתפגל חשוב כמוהו ואין לו להתפגל במחשבת חבירו ואע"פי שהיה חבירו שייך אצלו ששתיהן הם בעסק שחשב בו ואמר מאמרו לפגל היו מצטרפין להעשות בו עסק אחר ועבודה אפ"ה הואיל ואינו בא להתיר המתיר המתפגל לא יצטרף לסייע לחצי אחר להקרות עסק שלם כדי לפגול הואיל ואינו בא להתירו. אבל גבי שירים שאינם חשובים כמו מתיר וראוים להתפגל במחשבת מתיר אחר שאינו מתירם יותר ממתיר שלהם נאמר שהם יתפגלו במחשבת חצי המתיר שלא בא להתירם הואיל והוא שייך אצל מתיר שלהם שהוא מצטרף עמו להעשות עסק אחד והילכך נהי דבעינן שיחשוב בשעת עסק שלם גם לשירים כמו למתיר מ"מ לא נבעי שיבא כל העסק להתירם רק שיבא חציו להתירם ואידך חצי העסק מצטרף עמו לעשות הצטרפותם עסק אחר, שבכך יש די כאלו בא כולו להתירם: ומ"מ באותו חצי עסק שאינו מתיר שלהם לא היו מתפגלין אם חשב בו לבד ואפי' היינו נותנים לו דין וחשיבות של עסק או בעסק שלם אחר דלא שייך להם לבד לא היו מפגלין בו אע"פי שחשב בעסק שלם הואיל דלא שייך בהתרם כלל אבל מפני הצטרפותו עם מתיר שלהם עבדינן ליה לגבייהו דשירים כאלו גם הוא מתיר. וזה הדרך שפירשנו אם נאמר שכל בזך מתיר סדר שלו. אבל נוכל לומר דכל שני הבזיכין באין להתיר כל סדר וסדר והוי כל העסק בא להתיר סדר זה שפגל בו: ומ"מ נראה לומר שכל בזך בא להתיר סדרו שאם נאמר ששתיהן בכלל באים להתיר בכלל א"כ עבדינן הבזיכין כחד גופא ומאחר דאיהו חד גופא גם הסדרים כחד גופא אמאי לא יתפגל סדר זה במחשבת חבירו לר' יוסי מאחר דכחד גופא נינהו, דאין לומר דנעשה הבזיכין כחד גופא והסדרים כשני גופין לפי שאין סברא לומר כן משום דאם לא יתירו הבזיכין כי אם אחד מן הסדרין הרי לא יהא מותר אלא אחד מהם ואי זה הוא מהם שנאמר שזה מותר וכיון שלא ידענוהו לא יתירו כלל, ואם נאמר שיתירו זה ואח"כ יתירו חבירו הרי אין סברא לומר כן לפי שמאחר שעשו היתר אחד ואח"כ דיתירו שניהם בבת אחת בשני גופין א"כ נמצא דגוף אחד יתיר שני מיני שיריים והרי אין ראוי לומר כן דמאחר דהמתיר אחד אין לנו לעשות לו (כי אם) להתיר כי אם שירים אחד ולא שני שירים כמו שמצינו בקומץ ושירים דמנחה: ומ"מ נוכל לומר דעבדינן נמי סדרים כחד גופא לגבי ההיתר ומ"מ הואיל וגופין חלוקין הם אינם מתפגלין האחד בפגול חבירו מידי דהוה אירך ימין ושמאל דגמרא דאע"ג דחד גופא נינהו אמרי' דלר' יוסי אם פגל בירך ימין לא נתפגל של שמאל: ומ"מ מטעם אחר נראה לומר דכל בזך ובזך מתיר סדרו מפני שאם נעשה הבזיכין כגופא א' ומתיר אחד אמאי אמרי' בשני בזיכי לבונה דאין מתיר מפגל מתיר. ופרשנוהו לעיל דמיירי דחשיב בשעת סלוק שתיהן להקטיר אחד מהם ודאינם מפגלין