מסכת בבא בתרא דף ח׳ עמוד א׳

מסים וארנוניות ותשחורות המוטלים על הצבור בין שהוא מס קבוע עליהם בין שהוא מס שמחדש להם ותובעו עכשו מהם אין תלמיד חכם חייב ליתן חלק בהם וראשי הצבור שמכריחין אותו בכך עוברים על דברי חכמים ואף רמז לזה בספרי הקדש במה שאמר דריוש על אנשי כנסת הגדולה מנדא בלו והלך לא שליט למרמא עליהון ודרשו בו מנדא זו מנת המלך בלו זו כסף גולגולתא והלך זה ארנונא ומ"מ יראה לי שלא הוזכרה כאן לפטור תלמיד חכם אלא למנת המלך והוא הנקרא כרגא או מס הידוע וקבוע על כלל הצבור וכן הדין בכל מיני מסים ותשחורות המוטלים על הכלל שהצבור חייבים להפקיע חלקם של תלמידי חכמים בשלהן אבל כסף גלגולת והוא הקבוע בפרט על כל פרט ופרט וכן ארנונא והוא מעשר בהמתו ותבואתו אין הדברים נראין להיות האחרים פורעין מה שהוא מתחייב בפרט ואע"פ שבכלם נאמר לא שליט וכו' דריוש הוא שצוה בכך ומוחל להם אבל לא הוזכרה כאן אלא למנת המלך וכך הדין בכל שהוא מוטל על הכלל וכן נראה לי ברור אלא שגדולי המחברים כתבו בקצת חבוריהם שהצבור חייבים לפרוע בשבילם אף באלו והביאו בשם רבותיהם שעשו מזה מעשה והדברים נראין כמו שכתבנו ומ"מ אף בזו כתבו גדולי הפוסקים דוקא בתלמיד חכם שאינו מתעסק בצרכי העולם כלל ותורתו אומנותו לגמרי אבל שאר תלמידי חכמים שמצרפין עניני העולם עם למודם אינם בכלל זה והדברים נראין:

במסכת נדרים ס"ב א' אמרו שמותר לתלמיד להודיע את עצמו במקום שאין מכירין אותו עד שיכירוהו ויכבדוהו כראוי לו שנאמר ועבדך ירא את י"י מנעוריו ולא נאמר יהללך זר ולא פיך אלא במקום שמכירין אותו שם אמרו גם כן שבכל מקום שהוא לשם עם אחרים על איזה עסק שיש לו ולאחרים שם הן בבית דין הן באיזה מקום מותר לו לומר תלמיד חכם אני השתדלו בעניני תחלה ושלחוני שנאמר ובני דוד כהנים היו מה כהן נוטל חלק בראש שנאמר וקדשתו אף תלמיד חכם נוטל חלק בראש:

כל שבני העיר נמלכין ועושין חפירה חדשה להוציא להם מים נפרעין ממנה אף מן היתומים שהרי זכות הוא להם ומ"מ אם לא מצאו מים ונמצאת הוצאתם ללא צורך מחזירין להם את חלקם שהרי אין כאן אלא חובה ואין חבין להם ומ"מ תלמידי חכמים נפרעין מהם בזו שהרי אף הם צריכין מים וכן בכל דבר שהכל משתמשים בו והוא שיש מי שפירש בזו תקון רחבה של עיר ומפרשין כריא דפתיא מלשון ירחיב שתרגומו יפתי ומ"מ בעלי שטה ראשונה פרשו פתיא הכלי שמונח שם תמיד לשתות בו עוברי דרכים ומ"מ אם לא היתה הוצאה זו בדמים לשכור פועלים אלא שיוצאים בני העיר לשם וחופרים הם בעצמם אין מכריחין תלמידי חכמים בכך שאין כבודם במלאכה פחותה כזו:

אע"פ שהותר לתלמיד חכם להיות חתן בין האבלים שלא לפרוע חלקו במסים וארנוניות על הצד שביארנו לא יהא מורה לעצמו בכך להשתמש בשל אחרים בכבוד תורתו אלא כל שיכול לדחוק את עצמו שלא ליהנות בכבוד תורה עושה מעשה היה ברבינו הקדוש שפתח אוצרו בשני בצרות אמר כנסו בעלי מקרא ובעלי משנה ובעלי תלמוד אבל עמי הארץ לא יכנסו דחק ר' יונתן בן עמרם ונכנס אמר לו ר' פרנסני אמר לו קרית אמר לו לאו שנית אמר לו לאו אמר לו במה אפרנסך אמר לו פרנסני ככלב פרנסני כעורב פרנסו לאחר שיצא אמר אוי לי שנתתי פתי לעם הארץ אמר לפניו ר' שמעון ברבי שמא יונתן תלמידך הוא שאינו רוצה ליהנות בכבוד תורה מימיו בדקו ומצאו כדבריו באותה שעה אמר רבי יכנסו הכל מוטב שיתפרנסו הכל ואל ימשכו צנועים ידיהם מן הפרנסה זה שהיה רבינו הקדוש מתיר לעצמו להיות אכזרי לעמי הארץ מפני שאף הוא היה אומר אין פורענות באה לעולם אלא בשביל עמי הארץ ואף המסים והתשחורות בשביל עמי הארץ הם באים מעשה היה במלך אחד שהטיל מס על צבור שבטבריא לעשות לו כליל נזר על ראשו ובאו כלל ההמון לפני רבי ואמרו לו ליתבו רבנן בהדן ואמר להו לא אמרו ליה ערקינן אמר להו ערוקו ערוק פלגא אתת לקמי דרבי אמרו ליה ליתבו רבנן בהדן אמר להו לא אמרו ליה ערקינן אמר להו ערוקו ערוק כולהו פשט ההוא כובס שדיוה אכובס ערק כובס בטל כלילא אמר רבי אין פורענות באה לעולם אלא בשביל עמי הארץ שהרי כשהלכו להם עמי הארץ בטלה גזרה זו ולא נתבקשה לתלמידים:

עובד ע"ז דינו בסקילה וממונו ליורשיו ומ"מ עיר הנדחת ממונן אבד ודינן בסיף כמו שמפורש בפרשת עיר הנדחת שיירא של חמרים או של גמלים או משיירות אחרות העוברת ממקום למקום ולנה בתוכה והודחה עמה אם נשתהו שם שלשים יום הרי הם בכלל אנשי העיר והם בסייף וממונם אבד ואם לא נשתהו שם שלשים יום הרי הם כיחידים והם בסקילה וממונן פלט שמא תאמר מה ענין שבעיר הנדחת נדונין כבני העיר לשלשים יום ולענין הוצאת חומה דלתים ובריח ביארנו במשנתנו שאינו מכלל בני העיר לענין זה עד שידור שם שנים עשר חדש טעם הדבר שכל שדר במקום שלשים יום אע"פ שאינו מבני העיר הרי הוא בכלל יושבי העיר ובעיר הנדחת נאמר יושבי העיר ולעניני שמירות העיר מ"מ אין ראוי לכללו עמהם עד שיהא מבני העיר אף לענין נדרים הלכה שכל המודר הנאה מבני העיר אסור לו ליהנות מכל ששהה שם שנים עשר חדש הא פחות מיכן מותר לו ליהנות ממנו הא אם היה מודר הנאה מיושבי העיר כל ששהה שם שלשים יום אסור לו ליהנות ממנו פחות מכן מותר:

כבר ביארנו שהיתומים מכריחים אותם לפרוע לכל הוצאה שהיא עשויה לשמירת העיר כגון חומות ושערים ופסים ושלשלאות ושכר שומרי העיר בלילה ושכר שומרי כלי זין ושכר הבאים ממקום אחר מ"מ מסים וארנוניות ראיתי לגאוני ספרד שכתבו שאין מטילין אותו עליהם ולקצת חכמי הדורות ראיתי שדין המס כדין שאר דברים העשויים לשמירת העיר ומכריחין אותם ויראה לי לדברי הכל שבזמן הזה כל המסים והתשחורות צרכי שמירה הם ומ"מ אין כופין אותם על הצדקות אפילו לפדיון שבויים אלא שיראה מסוגיא זו שאם הם עשירים ונראה לבית דין או לפרנסי הדור שהם נוחלים כבוד בכך עד שיוצא הפסד ממונם בשכר כבודם כופין אותם:

ולפי דרכנו למדנו שפדיון שבויים מצוה גדולה שבשאר הצדקות ואחר שכן הרי היא קודמת לכל שאר הצדקות ומ"מ יתבאר במקומו שאין פודין אותם ביתר מכדי דמיהם מפני תקון העולם:

אע"פ שביארנו שאין אדם נקרא מבני העיר עד שידור שם שנים עשר חדש יש דברים שהוא נכלל בדין בני העיר לפחות מזמן זה כיצד מכיון שדר שם שלשים יום כופין אותו ליתן לקופה של צדקה דר שם שלשה חדשים כופין אותו ליתן לתמחוי דר שם ששה חדשים כופין אותו ליתן לכסות עניי העיר דר שם תשעה חדשים כופין אותו ליתן לדמי קבורת עניים דר שם שנים עשר חדש כופין אותו לכל כמו שביארנו במשנה: