מסכת בבא בתרא דף קע״ד עמוד א׳

מקמי דלודעינהו ליתמי כו' מיהר לפרוע ולא הודיעם אם ירצו לפרוע לו כלום שאם היה מודיעם שמא היו פורעין מיהו אם לא היו רוצים לפרוע נפרע מן הערב דהיינו אין לו נכסים ללוה דודאי אם אין לו נכסים (שאין) יכול הערב לדחותו עד אחר שישכיר עצמו ויקנה נכסים מה לי אם ידחה אותו עד שיגדלו היתומים מה לי אם ידחה אותו עד שישכיר עצמו:

רבא אמר כולן לשון ערבות הן לבר מתן לו ואני נותן לך כך גריס ר"ח ז"ל וכן היא בהלכות הרב אלפסי ז"ל. ור"ש ז"ל גם כן גורס כן, אלא שכתב דלאו דוקא, אלא כל שכן תן לו ואני קבלן. ואינו מחוור בעיני, דהא בתן לו ואני נותן אמר לו מר [בר] אמימר לרב אשי משמיה דאבוה דאין לו למלוה על הלוה כלום, דאלמא תן לו ואני נותן משתעבד טפי מכולהו, והיכי ילפינן קבלן מיניה. ועוד דאם איתה לימא לבר מתן לו ואני קבלן, דשמעינן מינה דכל שכן באני נותן. אלא משמע דדוקא באני נותן אבל באני קבלן לשון ערבות הוא. אלא שיש לדחות להו דלמאן דבעי הלוהו ואני קבלן טפי עדיף ואני קבלן מואני נותן, דהא רב הונא אמר בהדיא הלוהו ואני נותן לשון ערבות ואפילו הכי איבעיא להו הלוהו ואני קבלן. והרב אלפסי ז"ל פסק כרבא דבתרא הוא, דכולן לשון ערבות הן, כלומר, בין עפח"ן בין קפח"ן, ואינו קבלן לבד מתן ואני נותן. ויש מי שאומר שאם כתוב בשטר ונעשיתי לו קבלן גמור דנין אותו בקבלן, דכל שהודה שנעשה קבלן גמור סתמא דמילתא קבלן בדיניה הוא וכך אמר לו תן לו ואני נותן. ובענין זה כתוב בתוספות. ברוב הספרים, גם בהלכות הרב ז"ל, כתוב בדברי רב הונא סימן עפח"ן וקפח"ן. ותמיהא לי, דהא אין ההפרש בין עפח"ן לקפח"ן באות העי"ן והקו"ף, אלא בין הלוה ותן לו, והיה לומר הפח"ן ותפח"ן, הה"א לסימן הלוהו והתי"ו לסימן תן לו. ומקצת ספרים ישנים מצאתי שאין בהם סימנין אלו כלל. ונ"ל שהוא נכון.

ולא היא לא מיפטר לוה מיניה דמלוה עד שישא ויתן ביד וכן הלכה. נמצאו שני דינין: קבלן אם לא נשא ונתן ביד אפילו אמר תן לו ואני נותן, אם רצה מלוה מזה גובה ואם רוצה מזה גובה, ואין אחד מהן יכול לדחות את הלוה אצל חברו. נשא ונתן ביד הלוה יכול לדחות את המלוה אצל הערב, לפי שהערב כלוה אצל המלוה וכמלוה אצל הלוה. ומשמו של רבינו תם ז"ל אמרו בתוספות (קעג, ב ד"ה חסורי מחסרא), דמכל מקום אם אין נכסים לערב חוזר המלוה אצל הלוה וגובה ממנו מדרבי נתן. ונראה שאם מחל הערב ללוה אין המלוה יכול לחזור עליו, שהרי מחל לו הערב השעבוד שיש לו עליו. ומיהו עוד צריכא עיון בפרק האשה שנתאלמנה (כתובות יט, א) בשמעתא דהאומר שטר אמנה הוא זה אינו נאמן, ואוקימנא בשאמר המלוה וכגון שחב לאחרים מדרבי נתן. ושם כתבתי. וכל שבא מלוה ליפרע מן הערב אי אפשר לו ליפרע ממנו אלא מה שהיה אפשר ליפרע מן הלוה, כלומר, שאילו אין ללוה אלא זבורית אף על פי שיש לקבלן עדית ובינונית וזיבורית אינו נפרע מן הקבלן אלא מן הזיבורית. וכן אם רצה לוה לפורעו אי אפשר לו לתבוע את הקבלן תחלה, וכדמוכח בריש פרק הניזקין (גטין נ, א) ושם כתבתי בסייעתא דשמיא.

ההוא ערבא דיתמי דפרעיה למלוה מקמי דלודעינהו ליתמי וכו' שמועה זו רבו פירושיה ועדיין היא צריכה תלמוד, אלא שאני כותב כאן מה שפירש בה הרמב"ן ז"ל, והריני כותבה בלשונו ז"ל: נראה לי דהכי קאמר רב פפא, פריעת בעל חוב מצוה היא, והך מצוה רמיא אערב, וכיון דיתמי קטנים פטורין השתא מכל מצות, והוא קדם ופרע רצה הוא לזכות במצוה ולא משלמי לעולם. ואילו תבעם ליתומים, בודאי על דעת ליטול מהם עשה כן, ולכשיגדלו גובה מהם, ודמיא הא מילתא למעשה (כתובות צא, ב) דקטינא [דאביי] דאמרינן סלוקי סלקוה, הכא נמי אי פרע אדעתא למשקל מיתמי, כגון דאודעינהו, שליחותה דאבוהון עבד, וכי לא אודעינהו מצוה דרמיא עליה ולא רמיא איתמי מהשתא עבד, הילכך פטורין לעולם, ואף על פי שהיתה הלואה בשטר. רב הונא בריה דרב יהושע פליג עליה, משום דלית ליה פריעת בעל חוב מצוה, אלא שעבודא דאורייתא קא פטר להו, משום דצררי אתפסוה, כלומר, וכיון דקדם ופרע מנפשיה לאו שליחותא דאבוהון עבד, וכי הדר ותבע ליתומים במלוה על פה תבע להו ואמרינן ליה דילמא צררי אתפשך לדידך או למלוה, ואילו אודעינהו בזמן דאיתיה לשעבודא דשטרא, כי היכי דלא מיפטרי מיניה דערב, דהא ערב כמלוה, ולמיפרעיה למלוה תבע, ושעבודא דאורייתא. וליכא למימר דטעמיה דרב הונא בריה דרב יהושע דפליג עליה דרב פפא משום דלא סבירא ליה טעמיה דרב פפא דיתמי לאו בני מעבד מצוה נינהו טעמא רבא הוא. ועוד דאמרינן בכתובות (פו, א) לדידך דאמרת פריעת בעל חוב מצוה, אלמא לרב הונא לית ליה. ואותבינן עליה דרב פפא מהא דתניא בתוספתא: ערב שהיה שטר חוב יוצא מתחת ידו אינו גובה, פירשו הראשונים דהאי אינו גובה ודאי מן היתומים קאמר, דאילו מיניה, אי ליכא עדים דערב פרעיה למלוה, פשיטא דיכול לוה לומר אני פרעתים למלוה או פרעתיך, ואי דאיכא סהדי דערב פרעיה למלוה וידעי מיניה דלוה לא פרעיה בתר הכי לערב, אמאי אינו גובה. וכן סופא אם כתב לו התקבלתי גובה, אמאי, לימא ליה הדרי ופרעתיך, דלאו מלוה בשטרא היא לו, ואי דאיכא סהדי דלאו הדר פרעיה, פשיטא, אלא דלגבות מן היתומים קתני וכשפרעו ערב למלוה בפנינו בין בחיי אביהן בין כשהן קטנים ולא גבה מהם כלום. רישא אינו גובה משום צררי וסופא קתני אם כתב לו התקבלתי, כלומר שכתב בעל חוב לערב התקבלתי ממך, גובה, וכן שנויה בתוספתא, אלמא אף על גב דקדים ופרעיה, כיון דמנפשיה פרעיה ולאו צררי אתפסיה, גובה. ופריק להכי טרח ערב וכתב ליה בעל חוב התקבלתי, למיתבעינהו ליתמי, וכיון דאדעתא דידהו פרעתי כי גדלי משלמי. וסליקא שמעתא שפיר, עד כאן.

עוד בפרק גט פשוט ההוא ערבא דיתמי (ופרעי) [דפרעיה] למלוה מקמי דליטענינהו ליתמי אמר רב פפא פריעת בעל חוב מצוה ויתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו. נ"ל לפרש, יתמי, כלומר יתומים קטנים, לאו בני מיעבד מצוה נינהו, ואלו הודיעם תחלה ואחר כך פרע הרי גלה בדעתו שאינו נותן מדעתו, אלא מהכרח בעל חוב לפרע מחמתם, ובדעתו לגבות הם כשיגדלו, כדרך שהיה עושה המלוה עצמו, ולפיכך מחייבין אותם לפרוע מנכסי אביהן כשיגדלו בדרך המלוה עצמו. אבל עכשיו, שפרע עד שלא הודיעם, כאילו לא פרע מחמתם אלא מעצמו, וחזרו מעות אל אצלם כמלוה על פה. ושיעבודא לאו דאורייתא, ואפילו במלות אביהם אינן חייבין אלא מחמת מצוה, ואף על פי שחייבין לפרוע אפילו מלוה על פה של אביהם לדעת רב פפא, כדאיתא לקמן בסוף פירקין (בבא בתרא קעו, א) התם הוא שלוה אביהם ומשום שלא תנעול דלת בפני לווין, אבל זה שפרע מעצמו הרי חזרה מלוה זו כמלוה חדשה שהלווה זה מעצמו שלא מדעת האב ושלא מדעתם ואין כאן נעילת דלת. וקא סלקא דעתא השתא דאפילו כתב לוה מלוה התקבלתי, משום דנסתלק המלוה וכאילו בא זה והלוה אותם מעצמו, ולפיכך פטורין לגמרי, דשיעבודא לאו דאורייתא ונעילת דלת בכי הא ליכא, והיינו דמקשינן ליה מברייתא דאם כתב ולא התקבלתי גובה. ורב הונא בריה דרב יהושע סבר שיעבודא דאורייתא, ולפיכך אמר הכא לאו משום דלאו בני מיעבד מצוה נינהו, דבעלמא חייבין ודאי נינהו לפרוע מנכסי אביהן ובית דין יורדין נכסיהן, אלא טעמא הכא משום דחיישינן לצררי, כלומר, שמא התפיס האב צררי לערב ומשום הכי פרע עד שלא הודיעם, ואזלא לה ההיא מלוה, דמלוה כבר נפרע ונסתלק. ואקשינן מדתניא ערב היוצא שטר חוב מתחת ידו אינה גובה ואם כתב לו התקבלתי, כלומר, המלוה לערב, שנתן לו כחו באותו שטר ובא מחמתו, גובה, וברייתא זו מקובלת בידם שהיא שנויה בערב הבא ליפרע מנכסי יתומים, ומקצת ספרים יש שכתוב בהן בפירוש ערב של יתומים, ואפילו לספרים דלא גרסי הכי על כרחנו ביתומים היא, דאי בלוה עצמו רישא דקתני אינו גובה היכי דמי, אי בשהלוה מודה שהערב פרע את המלוה ועדיין לא שלם הוא לו, אמאי אינו גובה, שאין דין ערב כדין פורע חובו של חברו שלא מדעתו, ואי באומר לו פרעתייך פשיטא דאינו [גובה, ד]הא מלוה על פה היא, אלא על כרחין ביתומים היא, ואמרינן בשלמא לרב הונא בריה דרב יהושע היינו דגובה בשכתב לו מלוה התקבלתי, שהרי חזר הערב כמלוה, כיון שבא מכח המלוה, וגובה בשטרא שבידו לכשיגדלו היתומים, אלא לרב פפא דאמר פריעת בעל חוב שהלוה את אביהם מצוה וכשפרע זה מעצמו אפילו מצוה ליכא גבי יתומים דהרי זה כאילו הלוה אותם מעצמו, ואין כאן אפילו משום נעילת דלת, אם כן אפילו כתב לו התקבלתי מאי הוי. ופריק דעד כאן לא קאמר רב פפא אלא בשלא כתב לו המלוה התקבלתי, אבל התם שאני, דלהכי טרח וכתב ליה המלוה התקבלתי שלא תהא זה כבא במלוה חדשה, שאין דעתו להלוות להם עכשו, אלא הרי הוא כקונה שטר חוב של מלוה וכקונה שטר חוב בעלמא. כך נראה לי.

ואיזהו ערב ואיזהו קבלן כל שאמר לו תן לו ואני נותן לך הרי זה קבלן וכן אם אמר תן לו ואני קבלן שמאחר שאמר תן לו ולא אמר לשון הלואה הרי סלקו מדין הלואה לאותו שמקבל המעות וכן מאחר שאמר ואני נותן הרי סלקו מתביעה לאותו שהלוה וכן באני קבלן עם תן לו אבל אם אמר הלוהו אף באני נותן או אני ערב אף בתן לו כלם לשון ערבות הם מעתה הלוהו ואני ערב הלוהו ואני פורע הלוהו ואני חייב הלוהו ואני נותן אפילו הלוהו ואני קבלן וכן תן לו ואני ערב כלם לשון ערבות הם תן לו ואני קבלן תן לו ואני פורע תן לו ואני חייב תן לו ואני נותן כלם לשון קבלנות הם וגדולי הפוסקים פסקו שכלם לשון ערבות חוץ מתן לו ואני נותן או ואני קבלן ומפרשים דברי רבא על כלם ולא יראה כן:

כתב שהוא נכנס לו ערב קבלן יש מי שכתב שיד בעל השטר על התחתונה והרי הוא ערב ולא יראה לי כן אין זה אלא ביאור כלומר שערבות זה היא קבלנות הרי שנכנס לו קבלן ורצה המלוה מ"מ לתבוע ללוה תחלה אין הלוה יכול לדחותו אצל הערב אלא בידו לתבוע למי שירצה תחלה ומ"מ אם נשא הקבלן המעות מידו של מלוה ונתן ליד הלוה הרי הלוה יכול לדחותו לגמרי אצל הקבלן ואין לו על הלוה כלום ומ"מ בלשון ערבות אפילו נשא ונתן ביד נפרע מן הלוה תחלה על הדרכים שביארנו:

נמצאו לשטתנו שלשה דינין בערב האחד ערב סתם ודינו שלא ליפרע מן הערב עד שישביעו את הלוה ואפילו לא היו לו נכסים ידועים השני ערב בעל מנת ודינו שיפרע מן הערב תחלה אפילו היו נכסים ידועים ללוה ואף הקבלן בדין זה והשלישי קבלן שנשא ונתן ביד ודינו שאין למלוה על הלוה כלום ולדעת גדולי המפרשים נמצאו ארבעה דינין הראשון ערב סתם ודינו שלא ליפרע מן הערב עד שישביעו את הלוה על הדרך שכתבנו והשני ערב בעל מנת ודינו שאם אין נכסים ידועים ללוה נפרע מן הערב ואין מזקיקין אותו לירד עמו לדין ולהשביעו אבל אם יש לו נכסים ידועים לא יפרע מן הערב השלישי קבלן שאפילו יש ללוה נכסים ידועים יפרע ממנו תחלה אלא שאם רצה לתבוע ללוה אין הלוה דוחהו אצל הערב והרביעי קבלן שנשא ונתן ביד שאין לו על הלוה כלום:

כשהמלוה בא לבית דין וקובל על הלוה יש לבית דין להזמין את הלוה לבא לפניהם ואומרים לו שישלם ולא שירדו לנכסיו עד שיתבעוהו וכל דיין שטעה והוריד המלוה בנכסי הלוה עד שלא הזמינו מעבירין אותו ויראה שאפילו לא היה במדינה שולחין לו והוא שאמרו בירושלמי כתובות פ"ט ה"י אנן משלחינן בתריה תלת זמנין אי אתא טבות ואי לא מחלטין נכסיא הגע עצמך דהוא באתר רחיק משלחין ליה תלת אגרין חדא גו תלתין וחדא גו תלתין אי אתא טבות וכו' ופירשו הגאונים שאף מן הערב אין נפרעין שלא בפני לוה עד שמודיעין אתו וכן פירשו שלא להוריד מלוה בנכסי לוה עד שיודיעוהו אפילו היה במדינת הים ואפילו בשטר שיש בו נאמנות שמא יש בידו שובר ומ"מ אם שלחו ולא בא או שלא נמצא או שלא ידעו היכן הוא אין להם עוד לעשות אלא משביעין את המלוה ומורידין אותו לנכסי לוה בין קרקע בין מטלטלין ואין חוששין לשובר ופירשו הטעם במסכת ערכין כ"ב ב' שלא יהא כל אחד נוטל מעותיו של חברו והולך לו ומזקיקין אותו להביא שלש ראיות אחת לקיים את שטרו ואחת שבעל חובו אינו בכאן עד שנזקיקהו לבא לדין עמו והשלישית שהנכסים אלו של לוה:

למדת ממה שכתבנו שאף בבני חורין אין מורידין עד שיזמינוהו שכל נכסיו של אדם אין משועבדין אלא מדין ערבות וכבר ביארנו שיש לנו להזקיק את הלוה תחלה ואין אנו צריכין לפרש מעשה הנזכר כאן בהורדה לנכסים משועבדים קודם שיתבע את הלוה וישביענו אם יש לו בני חורין ואע"פ שגדולי המפרשים פירשוה כן:

גמ' לנכסי דלוה מקמי דלתבעיה כו' כ"ה ברי"ף וכן נראה מפרשב"ם:

תוס' בד"ה מקמי דלודעינהו כו' דודאי אם אין לו נכסים כו' אחר שישכיר עצמו ויקנה נכסים מ"ל אם ידחה כו' עד שישכיר עצמו עכ"ל הס"ד וכצ"ל וכל דבריהם אלו לשיטת ר"י לקמן בתוספות דבמלוה בשטר נמי אינו יכול לגבות מיתומים עד דגדלי אבל לפרשב"ם דיכול לגבות מיתומים קטנים במלוה בשטר אינו נפרע מן הערב דהא יש נכסים ללוה דהיינו לגבות מיתומים וק"ל:

בד"ה ואם כתב בו כו' וכן גרס ר"ח משכחת לה בשחייב מודה ומפרש כדפרישית דאלים כו' עכ"ל ר"ל דגרס בשחייב מודה כגירסת ספרים שלנו וכפרשב"ם ולאפוקי מפר"י שכתבו לקמן דאיירי בשכתב הלוה התקבלתי דל"ג לפי זה משכחת לה בשחייב מודה דאי נמי אין החייב מודה ניחא לרב הונא דליכא למיחש הכא לצררי כמ"ש התוספות לקמן והוסיפו לומר דר"ח מפרש כדפי' דאלים כו' ר"ל דהוא מפרש נמי דלהכי אף בחייב מודה בעי נמי דכתב ליה התקבלתי כדפי' דאלים כו' דאי לאו שטרא הוה חיישינן שמא לא גבה המלוה ממנו כמ"ש התוס' לעיל ודו"ק:

בא"ד שום היתומים ל' יום בשלמא כו' עכ"ל כצ"ל:

בא"ד ועוד קשיא כיון דמוקי מלתיה במלוה על פה כו' דטוענין ליורש שפרע שהאב כו' עכ"ל ומאי קושיא דאימא דמוקי מלתייהו בחייב מודה דליכא למימר שהאב פרע ולהכי איצטריך טעמא דלאו בני מיעבד מצוה ובקטנים ויש ליישב ודו"ק:

איבעיא להו הלוהו ואני קבלן כו' משום דאיכא למידק בתרי אנפי ממילתיה דרב הונא מדקאמר הלוהו ואני ערב לשון ערבות משמע הא הלוהו ואני קבלן לשון קבלנות וכן בתן לו ואני ערב ומדקתני ותן לו ואני קבלן משמע הא הלוהו ואני קבלן לשון ערבות וכן בתן לו ואני ערב. אמר רבי יצחק לשון ערבות ערבות והאי דקאמר הלוהו ואני ערב הוא הדין תן לו ואני ערב ונקט הלוהו אגב אחריני. לשון קבלנות קבלנות והאי דנקט תן לו ואני קבלן אף על גב דבהלוהו ואני נותן קאמר דהוי לשון ערבות אלמא בלשון קבלן עדיף מנותן מזה דקדק רשב"ם ז"ל לקמן על מילתא דרבא דקאמר כולם לשון ערבות הם בר מתן לו ואני נותן וכל שכן תן לו ואבי קבלן. כן נראה לי. הרא"ש ז"ל.

רב חסדא אמר כולם לשון קבלנות הם כו' על מילתיה דרב הונא קאי ולאפלוגי עליה אתא דקסבר רב חסדא כיון שאומר לו הלוהו ואני פורע הלוהו ואני נותן משמע שהוא מתחייב עצמו לפרוע עד שלא יתבע את הלוה עד שיאמר אני ערב. רבא אמר כולם לשון ערבות הם חוץ מתן לו ואני נותן והלכתא כרבא ואפילו אמר לו תן לו ואני קבלן לשון ערבות הוא. זהו דעת הגאון רבינו יצחק ז"ל. ואני תמה על תן לו ואני קבלן מה טעם אינו לשון קבלנות ובסוגיין דלעיל אמרינן קבלן אפילו שיש נכסים ללוה יפרע מן הקבלן משמע לכאורה מדקרי ליה קבלן שהאדם נעשה קבלן בלשון קבלנות עצמו. ואפשר דכי אמרינן חוץ מתן לו ואני נותן ואין צריך לומר תן לו ואני קבלן קאמר דבלשון קבלנות עצמו לא אצטריכא ליה להוציא ומפני שהיתה דעתו של רבא דתן לו ואני קבלן עדיף אצטריך לאפוקי תן לו ואני נותן והפך מהך סברא דאמרינן דתן לו ואני נותן עדיף ואין למלוה על הלוה כלום. ואין זה מחוור דהוה ליה למימר חוץ מתן לו ואני קבלן תן לו ואני נותן וכמו שהוציא רב חסדא הלוהו ואני ערב היה לו לרבא להוציא תן לו ואני קבלן בהדי תן לו ואני נותן. ונמצא בנוסחא עתיקא במילתיה דרבא חוץ מתן ואני קבלן. ומסתברא כהאי גירסא והוה סבירא ליה לרבא בתן לו ואני נותן לשון ערבות הם ואמרינן בתר הכי אמר ליה (רבא) מר בר אמימר כו' לא מיפטר ליה מיניה דמלוה עד שישא ויתן ביד כלומר כולי האי לא אמרינן דאין למלוה על הלוה כלום (אבל) וזה ודאי קבלן הוי והכי קיימא לן. והילכך פיסקא דמילתא דבין תן לו ואני קבלן בין תן לו ואני נותן הוי קבלן (חסר מכאן) ואין צריך לומר בלשון הלוהו חייב הלוה לפרוע דאטו משום נשא ונתן ביד פקע חיוב המלוה. וכל זה הענין כשתבע הלוה ללות ואמר לו תן לו ואני נותן אבל האומר לחבירו הלוני ואתן לפלוני ואני נותן אף על פי שלא נשא ונתן ביד אין על הלוה כלום אלא על זה שאמר לו הלוני. וקשיא לי על דרך זה שכתבנו הא דתנן איזהו ערב שהוא חייב הלוהו ואני נותן לך ולרב חסדא הוה ליה למימר הלוהו ואני ערב. ויש לומר דהאי ערב דקתני קבלן הוא ולפי שהזכיר הנח לו ואני נותן דשייך טפי בערבות דלאחר מתן מעות נקט נמי הלוהו ואני נותן ותנן נמי רבי שמעון בן גמליאל אומר אם יש נכסים ללוה בין כך ובין כך לא יפרע מן הערב אלמא לקבלן נמי קרי ערב ואף על פי שבגמרא נראה דמשנו בה בין כך ובין כך לא יפרע מהם ואמרינן נמי חוץ מערב וצידן והא דתנן נמי הערב לאשה בכתובתה היינו קבלן. ויש מפרשים כולם לשון קבלנות הם חוץ מהלוהו ואני ערב רישא מילתא דרב הונא בדינא ערבות נקט והוא הדין לאינך והכי קאמר חוץ מהלוהו ואני ערב וכל הנמנין עמו בדברי רב הונא ולא אתא לאפלוגי אלא אדרבי יצחק דאמר תן לו ואני ערב ערבות הוא כיוצא בו אתה מפרש במימריה דרבא. ולפי הפירוש הזה לא היה צריך לומר אלא אחד זה ואחד זה לשון קבלנות. ועוד רבא נמי הוה ליה למימר חוץ מתן לו ואני קבלן ולמינקט ריש בבא דרב הונא כדנקט רב חסדא ולא למינקט סוף בבא. ואי אפשר לפרש זה אלא לפי הגירסא האחרת דגרסינן במילתיה דרבא חוץ מתן לו ואני קבלן ודברי הגאון זצ"ל נראים יותר. הרב רבינו יונה ז"ל בעליות.

ההוא דיינא דאחתיה למלוה לנכסי דלוה מקטיה דליתבעיה ללוה פירוש דאחתיה למשעבדי דלוה מקמיה דלשבעיה לוה דלית ליה נכסי ואינהו נינהו דהוו כערבים דיליה ובני חרי דיליה הוו כבעל חוב. ההוא ערבא דיתמי דפרעיה ללוה מקמיה דלודעינהו ליתמי. לא המלוה ולא הערב.

אמר רב פפא פריעת בעל חוב כו' רב פפא לטעמיה דאמר שעבודא לאו דאורייתא. כלומר שעבוד הנכסים כדי שירדו בית דין לנכסיו משועבדים או שנפלו לפני יורשים לאו דאורייתא אלא מצוה בבעל חוב לפרוע חובו וכן מצוה על היתומים לפרוע חוב אביהם ויתומים קטנים לאו בני מיעבד מצוה נינהו הילכך אפילו מלוה בשטר וירשו קרקע מאביהם אין נזקקים לפרוע. מיהו יתומים גדולים וכן הלקוחות גובין מהם מלוה בשטר כדי שלא תנעול דלת לפני לווים. ואי אודעינהו נמי מקמי דליפרעיה ואמרי ליה זיל פרעי ואנן פרעינן לך כיון שאמרו למלוה אנו נפרע חוב אבינו סתם ודאי מצרכינן להו למיפרעיניה דלא גרעי מפעוטות שמקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין. ואי אמרי יהבינן כך וכך לצדקה מחייבי למיתן דאמר מר בפיך זו צדקה ואמירה דידהו לענין מצוה כמקח וממכר דעלמא דמי והא נמי כיון דמצוה היא מחייבי באמירה בעלמא. רב הונא בריה דרב יהושע אמר לעולם שעבודא דאורייתא ואם יש שם נכסים מאביהם והיא מלוה בשטר חייבים והכא היינו טעמא דלא מחייבי משום דחיישינן לצררי שמא התפיס צררי למלוה פירוש צררי של נסכא או של מעות שאינם יוצאים כעין משכון. מאי בינייהו איכא בינייהו כו' דליכא למיחש לצררי לרב פפא לא מחייבינן להו לרב הונא מחייבינן להו והלכתא כוותיה. הראב"ד ז"ל.

אבל הרא"ם ז"ל פירש וזה לשונו ההוא ערבא דיתמא כו'. פירוש וזה הערב ערב דאבוהון הוה ולפי שמת אבוהון שהוא הלוה נעשה הערב כאילו ערב דיתמי הוא וכיון שמת הלוה תבע המלוה את הערב ופרע לו החוב משלו מקמיה דלודעינהו ליתמי ובא עכשיו הערב לתבוע את היתומים במה שפרע למלוה בשביל אביהם. רב פפא אמר פריעת בעל חוב כו' פירוש הא דרב פפא דאמר פריעת בעל חוב מצוה במלוה דליתא בשטר עסקינן דליכא שעבוד נכסים אבל מלוה בשטר כיון דאיכא שעבוד נכסים בעל כרחו דלוה מגבי להו בי דינא לבעל חוב מהנך נכסים ועלה הוא דקאמר רב פפא דליכא שעבוד נכסים דלא מצו בי דינא לאגבויי למלוה מנכסי דלוה מיניה (על הלוה) לפרוע אותו מנכסיו ואי אמר לא בעינן למעבד האי מצוה מכין אותו עד שתצא נפשו כדמברר בפרק הכותב. ולסבריה דרב פפא הא דאמרינן מיניה אפילו מגלימא דאכתפיה על האי אורחא הוא דכייפינן ליה עד דפרע לבעל חוב ואפילו מגלימא דעל כתפיה. ואם תאמר וכיון דהא דרב פפא במלוה על פה היא ולאו במלוה בשטר הא דאמר ויתמי לאו בני מצוה נינהו תיפוק ליה דכיון דליכא שטרא אמר ליה דילמא פרעיה אבוהון. תשובתך משכחת לה כגון שמת אבוהון בתוך זמן דלא עביד איניש דפרע בגו זמניה. אי נמי דמית בשמתיה דמתברר דמית מקמי דליפרעיה והאי דאמרינן נמי הלכתא מלוה על פה גובה מן היורשים כדמברר דמית מקמי דליפרעיה הוא ועלה הוא דקאמר רב פפא דיתמי לאו בני מעבד מצוה נינהו עד דגדלי והוו כשאר אינשי וכיון דהאי חוב דפרע ליה ערב למלוה בשביל אבוהון דיתמי למלוה הוא דהוה ליה שטרא בההוא חוב ולא לערב מכי פרע ליה ערב ההוא חוב למלוה אסתלק ליה שעבודיה דההוא שטרא דקא נקיט מלוה והוה ליה ההוא חוב דקא תבע להו השתא למפרעינהו ניהליה בשביל אבוהון כמלוה על פה משום הכי קאמר יתמי לאו בני מעבד מצוה נינהו. ורב הונא בריה דרב יהושע אמר אימור צררי אתפסי הלוה למלוה או לערב קודם שימות ולפיכך אין היתומים חייבים לפרוע לו לערב אבל אלו אתברר דלא אתפסיה צררי גם היתומים חייבים לפרוע חוב אבוהון מנכסי אבוהון כמו שהלוה עצמו חייב לפרוע חובו מנכסיו. מאי בינייהו כלומר מכדי בין לרב פפא בין לרב הונא אין היתומים חייבים לפרוע לו לערב כשמודה דלא אתפסי צררי לא למלוה ולא לערב אי נמי דתבעיה ללוה בפריעת אותו ממון וסרב ולא רצה לקבל עליו את הדין ושמתוהו ומית בשמתיה למאן דאמר אימור צררי אתפסיה ליכא ולמאן דאמר יתמי לאו בני מעבד מצוה נינהו איכא. שלחו מתם היכא דשמתיה ומית בשמתיה הלכתא כרב הונא בריה דרב יהושע דאמר יתומים חייבים. עד כאן. וכן דעת רשב"ם ז"ל.

כתב ה"ר יונתן ז"ל וזה לשונו ואם תאמר למאי דהוה סבירא ליה פריעת בעל חוב מצוה וקא קארי לה מלוה על פה והא אמרינן בפרק חזקת הבתים ההוא ערבא דאמר ליה ללוה הב לי מאה זוזי דפרעתינהו למלוה עלווך והא שטרא כו'. וקאמרינן דעדיין איתיה לשעבודיה דשטרא שמע מינה דהיכא דהשטר ביד ערב כמי שהוא ביד מלוה דמי ומלוה בשטר הוי. יש לומר התם מיירי כגון דכתב ליה התקבלתי דאמרינן להכי טרח וכתב ליה (למלוה) לערב התקבלתי שכל כחו נתן לו. אי נמי כגון שהיה כתוב בשטר על מנת כן נכנס בערבותו שאם יפרענו תחילה יהיה כח הערב ככח המלוה לכל השעבוד הכתוב בשטר. ואם תאמר הא דאמרינן דפרעיה למלוה מקמי דלודעינהו ליתמי דמשמע טעמא דלא אודעינהו ליתמי הוא דאמרינן לא משלמי יתמי לערב אבל היכא דאודעינהו ליתומים משלם והא אמרינן אין נזקקים לנכסי יתומים אלא אם כן רבית אוכלת בהם. יש לומר דהוא הדין דאי אודעינהו ופרעיה לא משלמי ליה יתמי אלא אי הוה מודע להו היו בית דין אומרים לערב כי היכי שאין המלוה יכול לתבוע ליתומים משום האי טעמא דאימר צררי אתפסיה הכי נמי אין רשאי המלוה לתבוע אותך בדין דמאותו דבר שמתחייב הלוה מתחייב הערב אלא הוא שפשע בעצמו שפרעו מאיליו הילכך אין על היתומים לשלם לו מה שפרע עכשיו לכשיגדלו יוכלו לטעון ולהביא ראיה שאביהם פרעו בחייו ולמאן דאמר משום פריעת בעל חוב מצוה צריך עיון. ואם תאמר היכי קאמר רב פפא הכא דכיון דהוי מלוה על פה לא גביא מן היתומים והא אמר רב פפא לקמן הלכתא מלוה על פה גובה מן היורשים. יש לומר הני מילי ביתומים גדולים דבני מיעבד מצוה נינהו אבל הכא מיירי בפחותים מי"ג שנה וליכא לתרוצי דהתם משום נעילת דלת קאמר וגבי ערב ליכא נעילת דלת דהא גבי ערב נמי שייך נעילת דלת שאם יפרע הערב שאם ימות הלוה יפסיד לא יכנס בערבות ואם אין ערב אין מלוה. עד כאן לשונו.

והר"י ז"ל בעליות כתב וזה לשונו ההוא ירבא דיתמי כו'. נראה לי דהאי דנקט מקמי דלודעינהו ליתמי משום דלרב הונא בריה דרב יהושע דהלכתא כותיה משום חששא דצררי הוא דאין נזקקין לנכסי יתומים אף הערב אינו חייב לפרוע דעד דקאי לוה בהדי מלוה לדינא ומתחייב לו בדין וליכא לאישתלומי מיניה אין דין המלוה על הערב וכיון שחושש אתה שמא כשיעמיד המלוה את היתומים בדין לכשיגדלו ימצאו להם זכות בראיית התפסת צררי אף הערב יצפה לתששא זו ואינו חייב לפרוע עד שיראה איך יפול דבר כשיגדלו היתומים. רב הונא בריה דרב יהושע אמר אימור צררי אתפסיה ולפיכך אין הערב ולא המלוה נפרעים מיתומים קטנים עד שיגדלו ואם לא ימצאו ראיה שהתפיס אביהם צררי ישלמו. רב פפא אמר פריעת בעל חוב מצוה כו' סבירא ליה לרב פפא שעבודא לאו דאורייתא ואין השעבוד על הנכסים אלא על הלוה מצוה לפרוע וכן על בניו מצוה לפרוע כשהניח אביהם קרקעות ויתומים קטנים לאו בני מיעבד מצוה נינהו ורב הונא בריה דרב יהושע דסבירא ליה דמדינא אף יתומים קטנים חייבים לפרוע היכא דליכא חשש צררי איכא למימר דאית ליה שעבודא דאורייתא אי נמי לאו דאורייתא ורבנן שעבדינהו לנכסי בין מיניה בין מיתמי. עד כאן לשונו.

וכתב הרשב"א ז"ל וזה לשונו שמועה זו רבו פירושיה ועדיין היא צריכא תלמוד אלא שאני כותב כל מה שפירש בה הרמב"ן ז"ל והריני כותבה בלשונו וזה לשונו: נראה לי דהכי קאמר רב פפא כו'. ככתוב בחידושי הרמב"ן ז"ל עיין שם.