אותו מפני שאין אחד מן הבזיכין בא להתיר חבירו והוי מתיר מפגל מתיר ואלמלי נעשה אותם כחד גופא הרי אין כאן מתיר מפגל מתיר אחר אלא כל המתיר שהם שני בזיכין מפגל חציו וכשחציו מתפגל הרי גם חצי האחר מתפג דדמי לקומץ דמנחה להקטיר חצי אותו קומץ למחר דהכל פגל ודאי אמרי' דקצת המתיר מצטרף לקצת האחר לפגל או תו קצת המתפגל שהכל אחד ואין כאן חצי מתיר ואפי' היה מבדרו אין בכך כלום לפי שכל המתיר בכללו מתיר כולו בכללו וכשהוא חושב לפגל חציו חושב בעסק כל המתיר המתירו לפי שכולו בא להתיר גם קצתו כמו כולו ושהקצת מתפגל גם כולו מתפגל שהכל אחד א"כ אם נבוא לומר ששני בזיכין אלו היו כגוף אחד היו מתפגלין שתיהן בחשבו לפגל אחד מהם בעסק שתיהן ומדלא אמרי' הכי שמע מינה דכשני גופין דמו וכדפי', ע"כ תוספ':
אומר היה ר' יוסי פגל בירך של ימין לא נתפגלה ירך של שמאל. ימין ושמאל לאו דוקא. ל"ה. ר"ל דלא נימא דוקא כשפגל ירך ימין שהוא אבר חשוב לא היה דעתו לפגל עוד בשאר לפי שחשוב פגלו ועיקר היה דעתו שלא יתפגל בקרבן עוד אבל בשמאל שאינו חשוב כל כך נימא דדעתו לפגל בכולו לפי שהניח העיקר. ולכך פי' דלאו דוקא דאדרבא אי בתר האי הוה אזלינן היה לנו לומר להיפך דכשפגל פגל יותר. והרי אין לטעות בזה דימין ושמאל לאו דוקא שהרי מפרש טעמא משום דאי בעית אימא כו' לפי הטעם דמפרש אין לחלק בין ימין ושמאל אלא אורחא דעלמא נקט דלוקחין בלשונם הימין תחלה לפי שהוא חשוב יותר:
אומר היה ר' יוסי — לאו לפרושי טעמא דמתני' אתא שהרי שתי יריכות ראוים להיות גוף אחד יותר מן הסדרים אלא שכך קים ליה לרב הונא דאף בכה"ג אמר ר' יוסי דאם פגל באחת מהם לא נתפגלה חברתה ואע"פי שפירשנו שדין שירים דמנחה הוא כדין זבח הניתר שגוף אחד הוא הואיל והמתיר מתירם ביחד מ"מ היינו דוקא לגבי ההתר כדפי' במתני' אבל לגבי פסול לא הואיל דחשב בחדא לא עדיף מטומאה כדקאמר. ומ"מ מהני מה שהכל אחד גם לגבי פגול שאם חשב לאכול כזית מן הזבח בסתם מתפגל כולו הואיל והוא אינו מקום ידוע שהפגול חל עליו או אפילו חשב לאכול כזית מאחת מן הירכים הואיל ולא פירש של ימין או של שמאל דבכל חדא מינייהו חל הפגול דאיכא למימר בכל חדא מינייהו בזאת חשב, ואפי' פגל בזבח ואמר בכזית של אחד מן האיברים נראה לומר דפגל כולו מידי דהוה אשירים שאם פגל כזית מן השירים ואמר מקצת של שירים של צד ימין או של צד שמאל מתפגלות כלן כמו כן בזבח ואין טעם בירכים שלא נתפגלה האחת בפגול דחבירתה אלא מפני שהן חלוקות ומפורדו' זו מזו ודמי קצת לחילוק חלות וסדרים ואע"פי שמתחברות על ידי הגוף מ"מ מהני להו פירודן לחלקן: וא"ת הואיל ותולה הטעם כאלו איטמי חד אבר שר"ל אבר שנפרד מחבירו כמו כן היה לנו לומר בכל אברי הזבח דנעשה אותם כאלו נפרדו כל אחד מחבירו שהרי פגול דלא נתפרשו כאיברים דטומאה שנתפרשו ונפרדו והטעם מפני שמפרידם בדיבורו באומרו אבר פלוני: וי"ל דאפילו הכי לא מהני פירוד דיבורו אלא בירכים שמפורדים קצת שהרי דיבורו אינו פירוד גמור שהרי אינו אומר בזה אני מפגל ולא בחבירו שאם ראוי לגרום להם להתפגל ביחד אינו מונעו כמו שאינו מונעו בכל הירך עצמו ואין המניעה אלא מצד שמפורדים אין הפגול נמשך בשניהם כשחושב באחד מהם דהואיל וקבעו שם הפירוד אינו מניחו להמשך וא"כ היינו דוקא באלו שחלוקים קצת אבל לא בשאר איברים וכן אם אמר בצד אחד מהשירים: וא"ת לישמועינן מתני' לר' יוסי דלא פגל ירך של ימין ואנן ידעינן דכ"ש סדרים וחלות דחלוקין טפי, וי"ל דנקיט סדרים וחלות לרבותא דרבנן דטפי עדיף לאשמועינן בה איסורא אליבא דרבים:
אלו איטמי חד אבר לאחר שהופרש מן הבשר, ל"ה, ממנו ולא מחבירו — וקשיא דילמא לחלות ולסדרים אתי ולא לירכים. וי"ל דעל זבח כתיב א"כ צריך לאוקמיה האי מיעוטא אזבח ולא מצינן לאוקמי ליה כי אם אירכים. וא"ת ורבנן מאי דרשי ביה. וי"ל דאדרבה דרשי ממנו בכל מקום שיאכל ממנו אף בצד שלא פגל בו שהכל קרוי ממנו מפני שמחוברים לגוף ואף בחלות וסדרים מפני שנעשים שירים אחריהם בהיתר אחד דכחד גופא דמו אבל לר' יוסי דעשה חלות וסדרים כשני גופים א"כ אין לדרוש ממנו בכל שיריו גם בזבח לא ידרוש בכל מקום ממנו דהואיל דתפרש ממנו לגבי סדרים ממנו דוקא כשנפרשהו כיוצא בו אע"פ שלא נכתב עליו מפני שאנו דורשים פסוקי פגול שנכתבו על הזבח כאלו נכתבו במנחה והואיל דבמנחה נדרוש ממנו ולא באחרת כמו כן בזבח שעיקרו נכתב אין לדרשו בכל מקום ממנו אלא ממנו ולא בחבירו ואין למצוא אותו כי אם בירכים מפני שחלוקות קצת: ויש להקשות דהאי ממנו מבעי ליה לדרשא אחריתי בפרק קבלה ממנו ולא שנים ואי זה זה חוץ לזמנו ולמעוטי חוץ למקומו. וי"ל דלמסקנא אינו נשאר שינויא לדרשא זו שהרי פריך ליה אדרבא ממנו זה חוץ למקומו ולמעוטי חוץ לזמנו ואצטריך לאוכוחי חוץ לזמנו בכרת וחוץ למקומו בפגול לבד מקרא אחרינא וממנו לאו למיעוטא דחוץ למקומו אתי הילכך מוקי ליה ר' יוסי הכא למיעוטא דלא מחבירו. ולא נראה דלמסקנא דהתם אתי ממנו לומר אחד ולא שנים, אלא נראה לתרץ יותר דתרתי דרשות חזי ממנו הך דהכא והך דהתם:
