מסכת מנחות דף י״ג עמוד ב׳פרק 2 הקומץ את המנחה

קָא מַשְׁמַע לַן דִּבְהָא מוֹדֵי.

לְהַקְטִיר לְבוֹנָתָהּ לְמָחָר, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: פָּסוּל וְאֵין בּוֹ כָּרֵת. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: אוֹמֵר הָיָה רַבִּי יוֹסֵי, אֵין מַתִּיר מְפַגֵּל אֶת הַמַּתִּיר.

וְכֵן אַתָּה אוֹמֵר בִּשְׁנֵי בְּזִיכֵי לְבוֹנָה שֶׁל לֶחֶם הַפָּנִים, שֶׁאֵין מַתִּיר מְפַגֵּל אֶת הַמַּתִּיר.

מַאי ״וְכֵן אַתָּה אוֹמֵר״? מַהוּ דְּתֵימָא טַעְמָא דְּרַבִּי יוֹסֵי בִּלְבוֹנָה – מִשּׁוּם דְּלָאו מִינַהּ דְּמִנְחָה הִיא, אֲבָל בִּשְׁנֵי בְּזִיכֵי לְבוֹנָה, דְּמִינַהּ דַּהֲדָדֵי נִינְהוּ – אֵימָא מְפַגְּלִי אַהֲדָדֵי, קָא מַשְׁמַע לַן.

וּמִי מָצֵית אָמְרַתְּ טַעְמָא דְּרַבִּי יוֹסֵי בִּלְבוֹנָה לָאו מִשּׁוּם דְּלָאו מִינַהּ דְּמִנְחָה הִיא? וְהָא קָתָנֵי סֵיפָא: אָמְרוּ לוֹ: מָה שִׁינְּתָה מִן הַזֶּבַח? אָמַר לָהֶן: הַזֶּבַח דָּמוֹ וּבְשָׂרוֹ וְאֵימוּרָיו אֶחָד, וּלְבוֹנָה אֵינָהּ מִן הַמִּנְחָה.

מַאי ״אֵינָהּ מִן הַמִּנְחָה״? אֵינָהּ בְּעִיכּוּב מִנְחָה, דְּלָאו כִּי הֵיכִי דִּמְעַכֵּב לְהוּ קוֹמֶץ לְשִׁירַיִם, דְּכַמָּה דְּלָאו מִתְקַטַּר קוֹמֶץ לָא מִיתְאַכְלִי שִׁירַיִם, הָכִי נָמֵי מְעַכֵּב לַהּ לִלְבוֹנָה, אֶלָּא אִי בָּעֵי הַאי מַקְטַר בְּרֵישָׁא וְאִי בָּעֵי הַאי מַקְטַר בְּרֵישָׁא.

וְרַבָּנַן, כִּי אָמְרִינַן ״אֵין מַתִּיר מְפַגֵּל אֶת הַמַּתִּיר״ (גַּבֵּי שָׁחַט אֶחָד מִן הַכְּבָשִׂים לֶאֱכוֹל מֵחֲבֵירוֹ לְמָחָר, דְּאָמְרַתְּ שְׁנֵיהֶם כְּשֵׁרִים), הָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּלָא אִיקְּבַעוּ בְּחַד מָנָא, אֲבָל הֵיכָא דְּאִיקְּבַעוּ בְּחַד מָנָא – כְּחַד דָּמֵי.

אָמַר רַבִּי יַנַּאי: לִיקּוּט לְבוֹנָה בְּזָר – פָּסוּל. מַאי טַעְמָא? אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה: מִשּׁוּם הוֹלָכָה נָגְעוּ בָּהּ, קָסָבַר הוֹלָכָה שֶׁלֹּא בָּרֶגֶל שְׁמָהּ הוֹלָכָה, וְהוֹלָכָה בְּזָר – פְּסוּלָה.

אָמַר רַב מָרִי: אַף אֲנַן נָמֵי תְּנֵינָא, זֶה הַכְּלָל: כׇּל הַקּוֹמֵץ, וְנוֹתֵן בִּכְלִי, וְהַמּוֹלִיךְ, וְהַמַּקְטִיר.

בִּשְׁלָמָא קוֹמֵץ הַיְינוּ שׁוֹחֵט, מוֹלִיךְ נָמֵי הַיְינוּ מוֹלִיךְ, מַקְטִיר הַיְינוּ זוֹרֵק, אֶלָּא נוֹתֵן בִּכְלִי מַאי קָא עָבֵיד?

אִילֵּימָא מִשּׁוּם דְּדָמֵי לְקַבָּלָה, מִי דָּמֵי? הָתָם מִמֵּילָא, הָכָא קָא שָׁקֵיל וְרָמֵי.

אֶלָּא מִשּׁוּם דְּכֵיוָן דְּלָא סַגִּיא לֵיהּ דְּלָא עָבֵד לַהּ, עֲבוֹדָה חֲשׁוּבָה הִיא, עַל כֻּרְחָיךְ מְשַׁוֵּי לַהּ כְּקַבָּלָה. הָכָא נָמֵי, כֵּיוָן דְּלָא סַגִּיא לֵהּ דְּלָא עָבֵד לַהּ, עֲבוֹדָה חֲשׁוּבָה הִיא, עַל כֻּרְחָיךְ מְשַׁוֵּי לַהּ כִּי הוֹלָכָה.

לָא, לְעוֹלָם דְּדָמֵי לְקַבָּלָה, וּדְקָא קַשְׁיָא לָךְ: הָתָם מִמֵּילָא, הָכָא קָא שָׁקֵיל וְרָמֵי –

מִכְּדֵי תַּרְוַיְיהוּ קְדוּשַּׁת כְּלִי הוּא, מָה לִי מִמֵּילָא, מָה לִי קָא שָׁקֵיל וְרָמֵי.

מַתְנִי׳ שָׁחַט שְׁנֵי כְּבָשִׂים לֶאֱכוֹל אַחַת מִן הַחַלּוֹת לְמָחָר, הִקְטִיר שְׁנֵי בָּזִיכִין לֶאֱכוֹל אֶחָד מִן הַסְּדָרִים לְמָחָר, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אוֹתָהּ הַחַלָּה וְאוֹתוֹ הַסֵּדֶר שֶׁחִישֵּׁב עָלָיו – פִּיגּוּל וְחַיָּיבִין עָלָיו כָּרֵת, וְהַשֵּׁנִי פָּסוּל וְאֵין בּוֹ כָּרֵת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: זֶה וָזֶה פִּיגּוּל וְחַיָּיבִין עָלָיו כָּרֵת.

גְּמָ׳ אָמַר רַב הוּנָא: אוֹמֵר הָיָה רַבִּי יוֹסֵי, פִּיגֵּל בַּיָּרֵךְ שֶׁל יָמִין – לֹא נִתְפַּגֵּל הַיָּרֵךְ שֶׁל שְׂמֹאל. מַאי טַעְמָא? אִיבָּעֵית אֵימָא סְבָרָא, וְאִיבָּעֵית אֵימָא קְרָא.

אִיבָּעֵית אֵימָא סְבָרָא: לָא עֲדִיפָא מַחְשָׁבָה מִמַּעֲשֵׂה הַטּוּמְאָה, אִילּוּ אִיטַּמִּי חַד אֵבֶר מִי אִיטַּמִּי לֵיהּ כּוּלֵּיהּ? וְאִיבָּעֵית אֵימָא קְרָא: ״וְהַנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת מִמֶּנּוּ עֲוֹנָהּ תִּשָּׂא״ – מִמֶּנּוּ וְלֹא מֵחֲבֵירוֹ.

אֵיתִיבֵיהּ רַב נַחְמָן לְרַב הוּנָא: וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, לְעוֹלָם אֵין בּוֹ כָּרֵת עַד שֶׁיְּפַגֵּל בִּשְׁתֵּיהֶן בִּכְזַיִת. בִּשְׁתֵּיהֶן – אִין, בְּאַחַת מֵהֶן – לָא.

מַנִּי? אִילֵּימָא רַבָּנַן – אֲפִילּוּ בְּאַחַת מֵהֶן נָמֵי! אֶלָּא פְּשִׁיטָא רַבִּי יוֹסֵי. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא חַד גּוּפָא הוּא – מִשּׁוּם הָכִי מִצְטָרֵף,