דף ביאור

מסכת מנחות דף ט״ו עמוד א׳

דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.

לטקסט המלא במקור

תלמוד בבלי · מפת הדף

מסכת מנחות דף ט״ו עמוד א׳

מסכת מנחות דף ט״ו עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 16 קטעים ממוספרים, כ־384 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

רש"י

רבנן סברי הציץ מרצה על טומאת אכילת כהנים למיהוי זריקה שנזרקה עליהן זריקה מעלייתא ומיהו כי מרצה ציץ למיהוי קרבן מעליא אבל טמא לא מישתרי באכילה דעבר ליה בלאו מוהבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל (ויקרא ז׳:י״ט):

ור' יהודה סבר אין הציץ מרצה בטומאה שנגעה בדבר הנאכל לכהנים הלכך לא הוי זריקה מעליא ולא מישתרי טהור:

והא עולין דד"ה ציץ מרצה על טומאה שנגע בעולין למזבח:

בזיכין הוו עולין:

יעשו במזבח בטומאה יגעם זה לזה אם ירצה:

שאין קרבן ציבור חלוק ואפי' אי מגיעו בשניהם טמאים וקרבן צבור דוחה טומאה בפרק כיצד צולין (פסחים פ.) ואמאי לא הוי טהור בטהרתו הא ציץ מרצה על העולין והויא הקטרה מעלייתא ואסור לטמא את הטהור:

שבט אחד טמא בי"ד בניסן וס"ל לרבי יהודה שבט אחד איקרי קהל הלכך דוחה טומאה ויעשו כולן בטומאה עמו:

לפי שאין קרבן ציבור חלוק ולדברי חכמים טהורים עושים הראשון והשבט עושין פסח שני:

ועוד 14 קטעי פירוש על דף זה.

Rashi on Menachot 15a · Sefaria

תוספות

רבנן סברי הציץ מרצה על אכילות לא למישרייה לטמא באכילה אלא לענין דלא הוי האי טמא כאבוד ושרוף אלא חשוב כטהור לענין דשריא זריקה לאידך דטהור גמור:

ורבי יהודה סבר אין הציץ מרצה והוה ליה האי טמא כאבוד ושרוף ולא מהניא זריקה לטהור אע"ג דרבי יהודה ס"ל בפ' כיצד צולין (פסחים עז.) טומאה הותרה בציבור ולא מיבעי ציץ לרצויי דמאי דהתר הוא בציבור לא מהניא להאי טמא למישרייה באכילה הוא הדין נמי דלא מהניא למישרייה לטהור דלענין היתר אכילת לא מהניא ולא הויא כריצוי ציץ ולמ"ד מרצה מהניא לטהור ולא מהניא לטמא:

והא עולין דציץ מרצה כו' ואפי' למ"ד בפ' כיצד צולין (פסחים עז:) אין הציץ מרצה על העולים הנ"מ ביחיד אבל בציבור מודה דציץ מרצה על העולין:

ופליגי משמע דאי משכח תנאי דציץ מרצה על העולין הוה ניחא ליה ולכאורה כ"ש דהוה קשה טפי דרבי יהודה דאמר שניהם יעשו בטומאה קסבר דציץ מרצה על העולין ומתניתין קסבר אין הציץ מרצה על אכילות ורבנן דאמרי טמא בטומאתו וטהור בטהרתו קסברי אין הציץ מרצה על העולין ובמתניתין קסברי הציץ מרצה על אכילות:

רבי יהודה אומר אפי' שבט אחד טמא כו' שאין קרבן ציבור חלוק אף על גב דרבי יהודה ס"ל בפ"ק דיומא (דף ז:) דטומאה הותרה בציבור מ"מ איצטריך ליה טעמא דאין קרבן ציבור חלוק בפסח כיון דיש ביה אכילה כדמוכח התם:

והכא מאי ציץ מרצה איכא פי' הא אין הציץ מרצה על טומאת הגוף כדפי' בקונט' ודריש לקמן בהקומץ רבה (מנחות דף כה.) עון הקדשים הוא נושא ולא עון המקדישי' ובפרק שני דזבחים (דף כג.) נמי אמרינן בהדיא דאין הציץ מרצה על טומאת הגוף והא דאמר בפ' כיצד צולין (פסחים עז.) דלמ"ד טומאה דחויה בעיא ציץ לרצויי היינו לטומאת בשר דמהני ציץ אבל לטומאת הגוף דלא מהני ציץ אפי' בלא ציץ:

מנין ללחמי תודה כו' לקמן בפ' התודה (מנחות דף פ.) עיקר מילתא:

לחם איקרי תודה תודה לא איקרי לחם מהאי טעמא מיתרצא מה שמקשים בפ' הערל (יבמות עג:) דיש במעשר וביכורי' משא"כ בתרומה מ"ט דלא ילפינן (ביכורים מתרומה) אע"ג דאיתקוש דדרשינן (פסחים לו:) ותרומת ידך אלו הביכורים דביכורים איקרו תרומה תרומה לא איקריא ביכורים והא דמקיש להו בפרק העור והרוטב (חולין קכ:) התם אסמכתא בעלמא אמר:

ועוד 1 קטעי פירוש על דף זה.

Tosafot on Menachot 15a · Sefaria

רשב"א

לחם אקרי תודה כדכתי' בתודה חלות דמשמע התודה הן החלות ולכך כי אמר ע"מ לאכול תודה הוי לחם בכלל. אבל תודה. הבהמה לא איקרא לחם ולכך כי מפגל לחם לא הויא הבהמה בכלל. ל"ה: ואין להקשות דמאחר דהלחם איקרי תודה כמו התודה ושניהם שם אחד להם למה לא יתפגלו זה בזה התודה בלחם כמו הלחם בתודה ואם מפני שהתודה אין לה שם לחם לכן אינה מתפגלת מה לנו בזה הרי לא תתפגל התודה בלחם מפני שם לחם כי אם מפני שם תודה שיש ללחם, לפי שזה אינו שהרי אלמלא היה מפגל בלחם בשם תודה שיש ללחם היה ראוי להתפגל התודה כשפגל בלחם כמו כשמתפגל הלחם כשפגל בתודה אבל כשמפגל בלחם אינו מפגל בו בשם תודה דאע"ג דאיקרי תודה אם יאמר ע"מ לאכל מן התודה למחר ודעתו ללחם לא יהיה במשמע שירצה לומר בלחם שהרי עכ"פ שהוא קרוי תודה מ"מ אינו נתפם בפגול בשם תודה שהרי אם יאמר תודה קודם יתפס בשם תודה התודה שהיא הבהמה עצמה משיתפס הלחם מפני שהתודה יש לה עיקרות שם תודה יותר מן הלחם שהרי מה שיש ללחם שם תודה אין זה אלא בשביל ששם התודה שיש בבהמה נמשך עליו אבל מ"מ עיקר שם תודה על הבהמה הוא הילכך אין נתפס בשם תודה סתם כי אם הבהמה עצמה. ועוד דמאחר דאין לבהמה כי אם שם תודה לבד וללחם יש לו שם תודה ולחם כשמזכיר שם תודה סתם אין נתפס בשם תודה כ"א מה שיש לו שם תודה לבד ולא לחם שיש לו עם שם תודה שם לחם הילכך אינו יכול לפגל בלחם אם לא יזכיר שם לחם וכיון דצריך להזכיר שם לחם ותודה אינה קרויה לחם אינה יכולה להתפגל בשם לחם ולכך קאמר תודה לא אקרי לחם ולכך אינה יכולה להתפגל בשם לחם:

לאפגולי תודה וכו' השתא כולו מלחמה לא מפגלא ממנה ומלחמה מיבעיא. פי' ממנה ומלחמה חצי זית מזה וכן מזה וקאמר השתא היה כולו מלחם דהויא מחשבה גמורה דלא בעיא צירוף ממנה ומלחמה דבעי לצרופי מיבעיא, ל"ה. שלא תאמר הרי ראוי להתפגל יותר כשיש במחשבת פגול שחשב חצי זית מגוף התודה מכשאין בה כלל משום דהא ליתא שהרי חצי שיעור דהיינו חצי זית של גוף התודה אינו מפגל כלום דחצי שיעור כלא כלום דמי א"כ אינו יכול לפגל כי אם בהצטרפות של חצי זית הלחם שנאמר שמאחר שיש זית בשניהם וא"כ אם נאמר שיהא פגול יהיה פגול מצד חצי שיעור הלחם שיצטרף לחצי של תודה ויגרום הפגול ולכך קאמר ומאחר דאשכחן דשיעור שלם של לחם שיש לו חשיבות שיעור אינו גורם לפגל התודה כ"ש שחצי שיעור של לחם שאין לו חשיבות שלא יגרום לפגל התודה:

כי קא מבעיא ליה לאפגולי לחם דשייך במחשב' תודה ל"ה. ר"ל דמתפגל הלחם כשחשב לאכול כזית מן התודה למחר א"כ בכל כזית זה שחשב לאכול למחר שחציו מן התודה וחציו מן הלחם ראוי להתפגל הלחם שהרי במחשבת אכילת התודה הלחם מתפגל וכן במחשבת אכילת הלחם עצמו הלחם מתפגל א"כ יש לשני חצאי זיתים אלו ראויות לפגל הלחם ומבעיא לן אי מצטרפי לפגלו כיון דראוי להתפגל במחשבת שניהם או דילמא כיון דלאו חד מינא נינהו לאו מפגל משום דלא מצטרפי משום דדוקא בכזית דחד מינייהו מפגל אבל לא ע"י צירוף:

אף בזו הלחם מפוגל והתודה אינה מפוגלת דר"ל דמצטרפי לפגל הנחם ואף בזו ר"ל כמו בלאכול הלחם למחר דהלחם מפוגל והתודה אינה מפוגלת כמו כן בזו הלחם מפוגל כו'. ול' אף דמשמע דיש חידוש יותר בזה משום דכשחשב לאכול כזית מן הלחם למחר דיש שיעור שלם מן הלחם במחשבת פגול הוי ראוי הלחם להתפגל יותר מכשחשב חצי זית מתודה וחצי זית מלחם דאין שיעור לפגל הלחם אם לא ע"י צירוף:

ומה המפגל כו' יש להקשות אמאי קרי לחצי זית דתודה מפגל וקרי לחצי זית דלחם בא לפגל ומה פגל זה יותר מזה שאם נקרא חצי זית דתודה מפגל בעבור שמפגל הלחם כדפירש"י מפגל תודה שסייעה לפגל הלחם. כמו כן יש לקרא לחצי זית דלחם מפגל בעבור שמפגל כמו כן הלחם עצמו, ואם נקרא לחצי זית דלחם בא לפגל ולא פגל בעבור שאינו מפגל התודה כמו כן חצי זית דתודה נקראהו בא לפגל (לא פגל) שלא פגל התודה. ועוד למה קרא לחצי זית דלחם בא לפגל התודה, כמו שפרש"י בא לפגל חצי זית של לחם דבא לפגל גם התודה. והלא אין בא לפגל התודה מאחר דפגל בלחם לא פגל התודה: ונ"ל דלכך קרי מפגל לחצי זית דתודה בעבור מה שמפגל בלחם וחצי זית דלחם אע"פי שמפגל כמו כן בלחם לא קרי ליה מפגל משום דמה שמפגל חצי זית דתודה בלחם הוי מחמת כח שיש לו לפגל בתודה עצמה שהרי יש לו כח לפגל בתודה ובלחם, ומה שלא פגל בתודה הוי מפני שלא מצא תשלום שיעור שצריך לפגל בה אך כשמצא הצטרפות להשלים לו שיעור שיש לו לפגל בלחם פגל מחמת כח שיש לו לפגל, ונמצא דמה שפגל בלחם הוי מחמת ראוית כח פגולו בתודה ולכך קרי ליה מפגל משום דהוי כאלו פגל בתודה ובלחם מאחר דמה שפגל בלחם הוי מכח ראוית פיגול שהיה לו בתודה והוי כאילו פגל בתודה לגרום פגול ללחם ולכך קרי ליה מפגל כאלו מפגל בשניהם. וקרי לחצי זית דלחם בא לפגל ולא פגל, בעבור שאין ראוית לפגל בתודה עצמה כי אם בלחם לבד, ואינו ר"ל שבא לפגל התודה ולא פגל שהרי לא בא לפגל התודה כיון שאין לו כח לפגלה אלא ר"ל שבא לפגל במה שיכול לפגל ולא פגל בשלימות שיפגל בכל מה שראוי הפגול לחול עליו דהיינו גם בתודה מפני שאין לו כח לפגל בתודה, והוי סברת הק"ו כך מה המפגל שהוא חצי של בשר תודה שיש לו ראוית פגול בין בתודה ובין בלחם דלכך נקרא מפגל אמרי' דאע"ג והוי כח ראיות פגול אינו מתפגל במה שחשב בו הפגול, בא לפגל ולא פגל דר"ל דאין לו ראוית פגול בכללות כדפרי' והוי כח ראיות פגול קטן אינו דין שלא יתפגל במה שחשב בו הפגול דהיינו בלחם עצמו שחשב לפגלו:

Rashba on Menachot 15a · Sefaria

לשון המקור

קטע 1

רַבָּנַן סָבְרִי: הַצִּיץ מְרַצֶּה עַל אֲכִילוֹת, וְרַבִּי יְהוּדָה סָבַר: אֵין הַצִּיץ מְרַצֶּה עַל אֲכִילוֹת.

קטע 2

אֲמַר לֵיהּ רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב נָתָן לְרַב פָּפָּא: וְהָא עוֹלִין, דְּהַצִּיץ מְרַצֶּה עַל הָעוֹלִין, וּפְלִיגִי!

קטע 3

דְּתַנְיָא: נִטְמָא אֶחָד מִן הַבָּזִיכִין, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שְׁנֵיהֶם יֵעָשׂוּ בְּטוּמְאָה, לְפִי שֶׁאֵין קׇרְבַּן צִיבּוּר חָלוּק, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: הַטָּמֵא בְּטוּמְאָתוֹ וְהַטָּהוֹר בְּטׇהֳרָתוֹ.

קטע 4

וְעוֹד, אָמַר רַב אָשֵׁי: תָּא שְׁמַע, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֲפִילּוּ שֵׁבֶט אֶחָד טָמֵא וְכׇל הַשְּׁבָטִים טְהוֹרִין – יַעֲשׂוּ בְּטוּמְאָה, לְפִי שֶׁאֵין (קׇרְבְּנוֹת) [קׇרְבַּן] צִיבּוּר חָלוּק, וְהָכָא מַאי הַצִּיץ מְרַצֶּה אִיכָּא?

קטע 5

וְעוֹד, הָאָמַר רָבִינָא: תָּא שְׁמַע, נִטְמֵאת אַחַת מִן הַחַלּוֹת אוֹ (אַחַת) [אֶחָד] מִן הַסְּדָרִין, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שְׁנֵיהֶם יֵצְאוּ לְבֵית הַשְּׂרֵיפָה, לְפִי שֶׁאֵין קׇרְבַּן צִיבּוּר חָלוּק, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: הַטָּמֵא בְּטוּמְאָתוֹ וְהַטָּהוֹר יֵאָכֵל.

קטע 6

וְאִם אִיתָא, לְפִי שֶׁאֵין הַצִּיץ מְרַצֶּה עַל אֲכִילוֹת מִיבְּעֵי לֵיהּ! אֶלָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: תַּלְמוּד עָרוּךְ הוּא בְּפִיו שֶׁל רַבִּי יְהוּדָה, שֶׁאֵין קׇרְבַּן צִיבּוּר חָלוּק.

קטע 7

מַתְנִי׳ הַתּוֹדָה מְפַגֶּלֶת אֶת הַלֶּחֶם, וְהַלֶּחֶם אֵינוֹ מְפַגֵּל אֶת הַתּוֹדָה. כֵּיצַד? שָׁחַט אֶת הַתּוֹדָה לֶאֱכוֹל מִמֶּנָּה לְמָחָר – הִיא וְהַלֶּחֶם מְפוּגָּלִין, לֶאֱכוֹל מִן הַלֶּחֶם לְמָחָר – הַלֶּחֶם מְפוּגָּל וְהַתּוֹדָה אֵינָהּ מְפוּגֶּלֶת.

קטע 8

הַכְּבָשִׂים מְפַגְּלִין אֶת הַלֶּחֶם, וְהַלֶּחֶם אֵינוֹ מְפַגֵּל אֶת הַכְּבָשִׂים. כֵּיצַד? הַשּׁוֹחֵט אֶת הַכְּבָשִׂים לֶאֱכוֹל מֵהֶן לְמָחָר – הֵם וְהַלֶּחֶם מְפוּגָּלִין, לֶאֱכוֹל אֶת הַלֶּחֶם לְמָחָר – הַלֶּחֶם מְפוּגָּל וְהַכְּבָשִׂים אֵינָן מְפוּגָּלִין.

קטע 9

גְּמָ׳ מַאי טַעְמָא? אִילֵּימָא מִשּׁוּם דְּרַב כָּהֲנָא, דְּאָמַר רַב כָּהֲנָא: מִנַּיִן לְלַחְמֵי תוֹדָה שֶׁנִּקְרְאוּ תּוֹדָה? שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהִקְרִיב עַל זֶבַח הַתּוֹדָה חַלּוֹת״.

קטע 10

אִי הָכִי אִיפְּכָא נָמֵי, הָא לָא קַשְׁיָא: לֶחֶם אִיקְּרִי תּוֹדָה, תּוֹדָה לָא אִיקְּרִי לֶחֶם.

קטע 11

אֶלָּא הָא דְּקָתָנֵי: הַכְּבָשִׂים מְפַגְּלִין אֶת הַלֶּחֶם וְהַלֶּחֶם אֵינוֹ מְפַגֵּל אֶת הַכְּבָשִׂים, לֶחֶם הֵיכָא אַשְׁכְּחַן דְּאִיקְּרִי כְּבָשִׂים? אֶלָּא לָאו הַיְינוּ טַעְמָא: לֶחֶם גְּלַל תּוֹדָה, וְאֵין תּוֹדָה גְּלַל (דלחם) [לֶחֶם], לֶחֶם גְּלַל (דכבשים) [כְבָשִׂים], וְאֵין כְּבָשִׂים גְּלַל (דלחם) [לֶחֶם].

קטע 12

וּצְרִיכִי, דְּאִי אַשְׁמְעִינַן תּוֹדָה – הָתָם הוּא דְּכִי מְפַגֵּל בְּלֶחֶם לָא מִפַּגְּלָא תּוֹדָה, מִשּׁוּם דְּלָא הוּזְקְקוּ זֶה לָזֶה בִּתְנוּפָה, אֲבָל כְּבָשִׂים דְּהוּזְקְקוּ זֶה לָזֶה בִּתְנוּפָה – אֵימָא כִּי מְפַגֵּל בְּלֶחֶם לִיפַּגְּלִי נָמֵי כְּבָשִׂים, צְרִיכָא.

קטע 13

בְּעָא מִינֵּיהּ רַבִּי אֶלְעָזָר מֵרַב: הַשּׁוֹחֵט אֶת הַתּוֹדָה לֶאֱכוֹל כְּזַיִת מִמֶּנָּה וּמִלַּחְמָהּ לְמָחָר, מַהוּ לְאִיפַּגּוֹלֵי? תּוֹדָה לָא מִיבַּעְיָא לִי, הַשְׁתָּא כּוּלּוֹ מִלַּחְמָהּ לָא מִיפַּגְּלָא, מִמֶּנָּה וּמִלַּחְמָהּ מִיבַּעְיָא?

קטע 14

כִּי קָא מִיבַּעְיָא לִי לְאִיפַּגּוֹלֵי לֶחֶם, מִי מִצְטָרְפָה תּוֹדָה לְאִיפַּגּוֹלֵי לְלֶחֶם אוֹ לָא?

קטע 15

אֲמַר לֵיהּ: אַף בְּזוֹ, הַלֶּחֶם מְפוּגָּל וְהַתּוֹדָה אֵינָהּ מְפוּגֶּלֶת. וְאַמַּאי? לֵימָא קַל וָחוֹמֶר: וּמָה תּוֹדָה הַמְפַגֵּל אֵין מִתְפַּגֵּל, הַבָּא לְפַגֵּל וְלֹא פִּיגֵּל – אֵינוֹ דִּין שֶׁלֹּא יִתְפַּגֵּל?

קטע 16

וּמִי אָמְרִינַן קַל וָחוֹמֶר כִּי הַאי גַוְונָא? וְהָתַנְיָא: מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד

מסכת מנחות דף ט״ו עמוד א׳

מסכת מנחות דף ט״ו עמוד א׳

רש"י

תוספות

רשב"א

מה תמצאו כאן

המשך הרצף

מקורות מקבילים

שיעורים וכלי לימוד

חכמים הנזכרים בדף

לשון המקור