לעולם אין בו כרת, פי' בלחם האחד שלא חשב עד שיפגל בשתיהן החלות בכזית. כלומר אפי' לא פיגל אלא בכזית בין שתיהן הוו כולהו פגול. פיגל באתת מהן לא. פי' לא נתפגלה חבירתה אילימא רבנן אפי' באחת נמי. דהא אמרי' במתני' זה וזה פגל, ל"ה, וקשיא דה"מ לרבנן כשחשב בכוליה מתיר כגון בשחיטת שני כבשים אבל הכא אימא דכזית משניהם מיירי אף כשחשב בחצי מתיר ואשמועינן דאף בחצי מתיר כשחשב בשתיהן בכזית דפגל אבל בכזית דחלה אחת לא מפגלא חבירתה לרבנן דמתני', וי"ל דר"ל בכזית משתיהן ובשתיהן וא"כ לא אשמעינן רבותא במתירין כי אם בחלות דמצטרפות והיינו דקאמר אילימא דרבנן כו'. וא"ת א"כ היה לו להזכיר בשניהן כמו בשתיהן, וי"ל דלא בא לפרש אלא על מה דשקיל וטרי בחלות דחדא מינייהו נקט והוא הדין לכבשים, ועוד דבשני כבשים איירי ברייתא דומיא דמתני' ועל מתני' קיימא ברייתא: ומ"מ קשה מדקמשני לעולם רבנן ואימא עד שיפגל בשניהן מכלל דעד השתא לא אסיק אדעתין אליבא דר' בשניהן, וי"ל דאע"ג דלא נימא בשניהן לא הוי משום דלא אסיק אדעתיה נמי מעיקרא דבשתיהן ר"ל ובשניהן אלא שבא לתרץ דלא נשנה בשתיהן כמו שהיה נשנה בברייתא אלא נשנה בשניהן (שלא הוזכר בברייתא ולא במשנה בשניהן שהוזכר בה) ושנחליף תיבת שתיהן שהוזכר בה לתיבת שניהן שלא הוזכר בברייתא:
שתיהן אין אחת מהן לא — וקשיא איזה טעם יש לומר דשתיהן בא למעט אחת מהן והלא היה לנו לומר דלהוי פגול טפי כשחשב באחת מהן שיעור אכילה בכזית מכשחשב בשתיהן בכזית דהוי בכל אחד ואחד חצי זית וליכא שיעור אכילה בחדא מינייהו וצריכין להצטרף לשיעור והיה לנו לומר דלא פגל משום דזיל הכא ליכא שיעורא וזיל הכא ליכא שיעורא ואפי' הכי אמרי' דפגל ודמצורפין כ"ש דיש לו לפגל כשחשב כזית בחלה אחת דאין צריך שיעור לצרוף, וי"ל דדייק הכי דר"ל דבאחת מהן לא דאי ס"ד דבאחת מהן נמי פגל בכולן אלמא דכחד גופא דמי דאי לאו כגופא חד הוו אם פגל באחד לא נתפגל חבירתה ומדגופא חד דמו א"כ כשיפגל בשתיהן בכזית יש לנו לומר דהוי פגול טפי מכשיפגל בכזית באחת שהרי כשפגל בכזית באחת אע"ג דכחד גופא דמו מ"מ לא פגל כי אם בחלק אחד מן הגוף דהיינו [חלה] אחת אבל כשפגל בשניהם בשני חלקים מן גוף מכל אחד חצי שיעור דהיינו חצי זית מכל חלק א"כ ראוי הוא להתפגל יותר משחשב לפגל בכזית דחלה אחת ולכך קאמר דאי רבנן אפי' באחת נמי אלא פשיטא ר' יוסי: וקשיא שהרי אפי' כר' יוסי לא אמרו שהרי ר' יוסי מודה דבאותה חלה שחשב עליה מפגלא והכא קאמר דלעולם אין בו כרת עד שיפגל בכזית בשתיהן אבל באחת אין בו כרת: וי"ל דהכי קאמר אלא פשיטא ר' יוסי דנימא דלעולם אין בו כרת עד שיפגל בשתיהן ר"ל דלעולם אין בו כרת לאו כל מכל אחת מהן עד שיפגל בשתיהן אבל אם חשב באחת מהן לא יתחייב כרת לאוכל מכל אחת כי אם לאוכל מאותה שחשב בה לבד כר' יוסי. וכן פירש"י דקאי ללחם שלא חשב בה כדפרי' לעיל:
