מסכת בבא בתרא דף פ״ט עמוד ב׳

כדרך שאמרו לענין איסור כך אמרו לענין טומאה מפרש ר"י בר מרדכי דלענין ידות קתני לה נטמא החוט נטמאו המאזנים אבל כף המשקלות וקנה שיש להן בית קיבול הרי אלו טמאים אפילו הן בפני עצמן ופריך מאי קמ"ל ומשני קנה ומיתנא דידיה איצטריכו ליה דלא תנן אע"פ שהחוט עשוי כתיקון אינו חשוב יד אא"כ קנה ומיתנא עשויין כתיקונן:

ולא בשל בעץ אומר ר"ת דוקא משקולת ששוקלים בשר ושומן שהלחלוחית מדבק בהן ומתייבש ולא מטעם שחיקה כדפ"ה אבל משקלות ששוקלין בהן כסף וזהב מותר לעשותן של מתכת אלא שצריך לחפותו עור מדאמר בהמוציא יין (שבת דף עט.) שלש עורות הן מצה חיפה ודיפתרא ומפרש כדי לצור בה משקולת קטנה ואי בשל צונמא וזכוכית אמאי צריך עור אלא בשל מתכת מיירי וטעמא דהני לפי שהן חלוקין ואין מדבק בהן ויכול להדיחן או לקנחן ועוד דאמרינן בהזהב (ב"מ דף נב. ושם) תנן התם סלע שנפסלה התקינו שיהא שוקל בה אלמא עושין משקל מסלע של מתכת ודוקא משקולת קטנה ששוקלין בה כסף וזהב צריך לחפות עור שבשחיקה מועטת יבא לידי הפסד גדול אבל שאר משקלות גדולות ששוקלין בהן נחושת וברזל ועופרת שאין בא לידי הפסד גדול אא"כ ישחקו יותר מדאי אין צריך לחופן וכן משמע בפ' ד' מיתות (סנהדרין דף סח.) שלא היו מכסין אלא משקולת קטנה דאמר הכדור והאימום והקמיע ומשקולת קטנה מהו [וע"ע תוספות ב"מ נב: ד"ה שיהא]:

שלא יטמין משקלותיו במלח פ"ה מפני שהוא מכביד ואין נראה לר"ת דמשמע דבמוכר איירי דומיא דבמשורה שלא ירתיח ומפרש רבינו תם לפי שהמלח מיקל המשקלות ושואב כדאמרינן בירושלמי דמלח שואב את המשקלות:

ובמשורה שלא ירתיח וא"ת פשיטא דגזל גמור הוא תיפוק ליה משום לא תגזול וי"ל דאתא קרא להתחייב משעת הרתחה ואע"פ שעדיין לא מדד וכי האי גוונא אמרינן בריש איזהו נשך (ב"מ דף סא:) דלאו דכתיב במשקלות ל"ל לטומן משקלותיו במלח האי גזילה מעלייתא היא לעבור עליו משעת עשייה:

אף לענין טומאה כל שהמאזנים עשויות בדרכים אלו וניטמא הכף נטמא הכל עמה שהכל חבור אצל המאזנים הא כל שהם ארוכים יותר אינן חבור ליטמא עם המאזנים שהרי אין המאזנים צריכות להן ולקוץ הם עומדות ויראה שאף בפחות מיכן ויש מפרשים שאם היו ארוכות יותר משיעורן נטמא בכדי שיעורן והשאר טהור אע"פ שרוצה בקיומו ולדעת זה יראה שכל שהן פחות משיעורן נטמאו כלן ואף גדולי המפרשים והמחברים יראה שזו היא שטתם קנה ומתנא של צורפי כסף וזהב הואיל ולא נתברר שיעורה לענין טומאה מיטמאין בכל שהן הן בשיעור למעלה הן בשיעור למטה ויש מפרשים הואיל ולא נתבאר שיעורה חזר לספק טומאה וברשות הרבים טהור:

אין עושין משקלות לא של בדיל ולא של עופרת ולא של גיסטרון ר"ל מיני מתכות מעורבין ולא של שאר מיני מתכות מפני שכל אלו פוחתין והולכין אבל עושין אותם של זכוכית ושל אבן חזקה שאינה נפרכת:

המחק שמוחקין בו המדה אסור לעשותו צדו אחד צר ומחדד וצדו אחד עב ורחב עשוי על פני כלו כמין צריף עד שימחוק כשירצה בצדו המחודד וכשירצה בצד רחב והמחודד מוחק יותר מן הרחב ושמא כשיקח ימחוק ברחב וכשימכור ימחוק במחדד אלא או שני צדדין מחודדין או שני צדדין רחבים לפי מנהג המדינה ואם אין שם מנהג יעשנה עגלה וכן לא ימחוק בבת אחת במרוצה שאינו מוחק יפה ולא מעט מעט ר"ל שימחוק מעט ויגביה המחק וכן תמיד שזה מוחק יותר מדאי שחוזר וכובש תמיד את המחק על התבואה אלא ימחוק בנחת ומחק זה לא יעשנו מעצים הקלים ביותר כגון דלעת וכיוצא בו מפני שהוא קל ביותר ואינו נכבש כראוי על התבואה ולא מן הברזל מפני שהוא מכביד ונכבש יותר מדאי אלא יעשנה מעצים הבינוניים כגון של זית ושל אגוז ושל שקמה ושל אשכרוע והוא הברוש וכל כיוצא באלו:

זה שחלקה תורה במדות והזכירה מדה משקל ומשורה מפני שהכונה להזהיר על כל דבר ודבר והוא שאמרו במדה זו מדת קרקעות שלא ימדוד לאחד בימות החמה ולאחד בימות הגשמים במשקל שלא יטמין משקלותיו במלח במשורה שלא ירתיח וכבר ביארנו ענין זה במציעא פרק נשך:

אסור לאדם להעמיד בביתו מדה חסרה או יתרה על המנהג הידוע בה באותה העיר ואפילו היה מעמידה לתשמיש אחר כדי שלא יבאו לטעות בה וכן הדין במשקל ומ"מ אם היו המדות והמשקלות של העיר חתומות בחותם ידוע על פי מנהיגי העיר וזו אינה חתומה מותר להעמידה שהרי לא יבאו לטעות בה הא כל שהיא כדאי לטעות בה אסור ואפילו במקום שממונים גזברים לבדוק ולחפש בבתים אחר המדות והמשקלים:

בד"ה וחצי תומן ועוכלא כו' תומן שמינית הלוג כו' עכ"ל מהרש"ל מחק כל זה מפרשב"ם וטעמו דהא רשב"ם בפירושו הסכים לפרש דתומן שמינית הקב הוא והוא חצי לוג אבל נ"ל דבהך ברייתא לפירוש התוס' שכתב רשב"ם דגרסינן הכא תומן ועוכלא במדת הלח ע"כ דתומן לא קאי אקב דהא לא הוזכר הכא במדת הלח מדת הקב וע"כ תומן ועוכלא דהכא אלוג קאי ותומן דהכא היינו שמינית הלוג דקתני לקמן גבי מדת הלח וע"כ יש לקיים כל נוסחות ישנות שבפירוש רשב"ם ודו"ק:

בד"ה תומן איכא למימר היינו שמינית הלוג כו' ועוכלא מפרש לקמיה א' משמנה כו' קפריך לה כו' ואם שמינית הקב הוא האי לאו קושיא כו' יותר מכפלים ועוד אם שמינית כו' עכ"ל כצ"ל ר"ל דע"כ תומן לאו היינו שמינית הלוג דא"כ מאי האי דקפריך לה כו' דהא שמינית הלוג היינו עוכלא והגהת מהרש"ל בזה מגומגם מיהו כיון דלפום אלו הספרים גרסינן עוכלא אחד משמונה ברובע וכן נראה דכן היה גרסת הטור לשון רשב"ם הוא קשה שכתב שהרי התומן גדול מן העוכלא יותר מכפלים כו' הל"ל התומן גדול מן העוכלא ד' פעמים שהתומן הוא שמינית הקב והעוכלא הוא שמינית הלוג ומצאתי מוגה בפרשב"ם הכא ועוכלא לקמן מפרש א' מחמשה ברובע כו' והיינו כגרסתנו לקמן וע"פ גרסא זו ניחא טפי הכל שהקשה אם תומן שמינית הלוג מאי האי דקפריך כו' משום דטעו אינשי בריבעא דהא הוי שפיר העוכלא גדול מתומן טפי מריבעא שהתומן הוא אינו אלא שמינית הלוג והעוכלא הוא חמישית הלוג ואם תומן שמינית הקב ועוכלא חמישית הלוג הוי שפיר התומן גדול מן העוכלא קצת יותר מכפלים ועוד כו' ותו לא מידי ודו"ק:

תוס' בד"ה ובמשורה כו' וא"ת פשיטא דגזל גמור הוא כו' עכ"ל אבל לעיל מיניה גבי שלא יטמין משקלותיו כו' לא קשיא להו הכי דפסיקא להו כדמפרש התם לעבור עליו משעת עשייה אלא דגבי במשורה לא אסקי אדעתייהו למימר כי התם וק"ל:

אבה בערבי אל קאזדיר כדמתרגמינן ית אבצא וית אברא גסטרון אל פגר"ה. והיינו טעמא דאין עושין משקלות משאר מיני מתכות לפי שהן מתחתכין ונפחתין. אין עושין את המחק לא משל דלעת מפני שהוא קל. כלומר ואינו מוחק כלום ונמצא מפסיד המוכר. ולא של מתכת מפני שהוא מכביד כלומר וגודש המחק במקום המדה ונמצא מפסיד המוכר. והכי פירש הרב ז"ל ששניהם בהפסד המוכר. אשכרועי בלשון ערבי אלבקץ. הרא"ם ז"ל.

ובמשורה שלא ירתיח וקל וחומר ומה כו' ואם תאמר היכי דמי אי דליכא שוה פרוטה מאי איסורא איכא ואי דאיכא שוה פרוטה פשיטא שהוא גזל גמור. ועוד מה שייך למימר הכי מה לי מדה גדולה מה לי מדה קטנה כיון שהוא גוזלו שוה פרוטה. יש לומר דאסרה תורה לחיובי משעת הרתחה כו' ככתוב בתוספות. תוספי הרא"ש ז"ל.

תומן הוא רביע הרביע שהוא אחד מששה עשר בקב עוכלא אחד מחמשה ברובע שהוא אחד מעשרים בקב נמצא בין תומן לעוכלא חומשא שזה אחד מארבע ברובע וזה אחד מחמשה ברובע והיינו דאקשינן אי טעו אינשי בריבעא תומן ועוכלא לא לעביד דכיון דטעו בריבעא כל שכן דטעו בחומשא ופריק רב פפא מדות קטנות בקיאי בהו אינשי ולא טעו. הרא"ם ז"ל.

וְעַל כֻּלָּן אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בַּן זַכַּאי אוֹי לִי אִם אוֹמַר, וְאוֹי לִי אִם לֹא אוֹמַר. הנה בזה פרשו הפסוק בשם הרב רבי יונה אשכנזי ז"ל נְאֻם פֶּשַׁע לָרָשָׁע בְּקֶרֶב לִבִּי אֵין פַּחַד אֱלֹקִים לְנֶגֶד עֵינָיו (תהלים לו, ב) פירוש נְאֻם אם אומר אז פֶּשַׁע לָרָשָׁע שילמד לרמות, ואם לא אומר אלא אניח הדבר בְּקֶרֶב לִבִּי אז הרמאי יוסיף רשע ולא יהיה פַּחַד אֱלֹקִים לְנֶגֶד עֵינָיו כי יחשוב שאין החכמים מכירים ברמאות שלו עד כאן דבריו ודפח"ח [ודברי פי חכם חן]. ובזה פרשתי בס"ד בְּלִבִּי צָפַנְתִּי אִמְרָתֶךָ לְמַעַן לֹא אֶחֱטָא לָךְ (תהלים קיט, יא) פירוש צָפַנְתִּי אִמְרָתֶךָ הלכות כאלו לְמַעַן לֹא אֶחֱטָא לָךְ שלא ילמדו מהם לרמאת ונמצא אני גורם החטא ולכן אני צופן בלבי אמרתיך לפעמים אם יזדמן דבר שממנו ילמדו רמאות.

אֲמָרָהּ וּמֵהַאי קְרָא אֲמָרָהּ "כִּי יְשָׁרִים דַּרְכֵי הֳ', וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם" (הושע יד, י). הקשה הגאון חיד"א ז"ל (בדברים אחדים דף נט) מהא דסנהדרין (סנהדרין קט.) דדרש רבי יוסי בצפורי האי דרשה ד'חָתַר בַּחֹשֶׁךְ בָּתִּים' (איוב כד, טז) ואחתרין ההיא ליליא תלת מאה מחתרתא בצפורי על ידי ריח אפרסמון שהיו מריחין ויודעים היכן ממונם מונח וקא מצערו לרבי יוסי על זאת דאמרו ליה יהבת אורחי לגנבי אמר להו מי הוה ידענא דגנבי אתון. ואמאי לא השיב להם מהאי קרא וכמה דאסיק רבן יוחנן בן זכאי והוה ליה למימר יש לי רב הוא רבן יוחנן בן זכאי דעמד בספק הזה ואסיק למימר עיין שם. ונראה לי בס"ד רבן יוחנן בן זכאי שאני שהיה דורש הלכות ולהכי אסיק דשפיר מצי להגיד ההלכות כולם כמו שהם ולא יחוש אבל רבי יוסי אמר דבר זה למדרש הכתוב ולא ללמד הלכות הוא בא.