מסכת מנחות דף נ״ג עמוד א׳

שיאור דרבי מאיר כל שהכסיפו פניו בפרק אלו עוברין (פסחים דף מח.) לרבי יהודה מצה מעליא היא:

ואי שיאור דרבי יהודה דהיינו קרני חגבים וקבעי למימר לר"מ תאפה שיאור חמץ מעליא הוא:

אלא דרבי יהודה לרבי יהודה ה"ג אילימא דר"מ לרבי יהודה מצה מעליא היא אלא דרבי יהודה לרבי יהודה:

רביכה במים רותחין כדאמרינן בתורת כהנים גבי חביתין מורבכת מלמד שנעשת ברותחין כל צרכן והוא חלוט:

אי דאיכא רבוכה מנחה שמצותה ברבוכה כתיב בהדיא מורבכת תהא שלא תאפה חמץ:

לא כתיב בה רבוכה תאפינה ומדלא כתיב בה שמע מינה לאו רבוכה בעינן:

מנין לכל המנחות שנילושות בפושרין וישמרם שלא יחמיצו דקתני מתניתין (לקמן מנחות דף נה.) כל המנחות נילושות בפושרין ומשמרן שלא יחמיצו שנילושות כלומר דהואיל ונילושות בפושרין מצוה לשמרם שלא יחמיצו ושימור היינו שיעסוק בבצק כל שעה כדאמרינן בפסחים (דף מח:):

החייה כלומר הכשירנה ושמרה:

כי קא מבעיא לי לעכב תימה מאחר דכתיב זאת תורת אייתרו ליה מצה דכתיב במחבת ומאפה לעכב ויש לומר דדילמא ה"מ בדידהו אבל בסלת ומרחשת לא וכי מסיק עיכובא מדכתיב תהיה במחבת אם אינו ענין לגופה תניהו ענין לשאר מנחות ודוחק הוא שיכול לפרש כל זה ועוד לישנא דקתני בברייתא מצה יכול מצוה ת"ל תהיה הכתוב קבעה חובה משמע דבגופה נמי אי לא כתיב תהיה הוה אמינא מצוה ועוד דמצה במחבת ומאפה למה לי דבמצה תהיה דמחבת סגי ונראה לפרש דלשום דרשא צריכי ואע"ג דכתיב במחבת מצה תהיה ילפינן בכל המנחות מזאת תורת דכל היכא דאיכא מצוה במצה איכא נמי עיכובא:

אי שיאור דרבי מאיר לר' יהודה מצה מעלייתא דבפרק אלו עוברין (פסחים דף מח:) קתני רבי יהודה שיאור דפטור בקרני חגבים וסידוק דחייב כרת שנתערבו סדקיו זה בזה אבל פחות מכן שרי כגון שהכסיפו פניו ורבנן פליגי עליה דהיינו רבי מאיר כדמוכח בגמרא ומפרשינן איזהו שיאור כל שהכסיפו פניו וא"ת בפרק אלו עוברין (פסחים מג.) תניא שיאור ישרף ונותנו לפני כלבו ומפרש ונותנו לפני כלבו דר"מ לרבי יהודה משמע אבל באכילה אסור ויש לומר דמדרבנן בעלמא הוא דאסור ומדשרי ליה לכלבו ש"מ מצה מעלייתא היא:

אלא דרבי מאיר לרבי מאיר מדלקי עליה חמץ הוא כי האי גוונא דייקינן בפרק קמא דחולין (דף כג:) גבי הרי עלי לחמי תודה מן החמץ או מן המצה והביא שיאור מהו וקאמר שיאור דמאן אי דר"מ לר' מאיר מדלקי עליה חמץ הוא ותימה על דהכא והתם דילמא שאני לגבי פסח דמרבינן ליה מדכתיב (שמות יב) כל מחמצת ומהתם לא ילפינן דהא לענין פסח נמי לא חשיב חמץ גמור להתחייב כרת ואדרבה נילף מחמץ גמור ומיהו בההיא דחולין יש לפרש דלענין מצה דתודה קאמרינן דילפא מפסח ולא יצא בו ידי מצה דתודה אבל בשמעתין ליכא לשנויי הכי ושמא יש שום ייתור בתודה ובמנחות דחמץ נוקשה חשוב חמץ גבייהו ולקמן (מנחות דף נד.) פליגי רבי חנינא בן גמליאל ורבנן במחמיצין בתפוחים וקרי ליה חמץ נוקשה ולמאי דבעי לאוקומי האי דתפוח שריסקו כרבי חנינא בן גמליאל פי' תפוח של תרומה שנתנו בעיסה וחימצה היה יכול לומר דלרבנן חשיב ליה מצה ושרי אבל במסקנא דקאמרי לרבנן דהוי נוקשה ואפ"ה א"ר חנינא בן גמליאל דמחמיצין פליגי בהכי אי חשיב חמץ נוקשה כחמץ גמור לענין לחמי תודה ושתי הלחם או לא וקשיא אההיא דחולין דמשמע דלכולי עלמא חשיבא חמץ ושמא אפי' לרבנן לא אמרינן אלא לכתחילה דאין מחמיצין אי נמי לכולי עלמא אין מחמיצין בחמץ נוקשה לכתחילה אלא רבי חנינא בן גמליאל קסבר דחמץ גמור הוא:

ת"ל תהיה הכתוב קבעה חובה הא דדרשינן בפ' החולץ (יבמות דף מ.) מצות תאכל במקום קדוש דלהכי תנא ביה קרא לעכב דאינו אוכלה חלוטה אף על גב דמצה היא ההוא לעכב לא הוי כמו שנה הכתוב לעכב בעלמא דמהתם לא נפקא לן אלא מתהיה דהכא ועוד דהא משמע התם דמחד מצה לא ממעטינן חלוט דחלוט מצה הוא ומדכתיב תרתי ממעט ליה ואם כן אימא למצוה והא דמשמע הכא דאי לאו תהיה הוה אמינא אי בעי רבוכה לייתי אי בעי מצה לייתי לאו לכתחילה דהא ממעט ביבמות חלוט למצוה:

קרבני לחמי לאשי לרבות, פי' רבה הכתוב קרבנות הרבה דכל הני לשון קרבן הם לרבות שאר קרבנות של צבור [ל"ה]. שהרי קרבני חד משמע, ואצטריך לומר כן דהנך לרבות שאר קרבנות להיות (תמיד) [קמייתא] אחריתא הוא דהא ר' שמעון לאו טעמיה משום דחייש לפשיעה דנוכל לדחות דהכא ליכא למיחש אלא מיתורא דקרא קאמר הכי א"כ לא הדר ביה:

גמ' זאת תורת ע"ל דף עב ע"ב תוס' ד"ה חיטין:

עֲזַרְיָה בַּר בְּרֵיהּ דְּרַב אַבְטוּלַס זו גרסה הנכוונה דלא גרסינן 'רבי עזריה' דאי קרו ליה לפניו בשם 'רבי' אם כן הוה ידע מעיקרא דהוא בר אוריין.