אא"כ חד גופא הוא, פי' אא"ב דגבי יריכות חד גופא הוא ואם פגל זו נתפגלה זו מצטרפות החלות כחצי זית מזו וחצי זית מזו כי ערבינהו וחשב ע"מ לאכול כזית למחר בין שתיהן מהני להו מה שערבן במחשבתו כאלו באו שתיהן מגוף אחד דאמרינן לקמן דעירוב מחשבתו מהניא לצרפן וגבי חלות היינו טעמא דבאחת לא נתפגלה חבירתה משום דלאו מחד גופא אתו ובמחשבתו נמי לא עירבן אלא אי אמרת גבי יריכות דמחד גופא אתו דתרי גופי נינהו ואם פגל זו בלא זו לא נתפגלה זו גבי חלות כי ערבן לאכול כזית משתיהן מי מצטרפי מי מהניא עירוב מחשבתו למהוי חד גופא טפי מחיבור זבח דלא מהני להו לירכות להצטרף, ל"ה: וקשיא דחד גופא נינהו ותרי גופי נינהו דקאמר משמע דלחלות דאיירינן בהך ברייתא דמייתינן דלעולם אין בו כרת כו' קאי ולא אירכות דמינייהו לא איירי ברייתא דשקלינן וטרינן עליה. ועוד איזה דמיון הוא שבא לדמות לומר דאם גבי יריכות נימא דחד גופא נינהו כי לא ערבינהו במחשבתו דהיינו כשחשב באחת מהם לבד דמשום הכי נימא גבי חלות דכי ערבינהו להו כחד גופא אע"ג דתרי גופי נינהו מאחר דאמרינן דאם פגל זו לא נתפגלה חבירתה והלא אע"פ שנאמר בירכות דהוי חד גופא בלא עירוב מחשבה אין לנו לעשות חלות שהם שני גופים כאלו הם גוף אחד מפני עירוב המחשבה שבשביל המחשבה למה לנו לעשות שני גופים גוף אחד, ואם באנו לעשות בשביל עירוב מחשבה שני גופים גוף אחד הרי נוכל לומר כן אע"פ שנאמר דגבי יריכות לא כגוף אחד דמו שהרי הא לאו בהא תליא: לכ"נ דחלות כירכות מדמה להו משום דכי היכי דירכות דהוו שני גופים חלוקים אפי' הכי מפני שיש להם שורש שמחברם נחשבם כגוף אחד כמו כן בחלות אע"פ שהם גופים חלוקים מ"מ מפני שורש חבור שיש להם שנתקדשו ביחד ומנחה מביאה בכלי אחד יש לנו לעשות כגוף אחד ומדמה יריכות וחלות להדדי, וה"ק אי אמרת בשלמא גבי חלות דחד גופא נינהו מ"ה מצטרפי ודנימא דכשפגל בכזית משתיהן מפגלי תרווייהו משום דכאלו חשב לאכול כזית מגוף א' דמי: וא"ת א"כ דחד גופא נינהו כשפגל באחד אמאי לא מפגל חבירתה. וי"ל דהיינו טעמא כדמפרש בתר הכי משום דגלי קרא דכי פלגינהו מיפלגי וכיון דנימא דגבי חלות דחשבינן להו כחד גופא יש לנו לומר כמו כן ביריכות דחד גופא נינהו ואם פגל זו נתפגלה חבירתה משום דליכא בהו קרא לומר דכי מפלגינהו מיפלגי כמו גבי חלות אלא אי אמרת תרי גופי נינהו חלות, ותרצה לומר דכמו כן יריכות תרי גופי נינהו ומשום הכי דכשפגל באחת לא נתפגלה חבירתה בחלות מי מצטרפי כיון דתרי גופי נינהו אין לנו לומר דחצי זית מזו וחצי זית מזו יצטרפו בכזית לפגל שתיהן דתרי גופי נינהו וכל גופא וגופא לא חשב בה כשיעור פגול ולא מפגלי כלל וכן נמי פירשו התוס':
