דף ביאור
מסכת מנחות דף ע״ח עמוד א׳
דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.
לטקסט המלא במקורמסכת מנחות דף ע״ח עמוד א׳
מסכת מנחות דף ע״ח עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 15 קטעים ממוספרים, כ־289 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.
רש"י
תהיינה בתרין יודין דחד יו"ד דמייתר אתיא ללחמי תודה:
קפיזי חצאי קבים:
בעשרונות דבר הכתוב דממאי דמיירי בפרשה קמרבה מן תהיינה ובפרשה כתיב (ויקרא כ״ג:י״ז) שתים שני עשרונים:
וכי דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בהיקש דחמץ עצמו דהוא עשר גמרינן משתי הלחם עשרון לחלה מן היקישא דלחם לחם:
חוזר ומלמד בהיקש על מצה י' עשרונים כחמץ דכנגד חמץ הבא מצה:
הימנו ודבר אחר הוא כלומר אי הוה מלמד החמץ על המצה אותו דבר עצמו שהוא למד מן שתי הלחם עשרון לחלה מצי למימר וכי דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בהיקש אבל הכא החמץ אינו מלמד על המצה מה שהוא לומד בהיקש משתי הלחם לא מצית למיפרך משום דחמץ למד משתי הלחם עשרון לחלה ומלמד בהיקש למצה שהוא י' עשרונים דהיינו דבר אחר. ע"א נמי שמעתי הימנו ודבר אחר הוא דאי הוה יליף מחמץ שבתודה לקרבן אחר דעלמא מצית לאקשויי וכי דבר וכו' השתא דלא יליף אלא לההוא קרבן גופיה ליכא למיפרך הכי:
מאי איכא למימר וכי דבר הלמד [בהיקש] חוזר ומלמד בהיקש:
תביאו ריבויא הוא דלא הוה למכתב תביאו גבי שתי הלחם משום טעמא דאמר לעיל והוי כמאן דכתיב הכא גבי לחמי תודה דכל הבאות שאתה מביא יהו כזה עשרון לחלה והוי כמו שלמד מגופו דקרא עשרון לחלה ולא מהיקש (וכי מלמד חמץ על המצה י' עשרונות) ולא מצית למיפרך וכי דבר הלמד כו' שהרי לא למד החמץ מהיקש אבל אי תודה כדמעיקרא אתיא לחם לחם הוי דבר הלמד מהיקש ואיכא למיפרך עליה:
ועוד 20 קטעי פירוש על דף זה.
Rashi on Menachot 78a · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain
תוספות
אמר רב יצחק בר אבדימי תהיינה כתיב פירוש יו"ד יתירא דריש דמשמע אתביאו קאי שדרשנו לעיל שכל שאתה מביא ממקום אחר כזה דאי אשתי הלחם קאי לא מצי למכתב יו"ד דהא שתים שני עשרונים כתיב ופריך ואימא עשרה קפיזי ומשני אמר רבא בעשרונות דבר הכתוב פי' כדדרשי' מה כאן עשרון לחלה ובקונט' כתב בספר מוגה שלו לא גרסי' קפיזי אמר רבא וה"ג אמר רב יצחק תהיינה עשרה דבר הכתוב וי"ס דלא כתיב בהו כלל י' עשרונות דיבר הכתוב וגרסי' אמר רב יצחק בר אבדימי תהיינה כתיב ותו לא פי' דמשמע דאתא למעוטי ולמימר אלו דוקא שני עשרונים ואין הללו שני עשרונים ומיהו קשה כיון דאי לא כתיב תהיינה לא הייתי יודע לענין מה אמר הכתוב כל שאתה מביא ממקום אחר כזה אי לענין שיהא עשרון לחלה כבשתי הלחם והוי להו י' עשרונות דמה נפשך איכא עשרון לחלות משום תרומה או לענין למימר דמה אלו שני עשרונים אף להלן שני עשרונים ליו"ד חלות אם כן השתא דכתיב תהיינה מה ראית דדרשת למימר אלו דווקא שני עשרונים אימא אלו דווקא (ב' עשרונים) עשרון לחלה ולגירסת הקונט' נמי קשה דיו"ד לא מייתרא לדרשא דכמו שיאמר מתעשה לשון יחיד תעשינה לשון רבים כמו כן יאמר מתהיה תהיינה בשני יודין יו"ד אחת של עיקר ויו"ד אחת של שימוש ועוד אי מיו"ד ילפינן עשר חלות למה לן ג"ש דתרומת מעשר הא כיון דאמר רחמנא אחד מכל קרבן ודרשינן (לעיל מנחות דף עז.) אחד שלא יטול פרוסה ולמדנו עשרון לחלה על כרחין אחד מי' נוטל:
הימנו ודבר אחר פי' בקונט' כלומר בין מה שכתב בגופו בין מה שלמד מדבר אחר נפקא ליה דעשר עשרונות הוא דבדידיה כתיב תהיינה דמשמע עשר חלות דהא אתביאו קאי ולהכי גמר אשתי הלחם דעשרון יהא בכל חלה הלכך לאו היקש הוא ויכול לחזור וללמד על המצה דעשר עשרונות הוא והיכי דמי היקש גמור כגון אי לאו הוה כתיב בתודה עשר לגמרי ובשתי הלחם הוו עשרה עשרונות וילפי מהדדי ההוא הוי היקש גמור ופי' זה יתיישב לפי גירסא דלעיל אבל לאידך גירסא דלא דרשינן יו"ד דתהיינה לא יתכן ובסוף איזהו מקומן (זבחים נז.) פי' בקונט' דחשיב הימנו מה שאנו למדין מתרומת מעשר בג"ש מנין החלות דדבר הלמד בג"ש חשיב ככתוב בגופיה משום דקי"ל דבר הלמד בג"ש חוזר ומלמד בהיקש ע"י כך אנו יודעים שיש י' עשרונות כדילפינן מהיקשא דשתי הלחם דהוי עשרון לחלה ועוד יש לפרש משום דתרומת מעשר חולין הוא חשיב ככתיבה בגופייהו:
אחת להמשחו לחביתים ואחת לחנוכו לעבודת כהן גדול מר בר חייא אמר שלש כדמסיק בשלא עבד עבודה כשהוא הדיוט דאיכא אחת לחנוכו לעבודת כהן הדיוט ואחת לחנוכו לעבודת כ"ג ואחת לחביתין ויש מפרשים כגון שעמד ביום הכיפורים דאיכא עבודת יום הכיפורים בכהן גדול ולא מילתא היא דהא קרבן יחיד אין קרב ביום הכיפורים ובפרק קמא דיומא (דף יב.) בעי אם אירע פסול בכהן גדול במה מחנכין את השני ביום הכיפורים:
אין בכלל אלא מה שבפרט בכל מקום שיש כלל ופרט רגיל רבינו שמואל לפרש דאיצטריך רחמנא למכתב הכלל שלא נרבה דבר הדומה לפרט וכן מוכיח כאן דאי לאו דהוה כלל ופרט משמע הכא דהוה ילפינן רבוכה מלחמי תודה:
Tosafot on Menachot 78a · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain
רשב"א
המלואים, פי' שהיו בימי משה היו באות כמצה של תודה, פי' חלות ורקיקין ורבוכה. נזירות, פי' לחמי נזיר שתי ידות כלחמי שלתודה, שתי ידות פי' שני חלקים של מצה שבתודה היו בנזירות כדמפ' חלות ורקיקין ואין בה רבוכה נמצאו לנזירות עשרה קבין שהרי במצה של תודה היו ט"ו קבין ושני ידות של ט"ו הוו עשרה קבין שהם ששה עשרונות ועודיין, פי' שלש עשרונות ועוד לכל מין והאי עודיין הוו שני שלישי עשרון דהא אמרן לפלוגי גבי מצה שבתודה שלש' עשרונות ושליש:
Rashba on Menachot 78a · Sefaria · מהדורה: Warsaw, 1861 · Public Domain
מה תמצאו כאן
יחידת טקסט מלאה של מסכת מנחות, דף ע״ח, עמוד א׳, בהיקף של כ־289 מילים ב־15 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.
המשך הרצף
מקורות מקבילים
שיעורים וכלי לימוד
מפת קטע אחר קטע של כל 15 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.
- קטע 115 מילים
נפתחת ב״אָמַר רַב יִצְחָק בַּר אַבְדִּימִי: ״תִּהְיֶינָה״ כְּתִיב.…״
- קטע 216 מילים
נפתחת ב״לָמַדְנוּ עֲשָׂרָה לְחָמֵץ. עֲשָׂרָה לְמַצָּה מִנַּיִן? תַּלְמוּד…״
- קטע 319 מילים
נפתחת ב״וְכִי דָּבָר הַלָּמֵד בְּהֶיקֵּשׁ, חוֹזֵר וּמְלַמֵּד בְּהֶיקֵּשׁ?…״
- קטע 417 מילים
נפתחת ב״הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר לָא הָוֵי הֶיקֵּשׁ, אֶלָּא…״
- קטע 511 מילים
נפתחת ב״מַתְנִי׳ הַמִּילּוּאִים הָיוּ בָּאִין כַּמַּצָּה שֶׁבַּתּוֹדָה –…״
- קטע 621 מילים
נפתחת ב״נְזִירוּת הָיְתָה בָּאָה שְׁתֵּי יָדוֹת כְּמַצָּה שֶׁל…״
- קטע 741 מילים
נפתחת ב״גְּמָ׳ מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַב חִסְדָּא,…״
- קטע 827 מילים
נפתחת ב״מַתְקֵיף לַהּ רַב אַוְיָא: אֵימָא אַנְתָּא דְּמִשְׁחָא!…״
- קטע 916 מילים
נפתחת ב״וְכִי מָה לָמַדְנוּ לְבָנָיו בְּיוֹם הִמָּשְׁחוֹ? אֶלָּא…״
- קטע 1021 מילים
נפתחת ב״אָמַר רַב חִסְדָּא: כֹּהֵן גָּדוֹל הַמִּתְקָרֵב לַעֲבוֹדָה…״
- קטע 1117 מילים
נפתחת ב״וְלָא פְּלִיגִי, הָא – דַּעֲבַד עֲבוֹדָה כְּשֶׁהוּא…״
- קטע 127 מילים
נפתחת ב״נְזִירוּת הָיְתָה בָּאָה שְׁתֵּי יָדוֹת, כַּמַּצָּה שֶׁבַּתּוֹדָה.…״
- קטע 1312 מילים
נפתחת ב״תָּנוּ רַבָּנַן: ״שְׁלָמָיו״ – לְרַבּוֹת שַׁלְמֵי נָזִיר,…״
- קטע 148 מילים
נפתחת ב״יָכוֹל לְכׇל מָה שֶׁאָמוּר בָּעִנְיָן, תַּלְמוּד לוֹמַר…״
- קטע 1541 מילים
נפתחת ב״מַאי תַּלְמוּדָא? אָמַר רַב פָּפָּא: דָּבָר שֶׁנֶּאֱמַר…״
חכמים הנזכרים בדף
- רבי ישמעאל · דור שני לתנאים
סתם רבי ישמעאל האמור במקור התנאי הוא רבי ישמעאל בן אלישע.
מקור: מסכת מנחות דף ע״ח עמוד א׳ · קטע 15 — “…בּוֹ ״מַצּוֹת״. דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל תָּנָא: ״מַצּוֹת״ – כָּלַל,…”
לשון המקור
אָמַר רַב יִצְחָק בַּר אַבְדִּימִי: ״תִּהְיֶינָה״ כְּתִיב. אֵימָא עֲשָׂרָה קְפִיזֵי? אָמַר רָבָא: בְּעֶשְׂרוֹנוֹת דִּבֵּר הַכָּתוּב.
לָמַדְנוּ עֲשָׂרָה לְחָמֵץ. עֲשָׂרָה לְמַצָּה מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר ״עַל חַלּוֹת לֶחֶם חָמֵץ״, כְּנֶגֶד חָמֵץ הָבֵא מַצָּה.
וְכִי דָּבָר הַלָּמֵד בְּהֶיקֵּשׁ, חוֹזֵר וּמְלַמֵּד בְּהֶיקֵּשׁ? הֵימֶנּוּ וְדָבָר אַחֵר הוּא, וְכֹל הֵימֶנּוּ וְדָבָר אַחֵר – לָא הָוֵי הֶיקֵּשׁ.
הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר לָא הָוֵי הֶיקֵּשׁ, אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר הָוֵי הֶיקֵּשׁ, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? ״תָּבִיאוּ״ רִבּוּיָא הִיא.
מַתְנִי׳ הַמִּילּוּאִים הָיוּ בָּאִין כַּמַּצָּה שֶׁבַּתּוֹדָה – חַלּוֹת, וּרְקִיקִין, (וּרְבִיכָה) [וּרְבוּכָה].
נְזִירוּת הָיְתָה בָּאָה שְׁתֵּי יָדוֹת כְּמַצָּה שֶׁל תּוֹדָה, חַלּוֹת וּרְקִיקִין, וְאֵין בָּהּ רְבוּכָה, נִמְצָא עֲשָׂרָה קַבִּין יְרוּשַׁלְמִית, שֶׁהֵן שִׁשָּׁה עֶשְׂרוֹנוֹת וְעוֹדְיִין.
גְּמָ׳ מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַב חִסְדָּא, אָמַר רַב חָמָא בַּר גּוּרְיָא: דְּאָמַר קְרָא ״וּמִסַּל הַמַּצּוֹת אֲשֶׁר לִפְנֵי ה׳ לָקַח חַלַּת מַצָּה אַחַת וְחַלַּת לֶחֶם שֶׁמֶן אַחַת וְרָקִיק אֶחָד״. בִּשְׁלָמָא ״חַלּוֹת״ – חַלּוֹת, ״רָקִיק״ – רָקִיק, ״שֶׁמֶן״ מַאי נִינְהוּ? לָאו רְבוּכָה.
מַתְקֵיף לַהּ רַב אַוְיָא: אֵימָא אַנְתָּא דְּמִשְׁחָא! אֶלָּא, כִּדְדָרֵשׁ רַב נַחְמָן בַּר רַב חִסְדָּא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי טַבְלָא: ״זֶה קׇרְבַּן אַהֲרֹן וּבָנָיו אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַה׳ בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ״.
וְכִי מָה לָמַדְנוּ לְבָנָיו בְּיוֹם הִמָּשְׁחוֹ? אֶלָּא מַקִּישׁ חִינּוּכוֹ לְהִמָּשְׁחוֹ: מָה הִמָּשְׁחוֹ רְבוּכָה, אַף חִינּוּכוֹ רְבוּכָה.
אָמַר רַב חִסְדָּא: כֹּהֵן גָּדוֹל הַמִּתְקָרֵב לַעֲבוֹדָה צָרִיךְ שְׁתֵּי עֶשְׂרוֹנוֹת הָאֵיפָה, אַחַת לְהִמָּשְׁחוֹ, וְאַחַת לְחִינּוּכוֹ. מָר בַּר רַב אָשֵׁי אָמַר: שָׁלֹשׁ.
וְלָא פְּלִיגִי, הָא – דַּעֲבַד עֲבוֹדָה כְּשֶׁהוּא כֹּהֵן הֶדְיוֹט, הָא – דְּלָא עֲבַד עֲבוֹדָה כְּשֶׁהוּא כֹּהֵן הֶדְיוֹט.
נְזִירוּת הָיְתָה בָּאָה שְׁתֵּי יָדוֹת, כַּמַּצָּה שֶׁבַּתּוֹדָה.
תָּנוּ רַבָּנַן: ״שְׁלָמָיו״ – לְרַבּוֹת שַׁלְמֵי נָזִיר, לַעֲשֶׂרֶת קַבִּין יְרוּשַׁלְמִיּוֹת וְלִרְבִיעִית שֶׁמֶן.
יָכוֹל לְכׇל מָה שֶׁאָמוּר בָּעִנְיָן, תַּלְמוּד לוֹמַר ״מַצּוֹת״.
מַאי תַּלְמוּדָא? אָמַר רַב פָּפָּא: דָּבָר שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ ״מַצּוֹת״, לְאַפּוֹקֵי רְבוּכָה דְּלֹא נֶאֱמַר בּוֹ ״מַצּוֹת״. דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל תָּנָא: ״מַצּוֹת״ – כָּלַל, ״חַלּוֹת וּרְקִיקִין״ – פָּרַט, כְּלָל וּפְרָט אֵין בַּכְּלָל אֶלָּא מָה שֶׁבַּפְּרָט, חַלּוֹת וּרְקִיקִין – אִין, מִידֵּי אַחֲרִינָא – לָא.