מסכת בבא בתרא דף קל״ט עמוד א׳

והתניא שמין גרסינן דברייתא היא בתוספתא דכתובות כמו שפירש ר"ש:

מתני' בשרכא בכל הספרים כתוב שרכא בריש ובערוך גרס שדכא בדלית והוא לשון שקט כמו ותשקוט הארץ ומתרגמינן ושדיכת ארעא (שופטים ה׳:ל״א) כלומר אדם בטל ושקט אינו עוסק בכלום וכן יודע ציד איש שדה ומתרגמינן נחשדכן (בראשית כ״ה:כ״ז) שהיה נח ושקט ובהחובל (ב"ק דף צב: ושם) מטייל ואזל דיקלא בישא לגבי קיני דשדכא:

מתני' הניח בנים גדולים וקטנים אין הגדולים מתפרנסין על הקטנים ולא הקטנים נזונין על הגדולים אלא חולקין בשוה. ודוקא בשמניחו, אבל בסתם נזונין ומתפרנסין אלו עם אלו, דסתמן שותפין נינהו ומוחלין זה לזה. ותניא בתוספתא (שם) הניח בנים גדולים וקטנים (יהו) [והיו גדולים] ניזונין ובאים בשתיקה, (ו)לא יאמרו קטנים הרי אנו נזונין כדרך שניזנתם אתם וכו', הניח בנות גדולות וקטנות [והיו גדולות] נזונות ובאות בשתיקה, לא יאמרו בנות הרי אנו [נזונות כדרך שנזנתם אתם, נישאו גדולות בחיי אביהן לא יאמרו קטנות הרי אנו] נישאות כדרך שנשאתם אתם, ולא עוד [אלא] אפילו הניח להן עבדים ושפחות כלי כסף וכלי זהב הרי אלו של עצמן.

הא ד תנן אלו שאין חוזרין ביובל הבכורה פירש ר"ש ז"ל, אבל חלק פשיטות חוזר כרבי יוחנן דאמר האחין שחלקו לקוחות הן ומחזרין זה לזה ביובל. וכן כתב ר' יהוסף הלוי ז"ל. וכתב הרמב"ן ז"ל: אי[ן] זה סברא, שהרי רבי יוחנן משום דלית ליה ברירה קאמר הכי, ואף בחלק בכורה נמי אין לומר ברירה. אלא הדבר מפורש בגמרא במקומה דמותיב מינה לרבי יוחנן תיובתא ופריק מאי אינן חוזרין אינן חוזרין לבטלה, כלומר, אינו מחזיר להם לגמרי כלוקח אלא מחזירין לאמצע וחוזרין וחולקין ונוטל פי שנים כבתחלה, כלומר, בטלה מחלוקת. עד כאן.

המשנה האחת עשרה והכונה בה לבאר ענין החלק השביעי ואמר על זה הניח בנים גדולים וקטנים אין הגדולים מתפרנסין על הקטנים ולא הקטנים מתפרנסין על הגדולים אלא חולקין בשוה נשאו גדולים ישאו קטנים אם אמרו קטנים הרי אנו נושאין כדרך שנשאתם אתם אין שומעין להם אלא מה שנתן להם אביהם נתן הניח בנות גדולות וקטנות אין הגדולות מתפרנסות על הקטנות ולא הקטנות מתפרנסות על הגדולות אלא חולקות בשוה נשאו גדולות ישאו קטנות וזה חומר בבנות מבבנים שהבנות נזונות על הבנים ואין הבנות נזונות על הבנות אמר הר"ם הגדולים צריכין פרנסה והוא שצרכיהם יותר מהקטנים לפי שלובשין ומשתמשין יותר מהם והקטנים צריכים מזונות יותר מן הגדולים לפי שהם אוכלים פעמים רבות ומפזרין בעת האכילה וכשישאו הגדולים נשים אחר מות האב ישאו כמו כן הקטנים מנכסי השותפות ומה שאמר אין שומעין להם כשנשא גדול אשה בחיי האב שהבנות ניזונות על הבנים אם הניח בנות קטנות ובנים גדולים יאכלו כלם בלא חשבון ואע"פ שהקטנים מפוזרים בעקר הנכסים ומקלקלים ואינו כן כשלא הניח אלא בנות שאז חולקות הבנות ביניהן בשוה ותאכל כל אחת מהן משלה:

אמר המאירי הניח בנים גדולים וקטנים והרי שהגדולים צריכים פרנסה ר"ל הוצאת מלבוש יותר מן הקטנים וכן הקטנים צריכים מזונות יותר מן הגדולים מפני שאין קצבה באכילתם אלא שאוכלים כמה פעמים ושהם צריכים להוציא בצרכי למוד או אומנות אין אומרים שתעשה הוצאתם מתפישת הבית הן חסר הן יתר אלא אין הגדולים מתפרנסים על הקטנים ולא הקטנים נזונין על הגדולים אלא חולקין בשוה ויעשה כל אחד בחלקו מה שלבו חפץ ואם נתפרנסו ונזונו אלו על אלו מחשבין אותה כשעת חלוקה אלא שיתבאר בגמ' על גדול אחים המתעסק בנכסי הבית שאם לבש מתפיסת הבית בבגדי כבוד מה שעשה עשוי ואינו מחשב עמהם על כך שנוח להם בזו כדי שיהא נשמע לבריות ומכובד בעיניהם אא"כ מיחו הא אם מיחו יראה לי שאינו רשאי ואף בלא מחאה דוקא בגדול אחים המשתדל ומתעסק בשלהם אבל אדם בטל אין הדין בו כך ומשנה זו שיראה ממנה שאף בגדול אחים מחשב עמהם היא שנויה על כיוצא בזה ר"ל שאינו משתדל ומתעסק בעניניהם והוא שאמרו בגמ' התם בשדכה פי' אדם נח ובטל ויש מפרשים בו בשדכה בגד ארגמן ויצא לנו מפירושם שאף בגדול אחים המתעסק לא נאמר שמה שלבש לבש אלא בדרך ממוצעת לפי הראוי לו אבל אם לבש ביתר מן הראוי לו לא כל הימנו לצאת מן הגדר ולפזר על גבי האחים וגדול אחים המתעסק והמשתדל בצרכי הבית מיהא אע"פ שהוזכר כאן בלשון דיעבד חכמי התוספות כתבו שאף לכתחלה כן:

נשאו גדולים ישאו קטנים כלומר שאם נשאו גדולים נשים ונסתפקו צרכי חפה ונשואין מתפיסת הבית ישאו קטנים כמותם או יחשבו עמהם ויראה שאין הגדולים יכולין לומר המתינו עד שתשאו אם אין הקטנים רוצים בכך ולא תפס כאן לשון ישאו קטנים אלא ללמד מה שביאר אח"כ אם אמרו קטנים וכו' כלומר שאם נשאו הגדולים בחיי אביהם ואמרו קטנים לאחר מיתת אביהם הרי אנו נושאים מתפיסת הבית כדרך שנשאתם אתם בחיי אבינו אין שומעין להם אלא מה שנתן להם אביהם נתן וכן בשאר מתנות שנתן האב בחייו:

הניח בנות גדולות וקטנות וכו' יש מפרשים משנה זו בבנות יורשות והיא היא בעצמה המשנה הסמוכה לה שאין הגדולות מתפרנסות על הקטנות ולא הקטנות נזונות על הגדולות אלא חולקות בשוה ושאם נשאו גדולות והביאו פרנסתן מתפישת הבית אף הקטנות נישאות כן ובאותו סך בעצמו והוא הדין שאם נישאו גדולות בחיי האב שאין הקטנות שלאחר מיתת האב יכולות להבליע להם נדוניא שנתן להן אביהן בחשבונן ואין בנישואיהן לא שומת אב ולא עשור נכסי אחר שהן יורשות אלא שחולקות בשוה וגדולי המפרשים מרחיקין פירוש זה מכמה פנים חדא שאם כן לא הוצרכה משנתנו להביאה כלל מאחר שהן יורשות הרי הן כבנים ועוד שאם הביאה על כל פנים היאך השמיט מה שהיה צריך ללמדנו בה יותר והוא שאם נשאו גדולות בחיי האב ואמרו הרי אנו נושאות כן אין שומעין להן ועוד אם יורשות הן היאך הוכיחו ממנה בגמ' שהבעל יורש ומחשב מה שנשאו הגדולות מחלקן מלוה על פה והלא מכיון שיורשות הן גזלה גמורה היא ונגזל חוזר אצל לוקח כביורש ומ"מ כל אלו אינן קושיות חזקות לדעתי שאע"פ שלא הוצרכה לשנות אדם שונה לפעמים משנה יתרה וכל שכן בזו שנתחדש בה דבר והוא ענין זה חומר בבנות וכו' ואע"פ שהשמיט שאם נשאו גדולות בחיי הבעל וכו' והלא אלו לא נשנית כלל כבר מחלת אם מחלת בכולה מחול במקצתה ועוד מפני שהניח לה מקום במקום הראוי לה יותר וכן שהיה צריך להשמיענו בה יותר ממה שלא למדנו במשנת הבנים שלא סוף דבר אם השיא בחייו את הגדולות ונשארו הקטנות שאין אומרים יטלו פרנסתן ואח"כ יחלקו בשוה אלא חולקות כלן מעכשו בשוה גדולות וקטנות אלא שאף מי שמת והניח כמה בנות וקדמה הראשונה לאחר מיתת האב ונטלה עשור נכסי ולא הספיקו אחרות עד שמת הבן ונפלו כל הנכסים לפני כלן אין האחרות נוטלות עשור אחר שנעשו יורשות אלא כלן חולקות בשוה וזכתה הראשונה בעשור שלה ולענין מה שהיא גזלה ואין בה הפרש בין יורש ללוקח שמא דרך הלואה נטלו ומ"מ הם טרחו לפרש את המשנה בבנות בין הבנים ויש שם בנות גדולות וקטנות וכלן ראויות ליטול עשור מה ששיירה אותה שלפניה ואם באו לינשא כאחת חוזרות וחולקות בשוה ואמר שאין הגדולות מתפרנסות על הקטנות להרבות בנדונייתן על גב האחרות ואם הביאו הרי הקטנות מוציאות מבעליהן שהוא יורש וזו ודאי מלוה היא שבת אצל הבנים בעשור נכסי בעלת חוב של אחים היא ואני תמה היאך דחו פירוש ראשון מפני קושיות חלושות ופירשו מה שהוא סובל כמה הרחקות שהרי לדעת זה אי אתה יכול לפרשה דרך פסק שהרי לפרנסה מוציאין מן המשועבדים בכל מה שמכרו האחים או משכנו כמו שאמרו מוציאין לפרנסה ואין מוציאין למזונות ועוד היאך יפרשו ולא הקטנות ניזונות על הגדולות ומה ענין מזונות קטנה על הגדולה והלא כלם מזונותיהן על האחים אלא שעיקר הדברים כדעת ראשון:

זה חומר בבנות מבנים כלומר בדבר זה יפה כח הבנות מכח הבנים שהבנות ניזונות על הבנים יש מפרשים בנכסים מועטים שהבנות יזונו והבנים ישאלו על הפתחים ואין צרך בכך אלא שאף בנכסים מרובים הבנות ניזונות על הבנים שהרי מזונותם עליהם מתנאי כתבה ואע"פ שהוצאת הבנות מרובה מהוצאתם מצד שהן תדירות ואין להם להתעסק אלא בצרכי הבית ואכילתן מצויה תמיד וכל שכן אם הם קטנות אעפ"כ אין מצמצמין במזונותיהן לומר היאך נוציא במזונותיכם יותר מבשל עצמנו שהרי משלחן תנאי בית דין זכו בראוי להן ואלו היו בנות עם בנות לא היו הגדולות זנות אותן אלא שחולקות בשוה ומוציאות כל אחת בשלה כרצונה:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

הבעל בנכסי אשתו יש דברים שהוא נדון בהם כלוקח גמור ויש דברים שהוא נדון בהם כיורש ויש דברים שלא נתברר אם הוא אצלם כלוקח או כיורש מעתה אשה פנויה שלותה ואכלה ועמדה ונשאת והרי כל נכסיה ביד בעלה ספק הדבר אם כלוקח הוא ומלוה על פה אינה גובה מן הלקוחות אם כיורש ומלוה על פה גובה מן היורשים והוא הדין אם לותה בשטר ולענין מטלטלין שהכניסה ואחר התקנה והילכך אין המלוה גובה מן הבעל בספק ויראה שאם תפש המלוה תפש אלא שלא יראה מן הסוגיא כן אחר שבאו בה מטעם איהו דאפסיד אנפשיה דלא הוי ליה לאוזופי בלא שטרא וכן הביאוה גדולי הפוסקים ואיני יודע לדעתם לותה בשטר ולענין מטלטלין מה הם דנים בה וגדולי תלמידיהם כתבו אף בזו שאינה גובה שאין חוששין אלא לפסידת הבעל שהנכסים בחזקתו ואע"פ שלפסידת אלמנה חששו כבר אמרו בכתבות נכסי בחזקת אלמנה קיימי ועוד שאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בבית דין דבר זה פירשוהו חכמי התוספות כשמתה בחיי בעלה עד שלא תבע מלוה שאם היא קיימת כופין אותה למכור בטובת הנאה על הדרך שאמרנו בפרק החובל באשה שחבלה וכל שכן בלותה ואכלה ויש דוחים את דבריהם ממה שאמרו בסוגיא זו נשאת הבת אלמנתו נזונת מנכסיו בשלמא אם אמרת יורש הוי היינו דאלמנה ניזונת מנכסיו אלא אי אמרת לוקח הוי וכו' אלמא בחיי האשה אנו עסוקים ומ"מ אפשר לפרש שממתה הבת הוא מקשה ויש לפרש לדעתם באשה בחייה וכגון שהכניסה הכל בנכסי צאן ברזל אלא ששיטת הסוגיא מוכחת שהיא בנכסי מלוג אחר שהביאו בה תקנת אושא ולקצת מפרשים ראיתי שכתבו דבר זה בשלותה קודם שנתארסה שאם לאחר שנתארסה הרי אמרו אדם מביא קרבן עשיר על נדרים שהדירה אשתו כשהיא ארוסה ואף במה שלותה בו וכבר ראיתי גם כן מי שדחאה לומר ששמועת הקרבן אמורה לדעת מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא וגובה מן הלקוחות אבל זו אף בלותה משנתארסה הרי מלוה על פה היא ומ"מ הם הפריזו מדעתם לאמרה אף לפרוע משלו והביאוה ממקום אחר לומר שאחריותה עליו שכך כתב לה אחריות דאית לך עלאי מקדמת דנא ואין בה הכרח כמו שיתבאר בפרק המקבל:

למדת מ"מ שלענין לותה ואכלה לא נתברר אם הבעל כיורש אם כלוקח ומ"מ יש פוסקין שגובה מן הבעל דכל דאיכא פסידא לאחריני שויוה כיורש בה אם לותה כשהיא פנויה ונשאת ולותה גם כן אחר שנשאת ונפלו לה נכסי מלוג דמלוה ראשון מוציא מיד הבעל משום דקדים ומלוה שני מוציא ממנו החצי מדין לוה וחזר ולוה ואח"כ קנה שיחלוקו אבל שואלין בה אם מלוה של ראשון על פה ושניה בשטר... מלוה על פה וגבי מבעל מכח קדימה אצל הבעל והדר אתי מלוה שני שהוא בשטר ומוציא מיד אותו שבעל פה שמלוה בשטר קודמת למלוה על פה כמו שביארנו בכתבות הדר אתי בעל ומפיק מיד אותו שבשטר משום דאיהו אפסיד אנפשיה דלא הוי ליה לאוזופי לאתתא דתותי גברא אי הדר אתי מלוה על פה להוציא מיד בעל ויחזרו חלילה ומכריעין בה במלוה על פה שהיא קודמת זוכה לגמרי ואיני יודע למה:

מתניתין בשרכא יש מי שפירש בשרכא מלבוש של משי. עד כאן ממפרש לא נודע שמו.

בעל לוקח הוי או יורש הוי בין בחיי אשה בין לאחר מיתת אשה קמיבעיא ליה. ואם תאמר הא דפשיט אביי דיורש הוי ממה שאינו חוזר ביובל מההיא לא שמעינן אלא לאחר מיתה שהוא יורש מן התורה אבל מחיים דתקנתא דרבנן הוי אפשר דהוי לוקח. ויש לומר דלא מסתבר דלא אלמוהו חכמים כח בעל מחיים מלאחר מיתה דהוי מן התורה וכיון דלא הוי אלא יורש לאחר מיתה מחיים נמי לא הוי אלא יורש בעלמא. מאי לאו ישאו קטנות מבעל וכו'. תימה היכי מדמי הך ללותה ואכלה והלא שלא ברשות נטלה חלק אחותה והוי כאלו גזלה חלקה ונתנה לבעל. ויש לומר דמשמע ליה לפרושיה נשאו גדולות ברשות הקטנות כדרך הלואה (והנל מילי) והוי מצי לשנויי שלא ברשות הקטנות אלא דעדיפא מינה קמשני. תוספי הרא"ש ז"ל.

גמרא ילמדנו רבינו לותה ואכלה עיין ב"מ דף קד ע"ב תד"ה ה"ג: