מסכת בבא בתרא דף קל״ה עמוד א׳

חזיא לכהנא רבה יש מוחקים רבה משום דלכל הפחות אלמנה היא ולא חזיא לכהן גדול ואומר ר"י דשפיר גרס רבה דהא אף לכהן הדיוט אסירא דהא מטעם שאמר גרשתיה היה מתיר ולא שהיה אומר שהיו לו בנים דא"כ היה נאמן כדתנן במתניתין דזה בני נאמן ומאי הוי מייתי עלה מילתא דר' יוחנן אלא הכי פירושו דחזיא לכהנא רבה כלומר אינה זקוקה ליבום שגרשתיה דמותרת לכל העולם ואפי' לכהן גדול מטעם זיקת יבמין וה"ר מנחם גרס חזיא לכהונה כלומר אינה זקוקה ליבם וחוזרת לכהונת בי נשא לאכול בתרומה:

ה"ג הא אמרי דאיכא סהדי במדינת הים דידעי דאית ליה אחי וה"פ הא יצא קול הכא שאומרים דאיכא עדים במדינת הים ול"ג והא איכא סהדי במדינת הים דאי ודאי דאיכא עדים במדינת הים א"כ מאי קאמר השתא מיהא הא ליתנהו ואי בעי למימר שיש לנו לחוש שמא יש עדים הא ודאי ליכא למיחש דהא תנן יש לי בנים נאמן וה"ה אין לי אחים נאמן דמגו דאי בעי פטר לה בגיטא וכן בפרק שני דכתובות (דף כג. ושם) על בנתיה דמר שמואל דאישתביין ופריך הא אמרי איכא עדים במדינת הים אבל אי ליכא קול אין לנו לחוש מאלינו שמא יש עדים דהא תנן התם נשביתי וטהורה אני נאמנת:

אביי אמר לעולם חייב וקשה דרב יהודה אדרב יהודה דבריש שור שנגח את הפרה (ב"ק דף מו. ושם) אמר רב יהודה אמר שמואל זו דברי סומכוס אבל חכמים אומרים זה כלל גדול בדין המע"ה ומפרש התם דזה כלל גדול אפי' ניזק אומר ברי ומזיק אומר שמא אלמא לרב יהודה ברי ושמא לאו ברי עדיף וי"ל דוקא גבי מלוה אית ליה לרב יהודה דברי עדיף דהוי ברי חשוב דאם לא הלוהו לא היה מעיז פניו לומר מנה לי בידך שהרי הלוה יודע שלא הלוה ממנו כלום ושמא של לוה גרוע שהיה לו לידע אם הלוה או לא הלוה ולכך חייב אבל גבי שור שנגח את הפרה דלא חשיב ברי של ניזק משום דיודע שהמזיק אינו יודע מתי ילדה קודם נגיחה או לאחר נגיחה לכך טוען ברי שיודע שלא יכחישנו המזיק ושמא של מזיק אינו גרוע כי אין לו לידע כי לא היה שם אבל קשה הא דאמר בפ"ק דכתובות (דף יב: ושם) אמר ליה אביי לרב יוסף הא דרב יהודה אמר מנה לי בידך והלה אומר איני יודע חייב דשמואל היא דפסיק התם כרבן גמליאל דנאמנת כשאמרה משארסתני נאנסתי ונסתחפה שדהו והשתא הא אפילו רב יהודה מודה לשם דאינה נאמנת לפי שהבעל אינו יודע מתי נאנסה לא חשיב ברי שלה כי ההיא דניזק ומזיק (ומיהו י"ל דהוה מצי למימר וליטעמיך) וכן בריש הבית והעלייה (ב"מ דף קטז: ושם) גבי אם היה מכיר מקצת אבניו נוטלן ומוקי לה דקאמר איני יודע וקאמר לימא תיהוי תיובתא דר"נ ור' יוחנן דאמרי מנה לי בידך והלה אומר איני יודע פטור והשתא הא לרב יהודה נמי הוי תיובתא דמודה התם דפטור דהוי ברי גרוע משום דאידך אינו יודע אם היו שלו לפי שהרבה אבנים דומות זו לזו וי"ל דאביי דהכא לא משוי חילוק בין ברי חשוב דמלוה לברי גרוע דהא קאמר הכא לעולם חייב ושאני הכא דכי מנה לאחר בידך דמי משמע דאם הוא עצמו היה אומר אחיך אני והוא אומר איני יודע יטול בחלקו אע"ג דהוי ברי גרוע דהם אינן יודעים אם יש להם אח במדינת הים או לאו והשתא אתי שפיר דההיא דכתובות אביי אמר לה וההיא דהבית והעלייה (שם) נמי דקאמר לימא תהוי תיובתא דר"נ משום דלאביי לא הוי תיובתא דרב יהודה וזה כלל גדול בדין דריש פרק הפרה לא מוקי אביי לאיתויי אפילו ניזק אומר ברי ומזיק אומר שמא אלא מוקי להכי דאמר התם א"נ לכי הא דאיתמר (לעיל בבא בתרא דף צב.) המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן דאזלינן בתר חזקה אפילו כנגד רובא ואין להאריך כאן:

גירסת ר"ח ז"ל אמר להו חזיא לכהנא רבא. ופירש הוא ז"ל, דקידושין בתנאי היו ולא נתקיימו ולא בא עליה. ואיכא למידק, דהא אינו נאמן למפרע. ויש לומר, דכיון דאפילו לדבריו אינה מותרת לשוק כל ימי חייו, דחוששין שמא עדיין יקום תנאין, הילכך כלהבא הוא. ויש מפרשים אותה דרך תמיהא, כלומר, וכי רוצים אתם להשיאה לכהן גדול, כלומר, גרשתיה, והיו סבורין להתירה לשוק משום מגו דאי בעי פטר לה בגיטא. ויש מפרשים דדרך גוזמא אמר, ויש מי שאינו גורס לכהונה רבא אלא חזיא לכהונה, כלומר, גרשתיה (וגוזרת) [וחוזרת] היא לתרומת בית אביה, ואילו היתה זקוקה ליבם היבם פוסלה, וכמו ששנינו (יבמות סז, ב) העובר והיבם פוסלין ואין מאכילין. ואין [הלשון] הולמו.

אמר ליה אביי הא איכא עדים במדינת הים דידעין דאית ליה אחי כלומר, נפק עלה קלא דהכין, דאי לא תקשי לן מתניתין (קידושין סד, א) אפילו מוחזק לן בגויה דאית ליה אחי, וכל שכן (קלד, ב) הכא דמוחזק לן דלית ליה אחי. אלא בשיצא קול בעיר שיש לו אחים ואמר איהו דלית ליה אחי. והרמב"ן ז"ל [פירש] דלא בקול בעלמא אסרינן לה, אלא כדאמרינן דאיכא עדים, כלומר, שהוחזק קול בבית דין. ובספרי ספר[ד] גורסין בהדיא והא אמרינן (דהכא) [דאיכא] עדים. וכן בכל מקום שאמרו שחוששין, כגון בבנתיה דשמואל בכתובות (כג, א) והא אמרינן דאיכא עדים דידעין, וכן בקדושין (יב, ב) והא אמרינן דההיא שעתא שויה פרוטה.

אמר ליה אביי אם הקלו בשבויה דמנולה לגבי שבאי נקל באשת איש כך גירסת הגאונים ז"ל. ואף על גב דאמרי התם עידי טומאה איתמר, כיון דמנולה לגבי שבאי לא חיישינן לה כלל, דמימר אמרינן דלא אתו עדים על כך לעולם. ור"ש ז"ל [גרס], אם הקלו בשבויה נקל באשת [איש], ותו לא. וכן מורי (הר"ם) [הרב] ז"ל. ופירש, אם הקלו בשבויה דלא הוחזקה באיסור ונעמידנה על חזקתה, נקל באשת איש שהוחזקה באיסור יבמה לשוק, כיון דנפיק עלה קלא דיש לו אחים, דהאי דלא מוחזק לן דלית ליה אחים לאו ודאי היא. ואינו מחוור, דבעודה תחת בעלה בחזקת התר לשוק עומדת, כדאמרינן ביבמות פרק ארבעה אחים (יבמות ל, ב).

מתני' האומר זה אחי אינו נאמן ונוטל עמו בחלקו וכו'. תוספתא (ה"ב): שנים שהיו באין ממדינת הים ואפילו (שמצאן) [שמשאן] ומתנן ומאכ(י)לן ומשקן כאחד ומת אחד מהן אין חבירו יורשו אם היה נוהג בו משום אחוה יורשו.

בד"ה למאי ניחוש כו' שהרי אינה נפטרת בטענת יש לי בנים כו' עכ"ל מפירושו נראה דאי הוה פוטר אותה בטענת יש לי בנים הויא מותרת לכהן אבל מדברי התוספות לעיל אין נראה כן אלא דכיון דבטענת יש לי בנים אין להאמינו רק משום דבידו לגרשה אין כאן מגו רק לפוטרה מיבם אבל להתירה לכהן אין כאן מגו ודו"ק:

תוס' בד"ה ה"ג הא אמרי כו' ולא גרסי' והא איכא סהדי כו' ואי בעי למימר שיש לנו לחוש כו' עכ"ל ק"ק כיון דהאי לישנא והא איכא סהדי כו' סובל לפרש שיש לנו לחוש שמא יש עדים כו' אמאי אינו סובל לפרש נמי שיצא קול דאיכא סהדי במה"י כו' וי"ל ודו"ק:

בד"ה אביי אמר כו' ומיהו י"ל דהמ"ל ולטעמיך וכן בריש הבית כו' וי"ל דאביי דהכא כו' עכ"ל מלת וכן הוא מגומגם לפי לשון התוספות לפנינו אבל בתוספות ישנים ראיתי דהאי תירוצא ומיהו וי"ל דהמ"ל ולטעמיך עד וכן אינו מלשון התוספות והוא גליון תוספות דהשתא מלת וכן ניחא דקאי אקושייתם דלעיל ודו"ק:

ההוא דהוה מוחזק לן דלית ליה אחי ואמר בשעת מיתה דלית ליה אחי אמר רב יוסף מאי ליחוש לה חדא דמוחוק לן דלית ליה אח ועוד האמר בשעת מיתה דלית ליה אחי. האי ועוד לאו טעמא באנפי נפשה. דהיכא דמוחזק לן דאית ליה אחי אינו נאמן להכחיש החזקה במגו ולומר דלית ליה אחי אלא תוספת טעם הוא על טעם ראשון אף על פי שאינו צריך כיון דמוחזק לן דלית ליה אחי. הכי גרסינן וכן הגירסא בספרי ספרד הא אמרי דאיכא עדים במדינת הים דידעי דאית ליה אחי פירוש קול יצא בעיר דאיכא עדים במדינת הים דידעי דאית ליה אחי. ומסקינן זיל חוש לה לפי שיש לנו לחוש לקול ולהמתין עד שיתברר הדבר ויחקרו במדינת הים אם יש שם עדים במדינת הים דידעי דאית ליה אחי. ואף על גב דקיימא לן בעינן יצא שמה בעיר מקודשת לא שישמע קול הברה אלא עד שיגיעו לדבר הברור כגון שיאמרו פלוני מהיכן שמע מפלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים. התם היינו טעמא דלא מיתסר אם יצא קול שם עדים במדינת הים שהיא מקודשת עד שיגיעו לדבר הברור משום דמוקמי לה בחזקת פנויה דאשה זו בחזקת פנויה עומדת ואין מוציאין מחזקה בקול בעלמא אבל הכא הקול יוצא להכחיש עיקר החזקה הראשונה דהא אמרי דאיכא עדים במדינת הים דידעי דאית ליה אחי וכיון דאפשר לברר הדבר חיישינן ונמתין עד שיתברר הדבר. ובפרק קמא דקדושין נמי אמרינן הא אמרי דאיכא עדים במדינת הים דידעי דההוא יומא הוה ביה שוה פרוטה והתם נמי להכי חיישינן לקלא משום דאי נתן לה קידושין דילמא ההוא יומא היה בה שוה פרוטה כן נראה בעיני. והיינו דאסיק אביי בהאי עובדא אם הקלנו בשבויה נקל באשת איש (ולא גרסינן) אם הקלנו בשבויה דאיכא למימר אוקמה אחזקה ראשונה ולא נטמאת נקל בזו דאיכא לאחזוקה באיסור יבמה לשוק דעיקר חזקה דמוחזק לן דלית ליה אחי לאו ודאי הוא וכיון דנפק קלא דאיכא עדים דאית ליה אחי אתרעאי החזקה. עוד יש לפרש נקל באשת איש דכיון דהוחזק באיסור אשת איש ובעודה בחזקת איסור אשת איש יצא הקול דאית ליה אחי לא מפקינן לה מחזקת איסור כשמת בעל דמחזקינן לה מאיסור לאיסור. ולא נהירא האי פירושא מהא דאמרינן בפרק ארבעה אחין אשה זו בחזקת היתר עומדת מספק אתה בא לאוסרה. ויש מפרשים הא אמרי דאיכא עדים במדינת הים כו' כגון שיש כאן עדים שמעידים כך מפי עדים שהלכו להם למדינת הים. וקשיא לי אמאי לא אייתי אביי ראיה לאסור מהא דאמר רב בפרק בתרא דגיטין דאסרינן לה בכי האי גוונא כגון שיאמרו מהיכן שמע מפלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים אלא ודאי מדלא מייתי אביי ראיה לאסור מההיא שמעינן מינה דאפילו בענין שלא אסרה שם הוא אוסר כאן דהיינו בקול בעלמא ויש מקומות שאנו חוששין לקול במקום חזקה כדאמרינן התם כגון דמוחזק לן באבוה דהאי דכהן הוא ונפק עליה קלא דבן גרושה ובן חלוצה הוא והיינו טעמא דחיישינן התם לקלא במקום חזקה משום דאית ליה להאי חזקה דאבהתיה לית ליה חזקה דגופה משום הכי חיישינן לקלא לברר הדבר וחששא בעלמא היא ולא הורדה גמורה דלא גרסינן התם ואחתיניה והכא נמי חששא בעלמא היא כיון דאמרי שיש עדים במדינת הים ואפשר לברר הדבר לא שרינן לה עד שיתברר. מיהו במקום שכבר היתה אשה זו בחזקת ודאי כי ההיא דגיטין לא חיישינן לקלא דעלמא לאוסרה עד שיגיעו לדבר הברור כדכתיבנא. ובספרי ספרד גרסינן אם הקלנו בשבויה דמנוולה נפשה לגבי שבאי נקל באשת איש והפירוש ודאי באשת איש בעלמא שיצא עליה קול שזנתה לא אסרינן לה אגברא ואף על גב דקאמר שיש עדים על כך והלכו להם למדינת הים דמוקמינן לה אחזקה ראשונה ועוד חזקה אשה משמרת עצמה. מיהו בשבויה היה לנו לחוש לקלא כיון דשבויה היא ומסורה בידם והוי בעי רב יוסף למימר דלא חיישינן לקלא בשבויה אף על פי שהדבר כדאי לחוש לו כיון שנשבית הוא הדין דלא חיישינן הכא למה שאומרים דאיכא עדים במדינת הים דידעי דאית ליה אחי. ואמר ליה אם הקלו בשבויה דמחמת שבויה אין שום אמתלא לחוש לקול דמנוולה נפשה לגבי שבאי הילכך הרי היא כאשת איש דעלמא שלא נישבית ויצא עליה קול דאיכא עדים במדינת הים דידעי שזינתה דודאי לא חיישינן לה דמוקמינן לה אחזקה ראשונה אבל האיך נקל בכאן באשת איש שהרי מעולם לא נתברר שלא היו לו אחים אלא בחזקה בעלמא וכיון דאיכא קלא דיש לו אחין ראוי לחוש וכל שכן אם היה אביו קיים דאיכא למימר שמא הוליד בנים אחר כך. עוד אני אומר בההוא דגיטין דלהכי חיישינן לקלא עד שיגיעו לדבר הברור לפי שהיא טוענת בברי שלא נתקדשה אבל כאן אינה טוענת בברי (דיש) דאין לו אחין ובשבויה דהוה אמרינן אי לאו טעמא דמינוולה נפשה היינו משום דשבויה היא מסורה בידם וכשאסרו בההיא דגיטין בהגעה לדבר הברור דוקא משום קלא אבל אם לא נתפשט הקול בעיר אלא דאתו בי תרי ואמרי שמענו מפלוני ופלוני שנתקדשה והלכו למדינת הים לא אסרינן לה כיון שהיא אומרת שלא נתקדשה.

אמר ליה הויא לכהנא רבא כלומר הקירושין נתתי לה על תנאי ולא נתקיים התנאי כו' וכשנתתיה לא בעלתי אותה כדי שתמחול על תנאי. פירוש והיתה כונתו בדברים אלו להודיע שאינה זקוקה ליבום כלל שהרי הקידושין עקורים היו מעיקרא. הרא"ם ז"ל.

זיל חוש לה כלומר אצריכא חליצה מספק אשתכח השתא דהיכא דאמר יש לי בנים ואף על גב דמוחזק לן דאית ליה אחי נאמן הוא לפוטרה מן היבום. והיכא דאמר גרשתי את אשתי אי נמי קדושיה קדושין על תנאי היו ועקורין הן מעיקרא אינו נאמן לפוטרה מן היבום. ואם תשאל מה הפרש יש בין זה לזה ההפרש הוא דאילו היכא דאמר יש לי בנים אמילתא אחריתי באנפי נפשה הוא דמסהיד ולא קא עקר להו לנשואים דאית ליה בגווה אבל היכא דאמר גרשתי את אשתי אי נמי קדושיה על תנאי היו ועקורין הן מעיקרא כיון דחזינן לה דיתבה תותיה ואתחזק גבן דאיתתיה היא לאו כל כמיניה למימר גרשתיה דקא עקר להו לנשואים דאית ליה בגווה וכל שכן למימר דקדושיה על תנאי היו דקא עקר להו לקדושין דידה מעיקרא. הרא"ם. וכן פסק הר"ן ז"ל וזה לשונו: לענין הלכה נקטינן דבעל שאמר גרשתי את אשתי אפילו להבא אינו נאמן אלא לחומרא כרבא אמר ליה לרב נתן בר אמי זיל חוש לה. ואף על גב דהאומר יש לי בנים נאמן משום דבידו לגרשה אפילו הכי כי אמר גרשתיה אינו נאמן משום הואיל דאם איתא דגרשה קלא אית לה וכן נמי כי אמר למפרע גרשתי את אשתי נאמן להבא לחומרא דכיון דאפליגו רב מרי ורב זביד דחד אמר פלגינן וחד אמר לא פלגינן ולא איפסיקא הלכתא נקטינן לחומרא. עד כאן.

אמר רב יוסף מאי ליחוש לה כו' וזה לשון הר"י בעליות: (תמצאנו בסוף שיטה מקובצת הנדפסת להרב ז"ל).

גמרא חוש לה עיין נ"י פי"ב דיבמות דף לח ע"ב וצ"ע. ונראה דהמכוון בדרך ב' תירוצים. אי דפירכת הש"ס מנא ידעינן דהוא אינו נאמן אף דבידו לחלוץ כדאמרי' הכא חוש לה. או דהחליצה בעצמותה בלא עדים לאו כלום היא כמו במקדש בלא עדים ובריטב"א יבמות מפורש הכי:

גמרא חוש לה עיין נ"י פי"ב דיבמות דף לח ע"ב וצ"ע. ונראה דהמכוון בדרך ב' תירוצים. אי דפירכת הש"ס מנא ידעינן דהוא אינו נאמן אף דבידו לחלוץ כדאמרי' הכא חוש לה. או דהחליצה בעצמותה בלא עדים לאו כלום היא כמו במקדש בלא עדים ובריטב"א יבמות מפורש הכי: