מסכת בבא בתרא דף קע״ו עמוד ב׳

[אית] ספרים דגרסי' ואינך כולהו בעו קנין. וכן היא בהלכות הרב אלפאסי [ז"ל]. ומיהו כולהו דקאמר היינו ערב דלאחר מתן מעות וערב דכתובה, אבל ערב דלאחר חיתום שטרות כתב הרמב"ן ז"ל דלא בעי קנין לגבות מבני חרי, מדגרסינן בריש פרק הנושא את האשה (כתובות קא, ב) חייב אני לך מנה בשטר רבי יוחנן אמר חייב ורבי (טרפון) [שמעון] בן לקיש אמר פטור, ואתא רבא לאוקומי פלוגתייהו דהני תנאי דהיינו רבי ישמעאל ורבי שמעון בן ננס דערב דלאחר חיתום שטרות, רבי יוחנן כרבי ישמעאל ורבי שמעון בן לקיש כבן ננס, ודחינן דאליבא דבן ננס כולי עלמא לא פליגי, וכי פליגי אליבא דרבי ישמעאל, רבי יוחנן כרבי ישמעאל, וריש לקיש אמר לך עד כאן לא קאמר רבי ישמעאל התם אלא דשך נפשיה בשיעבודא דאורייתא אבל הכא דלא שך נפשיה לא, אלמא כולהו מודו בכי הא דרבי ישמעאל דמשתעבד ואף על גב דלא קנו מידו, דהוי ככותב בשטר חייב אני לך מנה, וכל שכן לרבי יוחנן דאמר בכותב על השטר חייב אני מנה שחייב ואף על גב דלא שייך נפשיה בשטרא, ואנן קיימא לן כרבי יוחנן. תם.

יורנו רבינו אם צריך עם האדרכתא הכרזה או לא, משום שראינו לר"ח ז"ל שאמר [אדרכתא מה הוא טופסו] סדר הדין כך: מוציא מלוה שטרו בבית דין ומקיימו ומחייבין את הלוה לפרעו. לא יפרע קורעין שטר החוב וכותבין למלוה אדרכתא על נכסי הלוה ומכריזין, ואחר ההכרזה עושין שומא מנכסי הלוה ומחליטין למלוה. לא מצא נכסים בני חורין ללוה כותבין לו טירפא, ואחר שיטרוף קורעין הטירפא וכותבין אדרכתא על הנכסים הללו, ואחר כן קורעין האדרכתא וכותבין לו שומא על שדה זו ומחליטין אותה למלוה, ואמר[ה] ההלכה אימת אכיל פירי רבא אמר מכי שלמו יומי אכרזתא, וממקום זה יתברר שצריך הכרזה בהורדת בית דין בעל חוב בין בנכסים בני חורין בין בנכסים משועבדין, יורנו רבנו אם דבר זה נכון שצריך הכרזה וכמה זמנה.

תשובה האדרכתא היא כמו שפירש ר"ח ז"ל, שאם היתה בנכסים בני חורין כותבין על מאן דלא ציית דינא אדרכתא, ולאחר האדרכתא מכריזין על אותו קרקע שנכתבה עליו האדרכתא ומורידין בה המלוה בכדי חובו, וזה מפורש בפרק הנושא את האשה (כתובות קד, ב). אבל האדרכתא שהיא בנכסים המשועבדים כותבין תחלה טירפא אחר שקורעין שטר החוב, ואם ימצא מה שיטרוף קורעין הטירפא וכותבין אדרכתא ומכריזין על הקרקע כמו שעושים על נכסים בני חורין, ואחר כך שמין לבעל חוב במה שיש לו, ולאחר שומא קורעין האדרכתא ונותנין לו השומא, ובהן אמרו כל טירפא דלא כתוב בה קרענא לשטרא לאו טירפא היא וכל אדרכתא דלא כתיב בה קרענא לטירפא לאו אדרכתא היא וכל שומא דלא כתיב בה דקרענא לאדרכתא לאו שומא היא.

ושאלת השומא אם טעו בה השמאין בין על בעל חוב בין על הלוקח היאך הדין בה.

תשובה השומא בנכסי יתומים שהיא ברשות בית דין כבר אמרו (כתובות צט, ב) שום הדיינין שפחת שתות או הותיר שתות מכרן בטל, אבל שומא של בעלי חובות [שדינו כדין] השליח, שאמרו (שם) לא אמרן אלא דלא שוו שליח, אבל שוו שליח אפילו [פחות] מכדי אונאה חוזר דאמר ליה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי. ומה שאמרו (ב"מ לה, א) שומא הדרא לעולם, אינו לענין טעות, אלא מי שיש עליו חוב ולא קבל עליו את הדין והורידו אותו בית דין בשומא, אם יזדמן לו הממון אחר כך ורצה ליתן למלוה ממונו שיחזיר לו את הקרקע, מחזירה לו כל זמן שהיא בידו [וזו היא שומא הדרא לעולם משום ועשית הישר והטוב]. עד כאן תשובת הרב.

והרמב"ם ז"ל (הלכות מלוה ולוה פכ"ב הט"ו) [העיד] משמן של ראשוני המורים, שאם טעו בית דין בשומא בבאין להגבות לבעל חוב מן הלקוחות אפילו כל שהו, חוזר, מפני שהן כשליח לבעל חוב וללוקח. ולא ידעתי מאי שנא משטעו בשומת היתומים ולמה לא יהיו בית דין גם עכשו כשליח לבעל חוב וליתומים. והרב ר' אברהם ב"ר דוד ז"ל כתב בהשגות דנראה דוקא בשלא הכריזו.

זה שביארנו במשנה שערב היוצא לאחר חתום שטרות צריך קנין ואף לבני חורין חכמי הדורות שלפנינו חולקין בה לומר שאינו צריך קנין וראיה להם במסכת כתבות פרק הנושא שאף לריש לקיש שחלק על ר' יוחנן במה שאמר חייב אני לך מנה בשטר שהוא חייב מודה בערב היוצא לאחר חתום שטרות שהוא חייב הואיל ויש לו שם שיכות בשעבוד השטר ומכאן אתה למד שאף אם לא היו שם עדים אלא שחתם הוא ואני פלני ערב גובה מיהא מבני חורין ואין צריך קנין אלא לחנוק וערב דכתבה וכן לכל שאינו בשעת הלואה חוץ מיוצא לאחר חתום לדעת זה ויש אומרים שכל שקנו מידו משתעבד אף במשועבדים וכל המחלוקות תלויים בגרסאות המשתבשות בספרים בסוגיא זו:

גדולי המפרשים כתבו שאדם שמנוהו בית דין אפטרופוס או שהורידוהו לנכסי שבוי הרי זה נקרא ערב של בית דין ומשתעבד אף בלא קנין:

גדולי המחברים כתבו שכל שאירע מחלקת בערבות כגון ערבתיך והוא אומר לא ערבת או שלא מדעתי ערבת או שלא פרעת בשבילי או שפרעת ופרעתיך או שלא ערבת אלא מנה והוא אומר מאתים וכל כיוצא באלו אם אינו ערבות בשטר או שאין לו שטר הרשאה המוציא מחברו עליו הראיה ונשבע היסת או שבועת התורה במודה מקצת כשאר דיני ממונות:

וכל שאינו צריך קנין בערבות משועבד אף למשועבדים כגון ערב של כתבה ושלאחר חתום לדעת קצת ויש שאינו משתעבד אלא לבני חרי כגון שאר ערביות שלא בשעת מתן מעות וכבר ביארנו שיש בזו חולקים אלא שכך הדברים נראים:

חכמי נרבונה כתבו שכל שאמר הערב שלא בשעת מתן מעות פטור את הלוה ואני נותן לך שאינו צריך קנין ואין זה צריך לפנים שהרי זה אינו נכנס בכלל תורת ערבות אלא חוב הגמור:

גדולי הפוסקים כתבו בתשובת שאלה שראובן שהיה שמעון חייב לו והקנה את חובו ללוי במעמד שלשתן ובא שמעון והכניס ללוי באותה שעה ערב הרי זה כערב שבשעת מתן מעות שהרי על אמונתו מקבל חובו עליו והרי הוא כמלוה על אמונתו ואין צריך קנין וכל שכן אם פוטרו בפירוש על סמך ערבותו והדברים נאים ומתקבלים:

ונשלם הפרק ת"ל:

ומהנה נשלם מה שראינו לכללו בעניני מסכת בבא בתרא ת"ל ובהשלמו נשלם ענין סדר ישועות כמו שהקדמנו וכל עניני שלשת הסדרים ר"ל מועד נשים ישועות ת"ל יבא אחריו מה שיכללהו סדר זרעים בע"ה ויותחל המאמר בו במסכת פאה בשכבר ביארנו עניני מסכת ברכות בתחלת סדר מועד כמו שהקדמנו ובאלהים אעזר.