דף ביאור

מסכת מנחות דף כ״א עמוד א׳

דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.

לטקסט המלא במקור

תלמוד בבלי · מפת הדף

מסכת מנחות דף כ״א עמוד א׳

מסכת מנחות דף כ״א עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 19 קטעים ממוספרים, כ־442 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

רש"י

נסכים אין אחרים באין לו חובה:

דתניא דיין אין טעון מלח:

וקפריך הש"ס מני הך ברייתא:

קשיא קטרת דהא רבינן לעיל (מנחות דף כ.) כל שאחרים באין לו חובה וקטרת נמי דבעי עצים בעי מלח ולקמן נמי אמרינן בראשו של מזבח ששם מולחין הקטרת והקומץ:

הפרט מנחתך:

עצים אין מקבלין טומאה ואע"ג דעצי מערכה מקבלין טומאה כדאמרינן בפרק שני דפסחים (דף לה.) והבשר לרבות עצים ולבונה ההיא מדרבנן הוא משום חיבת הקדש וקרא אסמכתא בעלמא דהא עצים בעלמא לא מקבלי טומאה:

דם שבשלו בין דחולין בין דקדשים ואכלו אינו עובר עליו דהא לא חייבה תורה אלא על הדם הראוי לכפרה ודם קדשים משבישלו לא חזי למילתיה ונפק מתורת דם ומליח הרי הוא כרותח:

מהו דתימא מישדא בה משהו למצוה בעלמא ומשום ההוא משהו לא נפיק מתורת דם:

ועוד 23 קטעי פירוש על דף זה.

Rashi on Menachot 21a · Sefaria

תוספות

אפיק עצים ועייל נסכים ונמעט נסכים במה מנחה מיוחדת כו' ודם מועל מנחתך וא"ת אימא איפכא וי"ל דלא שייך לומר איפכא כלל דהא כדי שלא נאמר (משום) צד של מתיר הוא דאיצטריכא למיכתב מעל מנחתך למעוטי דם דמתרבי מההוא צד ואילו נסכים ממעטי מיניה:

יצאו עצים שאין מקבלין טומאה פי' בקונטרס דהא דאמר בפ' כל שעה (פסחים דף לה.) והבשר לרבות עצים ולבונה אסמכתא בעלמא ואי אפשר לומר כן דבהדיא אמרינן בפ' שני דחולין (דף לו:) דחיבת הקדש דאורייתא מההיא קרא דוהבשר וכן מוכח בפ' כל הפסולין (זבחים דף לד.) גבי אוכל בשר לפני זריקת דמה דאמרינן אבל טומאת בשר דברי הכל לוקה דאמר מר והבשר לרבות עצים ולבונה כו' והאי דקרי ליה בפרק בית שמאי (זבחים דף מו:) פסולא בעלמא לאו מדרבנן קאמר אלא מדאורייתא ופסולא בעלמא קאמר דלית ליה מלקות ועוד דהיא גופא משמע דלרבנן הוי דאורייתא דלר' ישמעאל דאמר פסולא בעלמא וההיא דקרי לה מעלה בפ' כל שעה (פסחים דף לה.) הכי נמי קאמר גבי מעלות העריב שמשו אוכל בתרומה דנפקא לן מקרא בפרק הערל (יבמות דף עד:) אלמא מעלה דאורייתא קאמר והא דקאמר הכא יצאו עצים שאין מקבלין טומאה בעצי עצים קאמר ולא בעצי המערכה וא"ת מנין לנו לרבות עצים לטומאה מוהבשר מאחר דיש להו פדיון מן התורה אפילו בתר דשפינהו לגיזרי כדמשמע בריש המנחות והנסכים (לקמן מנחות דף קא) לרבנן דפליגי עליה דרבי דלרבי ודאי ניחא דחשיב להו קרבן גמור וי"ל דההיא דמרבי עצים בכל מקום היינו לרבי וקצת קשיא מאחר דחייבים על העצים משום טומאה אמאי לא תני להו בפרק שני דמעילה (דף י.) דתנן הקומץ והלבונה והקטורת כולם הוכשרו ליפסל בטבול יום וחייבין עליהם משום נותר וטמא ופיגול אין בהם וי"ל בין לרבי בין לרבנן לא מצי תני דלרבנן לא מיחייב אעצים ולרבי יש בעצים משום פיגול לאחר שנקמצו ככל דבר שיש לו מתירין לאדם או למזבח כאיברי עולה שדם מתירן:

דם שבישלו אינו עובר עליו [והיינו] הא דתנן בפ' כל הבשר (חולין דף קט. ושם) הלב קורעו ומוציא את דמו לא קרעו אינו עובר עליו [דמיירי אחר בישולו] מדמייתי הנך תרי מילי בהדי הדדי דם שבישלו ודם שמלחו משמע דתרווייהו חד טעמא כדפי' בקונטרס דמליח כרותח דלא חייבה תורה אלא דבר הראוי לכפרה וכיון דבישלו או מלחו נפקא ליה מתורת דם ומשמע הכא דסתם מליחה דקדשים היינו דאין נאכלין מחמת מלחן דהאי דמליח כרותח היינו דאין נאכל מחמת מלחו כדפרישית בפ' כל הבשר (חולין דף קיב.) ואסתם מליחה דקדשים הוא דדייק הכא הא לאו הכי הוה אמינא דם ליבעי מלח כיון דמלחיה נפקא ליה מתורת דם דאמר זעירי דם שמלחו וכו' ובסמוך אמרינן וכן לקדירה לפיכך מדקדק ר"ת מכאן דמליחה לקדרה באין נאכל מחמת מלחו סגי ולא כמו שמפרשים כמו שאדם מולח להצניע וכמליח לצורך עיבוד או כדבעי ליה לאורחא ובפרק כל הבשר (גם זה שם) פירשתי גבי אינו נאכל מחמת מלחו:

[כאן בחטאות החיצונות וכאן בחטאות הפנימיות פרש"י דבחטאות הפנימיות אינו עובר עליו וטעמא כמו שמפרש לקמן ולא נהירא דא"כ בחטאות הפנימיות נמי משמע לפי שיטת רש"י שאם בשלו צלול הואיל וראוי לטבילה והזאה יהא חייב עלה אם יאכלנו ואין הסוגיא מוכיח הכי דאמרינן לעיל כיון דמלחיה נפיק ליה מתורת דם ולא יתחייב עליו ועוד דרבא דידיה אמר אפילו בחטאות הפנימיות ואכלו חייב ומשמע לפי' רש"י דרבא לית ליה דזעירי ולעיל קאמר יתיב רבא וקאמר להא שמעתא משמע דסבירא לרבא כזעירי לכן נ"ל דבזעירי (היינו בבשלו באור) כ"ע לא פליגי דאינו עובר עליו והא דמחלק הכא בין חטאות הפנימיות לחיצוניות קאי אקפאו בחמה]:

יתן בו טעם כבינה היינו דלא חזי לאכילה בלא הדחה כמו שהבינה מתקנת האדם:

וכן לקדירה גרסי' ובספר רבינו גרשם כתוב [וכן לצלי] וכן פי' רבינו חננאל בפ"ק דחולין (דף יד.) גבי אסורה בהנאה ליומא:

Tosafot on Menachot 21a · Sefaria

רשב"א

כאן בחטאות החיצוניות, הא דקתני הקפא את הדם הוי בחטאות החיצוניות וה"ה לשל חולין הואיל וראוי לכפרה בקדשים והא דאמר זעירי אינו עובר עליו בחטאת הפנימית כגון פרים הנשרפים: ונראה לפסוק דכל דם דחולין בין בשלו בין מלחו עובר עליו מדמותבינן עלה דההיא דזעירי דאמר דאם בשלו או מלחו אינו עובר עליו מבריית' דהקפא דעובר עליו והוה מתרץ דלא קשיא כאן באור כאן בחמה דבאור אינו עובר עליו ובחמה עובר עליו והדר דמותבי' מדר' יוחנן דאין לחלק בין אור לחמה דכמו דבאור אין לעבור עליו דאינו ראוי לזריקה כמו כן בחמה אינו ראוי דבשעה דקרש אינו ראוי לזריקה והואיל ונדחה ידחה וא"כ לפי דברי ר' יוחנן דאמר דם שהקפא בין באור בין בחמה אינו עובר עליו וא"כ בריית' דתניא דהקפא עובר עליו היכי משכחת לה והוצרך לומר כאן בחטאות החיצונות דבריית' דעובר עליו מיירי בתיצונות דהואיל דאעפ"י דקרש ראוי לזריקה ומשום דכתי' ולקח ונתן והרי בר לקוח ונתינה הוא הילכך עובר עליו וכיון דדם דחיצונות שקרש חייב עליו כמו כן בחולין שקרש עובר עליו הואיל וראוי לזריקה הוא כחטאות החיצונות ומאי דאמר ר' יוחנן דאינו עובר עליו ר"ל דוקא בפנימיות דלאו בר טבילה הוא כיון דקרש, ומאחר דמסקינן דדם שקרש בחולין עובר עליו אין לנו לחלק בין קרש ע"י אור בין ע"י חמה וכי היכי דמוקמי' ההיא דר' יוחנן דקאי אינו עובר עליו בפנימיות כמו כן נוקי לההיא דזעירי דבשלו ומלחו אינו עובר עליו בפנימיו' אבל בחיצונות עובר שהרי אע"פי שמלחו או בשלו בר לקיחה ונתינה הוא ואין לחלק בין אור לחמה ומאחר דהוי ראוי לזריק' גבי חיצונות בחולין חייב עליו דכיון דראוי לזריקה דם גמור ואפי' היינו באים לפרש דשנויא דמשני דמחלק בין חטאו' חיצונו' לפנימיו' הוי דוקא אקרו' וקפא בחמ' אבל באור אף בחיצונו' פטור דההיא דזעירי דבשלו ומלחו אינו עובר מיירי גם בחיצונות ובחולין ובאור אפ"ה לאו הלכת' כוותייהו אלא כרבא דהוי בתראה דמחייב גם בפנימיו' הואיל דכשנגדן ראוי בחיצונות וכמו כן יש לנו לומר דגם באור הואיל וכנגדו דם שקרש בחמה כמו זה שקרש באש ראוי בחיצונות וכיון דנבוא לומר דנחייב בדם שקרש ע"י האור הואיל ובר לקיחה הוא דהיינו כשנמלל ועדיין ראוי ליקח וליתן שלא נקרש לגמרי גם בבשלו לחייב אע"פ שאינו ראוי לזריק' ולקיחה ונתינה משום שלא לחלק בדם שנתבשל לחצאין דמאחר דאיכא דם שנתבשל דחייבין עליו כגון שלא נתבשל כל כך שנעשה יבש גם כשנתבשל הרבה יש לחייבו מפני שאין לנו לחלק בדם שנתבשל שלפעמים נחייב ולפעמים נפטור אלא שיש לנו לומר שלעולם מתחייב בכל דם שבשלו או מלחו. ועוד יש טעם לחייב בבשלו שהרי מדמה בשלו למלחו ומלחו בר לקיחה ונתינה הוא וראוי לזריקה ומאחר דבמלחו חייב כמו כן בבשלו חייב דהא מדמה להו:

תמלח למאי אתא, נ"ל דתמלח גופיה לא בעי למאי אצטריך שהרי צריך לכתוב תמלח יותר מבמלח שהרי לא היה משמעות אם כתב וכל קרבן מנחתך במלח לבד כמו אם כתב וכל קרבן מנחתך תמלח אלא ר"ל תמלח אחר במלח למאי אתא דר"ל דלא הו"ל לכתוב במלח כי אם תמלח לחודא ולכך קאמר לכדתניא ומייתי דדריש להו תרוייהו:

תקריב ואפי' בשבת, ובהגה"ה פי' תקריב בשבת ובטומאה אם קרבן צבור הוא ואשמועינן דמליחתו עבודה ודחיא שבת וטומאה כשאר עבודות: יש להקשות למאי אצטריך ליה לומר ואפי' בשבת פשיטא דמאי שנא מכל שאר מילי דקרבן שנעשות בשבת, ונ"ל דאצטרי' דסד"א דלא עיקר מצוה היא ולא תדחה ולא להוי אלא מכשירי מצו' דדוק' שחיט' וזריק' והולכה בעזרה שהיא [ר"ה] דחו שבת דעיקר עבודה היא אבל מלוח זה אינה עיקר עבודה לא תדחה שבת לכך אצטרי' לקרא דתקריב למדרש אפי' בשבת: ועדיין יש להקשות אי זה מלאכה יש כאן דלצטרי' קרא לומר דדחיא שבת והלא מולח אינו אלא משום מעבד ואין עיבוד באוכלין כדאית' פ' כלל גדול, ונ"ל דכיון דקרבן תמיד במוסף של שבת היה כליל ואינו נאכל דלאו כעבוד באוכלין דמי מאחר שאינו נאכל, אי נמי מתקן קרבן הוא כמעבד דמי:

Rashba on Menachot 21a · Sefaria

גליון הש"ס

רש"י ד"ה דם חמור וכו' דאין קרבן בטמאין נראה להדיא דלאו דוקא נקרש דהא בלא נקרש הוי נמי הך חידוש דאף דאין קרבן בטמאים ובודאי הכי הוא דאם בלא נקרש פשוט דחייב משום דם והוי כדם בהמה דעלמא מה"ת לא לחייב בקרוש דמ"ש מבהמת חולין דחייב בקרוש אמנם תמוה לי דא"כ מאי חידש ר"פ הא מתניתין ערוכה היא ריש פרק דם שחיטה דבין טמאים בין טהורים חייבים על דמו:

Gilyon HaShas on Menachot 21a · Sefaria

לשון המקור

קטע 1

אַפֵּיק עֵצִים וְעַיֵּיל נְסָכִים, דְּתַנְיָא: אֲבָל הַיַּיִן וְהַדָּם וְהָעֵצִים וְהַקְּטֹרֶת אֵין טְעוּנִין מֶלַח.

קטע 2

מַנִּי? אִי רַבִּי – קַשְׁיָא עֵצִים, אִי רַבָּנַן – קַשְׁיָא קְטֹרֶת.

קטע 3

הַאי תַּנָּא הוּא, דְּתַנְיָא: רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמֵר: מָה הַפְּרָט מְפוֹרָשׁ – דָּבָר שֶׁמְּקַבֵּל טוּמְאָה, וְעוֹלֶה לָאִשִּׁים, וְיֶשְׁנוֹ עַל מִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן, אַף כׇּל דָּבָר הַמְקַבֵּל טוּמְאָה וְעוֹלֶה לָאִשִּׁים וְיֶשְׁנוֹ עַל מִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן.

קטע 4

יָצְאוּ עֵצִים – שֶׁאֵין מְקַבְּלִין טוּמְאָה, יָצְאוּ דָּם וָיַיִן – שֶׁאֵין עוֹלִים לָאִשִּׁים, יָצְאָה קְטֹרֶת – שֶׁאֵינָהּ עַל מִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן.

קטע 5

אֶלָּא טַעְמָא דְּמַעֲטֵיהּ קְרָא לְדָם, הָא לָאו הָכִי הֲוָה אָמֵינָא דָּם לִיבְעֵי מֶלַח? כֵּיוָן דְּמַלְחֵיהּ נָפֵיק לֵיהּ מִתּוֹרַת דָּם, דְּאָמַר זְעֵירִי אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: דָּם שֶׁבִּישְּׁלוֹ אֵינוֹ עוֹבֵר עָלָיו, וְרַב יְהוּדָה אָמַר זְעֵירִי: דָּם שֶׁמְּלָחוֹ אֵינוֹ עוֹבֵר עָלָיו.

קטע 6

וְרַב יְהוּדָה דִּידֵיהּ אָמַר: אֵבָרִים שֶׁצְּלָאָן וְהֶעֱלָן, אֵין בָּהֶם מִשּׁוּם ״לְרֵיחַ נִיחוֹחַ״.

קטע 7

מַהוּ דְּתֵימָא: מִישְׁדֵּא בַּהּ מַשֶּׁהוּ לְמִצְוָה בְּעָלְמָא – קָא מַשְׁמַע לַן.

קטע 8

גּוּפָא, אָמַר זְעֵירִי אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: דָּם שֶׁבִּישְּׁלוֹ אֵינוֹ עוֹבֵר עָלָיו. יָתֵיב רָבָא וְקָא אָמַר לַהּ לְהָא שְׁמַעְתָּא, אֵיתִיבֵיהּ אַבָּיֵי: הִקְפָּה אֶת הַדָּם וַאֲכָלוֹ, אוֹ שֶׁהִמְחָה אֶת הַחֵלֶב וּגְמָעוֹ – חַיָּיב.

קטע 9

לָא קַשְׁיָא, כָּאן שֶׁהִקְפָּה בָּאוּר, כָּאן שֶׁהִקְפָּה בַּחַמָּה. בְּאוּר – לָא הָדַר, בַּחַמָּה – הָדַר.

קטע 10

בַּחַמָּה נָמֵי לֵימָא: הוֹאִיל וְאִידְּחִי אִידְּחִי, דְּהָא בְּעָא מִינֵּיהּ רַבִּי מָנִי מֵרַבִּי יוֹחָנָן: דָּם שֶׁקָּרַשׁ וַאֲכָלוֹ, מַהוּ? אֲמַר לֵיהּ: הוֹאִיל וְנִדְחָה יִדָּחֶה. אִישְׁתִּיק.

קטע 11

אֲמַר לֵיהּ: דִּלְמָא וַדַּאי, כָּאן בְּחַטָּאוֹת הַחִיצוֹנִיּוֹת, כָּאן בְּחַטָּאוֹת הַפְּנִימִיּוֹת!

קטע 12

אֲמַר, אַדְכַּרְתַּן מִילְּתָא דְּאָמַר רַב חִסְדָּא: דָּם שֶׁקָּרַשׁ בְּחַטָּאוֹת וַאֲכָלוֹ – חַיָּיב, ״וְלָקַח וְנָתַן״ אָמַר רַחֲמָנָא, בַּר לְקִיחָה וּנְתִינָה הוּא. בְּחַטָּאוֹת הַפְּנִימִיּוֹת וַאֲכָלוֹ – פָּטוּר, ״וְטָבַל וְהִזָּה״ אָמַר רַחֲמָנָא, וְהַאי לָאו בַּר טְבִילָה וְהַזָּאָה הוּא.

קטע 13

וְרָבָא דִּידֵיהּ אָמַר: אֲפִילּוּ בְּחַטָּאוֹת הַפְּנִימִיּוֹת וַאֲכָלוֹ – חַיָּיב, הוֹאִיל וּכְנֶגְדּוֹ רָאוּי בְּחַטָּאוֹת הַחִיצוֹנוֹת. אָמַר רַב פָּפָּא: הִלְכָּךְ דָּם חֲמוֹר שֶׁקָּרַשׁ וַאֲכָלוֹ – חַיָּיב, הוֹאִיל וּכְנֶגְדּוֹ רָאוּי בְּחַטָּאוֹת הַחִיצוֹנוֹת.

קטע 14

אָמַר רַב גִּידֵּל, אָמַר זְעֵירִי: דָּם, בֵּין לַח בֵּין יָבֵשׁ, חוֹצֵץ. מֵיתִיבִי: הַדָּם וְהַדְּיוֹ וְהַדְּבַשׁ וְהֶחָלָב, יְבֵשִׁין – חוֹצְצִין, לַחִין – אֵינָן חוֹצְצִין. לָא קַשְׁיָא, הָא דְּסָרֵיךְ, הָא דְּלָא סָרֵיךְ.

קטע 15

״תִּמְלָח״, לְמַאי אֲתָא? לְכִדְתַנְיָא: ״בַּמֶּלַח״ – יָכוֹל תְּבוֹנֵהוּ? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״תִּמְלָח״. אִי ״תִּמְלָח״ – יָכוֹל בְּמֵי מֶלַח? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״בַּמֶּלַח״.

קטע 16

״וְלֹא תַשְׁבִּית מֶלַח״ – הָבֵא מֶלַח שֶׁאֵינָהּ שׁוֹבֶתֶת, וְאֵיזוֹ זוֹ? מֶלַח סְדוֹמִית. וּמִנַּיִן שֶׁאִם לֹא מָצָא מֶלַח סְדוֹמִית שֶׁמֵּבִיא מֶלַח אִיסְתְּרוֹקָנִית? תַּלְמוּד לוֹמַר ״תַּקְרִיב״ – ״תַּקְרִיב״ כׇּל שֶׁהוּא, ״תַּקְרִיב״ מִכׇּל מָקוֹם, ״תַּקְרִיב״ וַאֲפִילּוּ בְּשַׁבָּת, ״תַּקְרִיב״ וַאֲפִילּוּ בְּטוּמְאָה.

קטע 17

מַאי ״תְּבוֹנֵהוּ״? אָמַר רַבָּה בַּר עוּלָּא: הָכִי קָאָמַר, יָכוֹל יִתְבּוֹנֶנּוּ כְּתֶבֶן בְּטִיט. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: אִי הָכִי, ״יִתְבּוֹנֶנּוּ״ מִיבְּעֵי לֵיהּ! אֶלָּא אָמַר אַבָּיֵי: יָכוֹל יַעֲשֶׂנּוּ כְּבִנְיָן. אֲמַר לֵיהּ רָבָא: אִי הָכִי, ״יִבְנֶנּוּ״ מִיבְּעֵי לֵיהּ! אֶלָּא אָמַר רָבָא: יָכוֹל תְּבוּנֵהוּ.

קטע 18

מַאי ״תְּבוּנֵהוּ״? אָמַר רַב אָשֵׁי: יָכוֹל יִתֵּן בּוֹ טַעַם כְּבִינָה? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״תִּמְלָח״. כֵּיצַד הוּא עוֹשֶׂה? מֵבִיא הָאֵבֶר וְנוֹתֵן עָלָיו מֶלַח, וְחוֹזֵר וְהוֹפְכוֹ וְנוֹתֵן עָלָיו מֶלַח, וּמַעֲלֵהוּ.

קטע 19

אָמַר אַבָּיֵי: וְכֵן לִקְדֵירָה.

מסכת מנחות דף כ״א עמוד א׳

מסכת מנחות דף כ״א עמוד א׳

רש"י

תוספות

רשב"א

גליון הש"ס

מה תמצאו כאן

המשך הרצף

מקורות מקבילים

שיעורים וכלי לימוד

חכמים הנזכרים בדף

לשון המקור