מסכת בבא בתרא דף ל״ט עמוד ב׳

לית בה משום לישנא בישא דקלא אית לה וסופו שידע אע"ג דמלוה ע"פ אפי' בכמה עדים אינו גובה מן הלקוחות וטעמא משום דלית ליה קלא כדאמר לקמן (בבא בתרא דף מב.) דהתם הוי טעמא משום דמאן דיזיף בצינעא יזיף ועוד דהתם אין יודעין מי יקח שיגידו לו פלוני חייב אבל מאן דידע מחאה יאמר למחזיק:

לית בה משום לישנא בישא פירוש לאותו שאומר לפני ג' דבפרק יש בערכין (ערכין דף טו:) מייתי עלה הא דא"ר יוסי מעולם לא אמרתי דבר וחזרתי לאחורי פי' שלא היה חושש אם ישמעו בעלים:

מ"ד בפני ב' קסבר מחאה שלא בפניו לא הוי מחאה תימה להאי לישנא דרבא קאמר לקמן מחאה בפני ב' ולעיל פסק רבא מחאה שלא בפניו הויא מחאה:

סהדותא בעינן ואי לאו משום סהדותא הוה סגי בחד דחברך חברא אית ליה ואע"פ שלשון הרע אין נשמע היינו לפי שמעלימין אותו מבני אדם ומ"ד בפני ג' בעי גלויי מילתא כמו בלה"ר:

כיון שמיחה שנה ראשונה שוב אין צריך למחות פ"ה עד סוף ג' שנים וא"ת מתני' היא דקתני עד כדי שיחזיק שנה ויודיעוהו שנה ויבא לשנה אחרת וימחה אלמא דאין צריך למחות רק פעם אחת תוך ג' שנים וי"ל דאי ממתניתין ה"א דאין צריך כי אם מחאה אחת בסוף ג' אבל אם מיחה בתחלת ג' ושוב לא מיחה בכל אותן ג' ס"ד דמודה שהיא שלו ואין לפרש דאין צריך למחות עד עולם דא"כ פליגי אדר"ל והוה ליה למימר ר"ל אמר:

וצריך למחות בסוף כל ג' אין לפרש דטעמא שלא יאמר לקחתי אחר המחאה כדפ"ה כיון דעל כרחו מודה דמעיקרא קודם מחאה לא בתורת מכירה נחת בה אין נאמן לומר אחרי כן קניתי ועוד דא"כ שפיר קרי ליה גזלן אלא טעמא כדפ"ה משום דתלת שנין מזדהר איניש בשטריה אחר המחאה ותו לא ולהאי טעמא הא דאמר לעיל (בבא בתרא דף לא.) אבל אכלה שית שנין אין לך מחאה גדולה מזו פליגא אהך דהכא דקאמר דצריך למחות כל ג' ונראה דכההיא הלכתא דסתמא דגמרא קאמר לה ולא כמו שפסק ר"ח דהלכה כבר קפרא:

מחאה בפני שנים ואין צריך לומר כתובו ואם תאמר ומה מועיל הכתיבה והא לא חשיב שטר אם לא נעשה מדעת מי שהוא חובתו כגון שטר מכר מדעת מוכר ושטר מתנה מדעת נותן ושטר מלוה מדעת לוה ועדות נמי לא חשיב דמפיהם ולא מפי כתבם ופירש"י בפי' החומש שלא יכתבו עדותן באיגרת וישלחו לב"ד וי"ל דתקנת חכמים היא שיהא חשוב עדות כדי לבטל החזקה בעדות כל דהו שבדבר מועט מבטלים החזקה דהא אפילו יתברר לנו שלא שמע המחזיק מחאה מהני לבטל החזקה וגם במודעא תקנת חכמים היא להציל הנאנס וקיום שטרות נמי משום דמעשה ב"ד הוא וכל מעשה ב"ד נכתב שלא מרצון החייב ועוד אומר ר"י ששמע מן ר"ת שנוהגים לשלח העדים עדותם באיגרת לב"ד וחשיב עדות והא דדרשינן בספרי מפיהם ולא מפי כתבם לא אתא אלא למעוטי דוקא אלם שאינו בר הגדה אבל ראוי להגדה אין הגדה מעכבת בו והא דאמרינן בפ"ב דכתובות (דף כ.) כותב אדם עדותו על השטר ומעיד עליה אחר כמה שנים והוא שזוכר מעצמו אבל אין זוכר מעצמו לא היינו כשאינו מוציא כתב ידו בב"ד ועוד שמא עד אחד בכתב אין חשוב עדות שאין שטר אלא בב' להכי לא מהני בההיא דכתובות אפי' יוצא כתב ידו אלא א"כ זוכר בראיית עדות וצ"ע בההיא דעד אחד בכתב בגט פשוט (לקמן בבא בתרא דף קסה. ושם ד"ה אמר) וא"ת מאי קמ"ל דאין צ"ל כתובו פשיטא כיון דזכותו הוא ובמחאה איכא למימר דנקיט ביה ואין צ"ל כתובו אגב אחריני ולא אתא לאשמועינן במחאה אלא שהיא בפני ב' אבל במודעא קשה למאי איצטריך וי"ל דאתא לאשמועינן דאע"פ שלא צוה להם לכתוב והם כתבו שצוה כשרה ולא מיחזי כשקרא דמסתמא לפיכך מחה או מסר מודעא בפניהם כדי שיכתבו:

ודחינן לא דכולי עלמא אית להו דרבה בר רב הונא. ומאן דאמר בפני שנים קסבר מחאה שלא בפניו לא הויא מחאה, והילכך כל שבפניו די לו בשנים שיעידו לו שכבר מיחה בפניו, ואילו מיחה שלא בפניו אפילו בפני שלשה אינו מחאה. ומאן דאמר בפני שלשה קא סבר שלא בפניו הויא מחאה, הילכך בעינן שלשה כדרבה בר רב הונא.

ואי בעית אימא מחאה שלא בפניו הויא מחאה אלא מר סבר סהדותא בעינן. כלומר די לנו בסהדותא, דכל שאומר בפני שני שזה אוכל קרקעו בגזל, להעיד לו שמיחה על חזקתו הוא אומר להם, ויודע הוא שכל שהעידו עליו על דעת לגלות ולהודיעו, שהם יגלו ויודיעוהו. ומר סבר גלויי מילתא בעינן, ואין הדבר מתגלה עד שיאמר בפני שלשה, שהם אינן מגלין לו כל שלא מיחה בפני שלשה. אי נמי הכי קאמר, גלויי מילתא בשעת המחאה בעינן, כלומר שיהא הדבר מפורסם לכל, דאלו בשנים אין הדבר מתפרסם מעצמו אלא על ידי חקירה, שישאלו ויגידו עדים אלו.

תנינא כיון שמיחה שנה ראשונה שוב אינו צריך כלומר, אינו צריך למחות עוד אותן שלש שנים, ולאפוקי מגידול בר מניומי שהיה סבור דצריך למחות בכל שנה ושנה. והא דאמר ריש לקיש משום בר קפרא צריך למחות בסוף כל שלש ושלש, לא שיבא בהא כלל, דההיא בסוף כל שלש קאמר, כדי שלא יראה כחוזר ממחאתו הראשונה. ותדע, דאי הא דבר קפרא פליגא אמאי דאמר חייא בר רב, לא הוה ליה למימר אמר ריש לקיש אלא אלא וריש לקיש אמר משמיה דבר קפרא. ועוד כי יש גרסאות בספרים דגרסי וצריך למחות, בוא"ו. ואף על פי שיראה מתוך הירושלמי דההיא ברייתא דקא מייתי חייא בר רב על מחאה שבסוף כל שלש ושש מיתני' אפילו הכי לא שבקינן מאי דאתמר בגמרין ותפסינן מצאי דאתמר בגמרא דבני מערבא.

כך נמצאת הגירסא בספרים תני בר קפרא ערער וחזר וערער אם מחמת טענה ראשונה ערער אין לו חזקה ואם לאו יש לו חזקה. ולא גרסינן ערער וחזר וערער וחזר וערער שלשה פעמים, והכי פירושו, אם ערער תחלה ואמר שבגזלה הוא אוכל וחזר בשניה ואמר שלפירות הורידו, אי נמי בהפך, שאמר תחלה לפירות הורדתיו ובשניה אמר בגזל הוא אוכל, יש לו חזקה, דכל שזה מתהפך מטענה אל טענה נראה בבירור שאין מחאתו אמת, דנראה כמשקר וכמהתל, ואף המחזיק יכול לטעון כיון שלא עמד בטענתו חשבתיו כמתעתע ולא נזהרתי בשטרי. ותדע דבר קפרא בכל שיש שנוי בין ערעור ראשון לשני קאמר, ואפילו טען בראשונה מחמת פירות ובשנייה מחמת גזל, דהא סתמא קאמר אם מחמת טענה ראשונה ערער אין לו חזקה ואם לאו יש לו חזקה, כללא קא כייל בכל שאין ערעור אחרון כראשון.

המערער בקרקע שאחר מחזיק בו אינו צריך למחות בכל שנה ושנה אלא כיון שמיחה שנה ראשונה שוב אינו צריך למחות בכל אותן שלש שנים ומ"מ צריך להזהר שלא יעמד שם אחר מחאתו שלש שנים בלא מחאה אלא ימחה עד שלא יהו שלש שנים שלמות בין מחאה למחאה ואין אומרין מכיון שמיחה פעם אחת נעשה המחזיק כגזלן ואין לו חזקה שלא נאמר בגזלן שאין לו חזקה אלא שהוחזק בגזלנות באותה שדה כמו שיתבאר יש מי שאומר שמה שהוא צריך למחות בכל שלש שמא יאמר אחר המחאה לקחתיה ויש חולקים לומר שמכיון שמודה שמתחלה לא בתורת מכירה ירד אינו נאמן וראייתם מקטן שאין מחזיקין בנכסיו אפילו הגדיל בתוך שני החזקה ואינה ראיה שהרי אם אכלה שלש משהגדיל החזיק אע"פ שבקטנותו ירד ומעשה של רבא בר שרשו כבר ביארנוהו על השני פנים כמו שכתבנו למעלה ומ"מ יראה שלדברי הכל אם אמר תחלה ירדתי לפירות ואח"כ לקחתיו אחר המחאה נאמן ולדבריהם טעם מה שצריך למחות בכל שלש ששלש שנים אחר המחאה נזהר בשטרו ולא עוד מאחר שהוא צריך מחאה בכל שלש ושלש צריך שתהא מחאה שניה ושלישית כעין הראשונה הא אם שינה בטענת ערעורו אין זו מחאה כיצד טען בשנה ראשונה שמחמת משכונה ירד ובמחאה שניה טען ששכורה או שאולה היא בידו ובשלישית טען שבתורת גזל ירד אין זה כלום וזכה זה בקרקע מחמת שלש שנים שממחאה שניה ואילך שאף הוא אומר מכיון שראיתי ששנה בטענותיו לא חששתי ליזהר בשטרי ויש מי שפירש זה דוקא בשלש שנים של אחר מחאה שלישית שהוחזק המערער בשקרן שני פעמים אבל באחת לא והם גורסין ערער וחזר וערער וחזר וערער שני פעמים ולא יראה כן ואין צריך לומר אם מיחה וחזר ומיחה בסוף שלש ובא לדין מיד וטען זה אין בידי השטר ומ"מ כבר הוחזקת בשקרן שאין זה כלום שהרי אומרים לו מ"מ עדין לא נתברר לך שקרותו כדי להקל בשמירת שטרך ומ"מ מיחה בשנה ראשונה וחזר ומיחה בשנה שניה אע"פ שלא הוצרך ושינה בטענתו וכן בשלישית יראה לי שמחאה היא מכיון שהוא יודע שמיחה ואינו צריך למחות עד כלות שלש אינו חושש על שנויו יש אומרים שלא נקרא שינוי טענה אלא בשמכחיש טענה ראשונה אבל אם אמר תחלה בגזל ירד בה ובשניה אומר שאמר שמיחה פעם ראשונה בא אצלו ובקש ממנו למשכנה לו ומשכנה והרי הוא שם בתורת משכונה אין זה שנוי טענה וכן כל כיוצא בזה:

בד"ה לית בה משום לישנא בישא פירוש לאותו שאומר לפני ג' בו' עכ"ל משום דלכאורה לפום סוגיא דשמעתין דבג' הויא גילוי מלתא ליכא לפרושי אלא שג' השומעים אין להם משום לישנא בישא ולכך הוצרכו להביא ראייה דהוא האומר לשלשה השומעים נמי אין בו משום לישנא בישא וק"ל:

בד"ה וצריך למחות כו' ולהאי טעמא הא דאמר לעיל אבל אכלה שית כו' פליגא אהך דהכא כו' עכ"ל אבל לטעם דלעיל איכא למימר דלא פליגא דהכא ה"ק דצריך לטעון ולומר אחר המחאה לקחתיה ואי לא טעין לא טענינן ליה והתם במאי עסקינן בדלא טעין דהא קאמר מפלניא זבינתא ולא אמר מינך זבינתיה ולאחר השטר כו' עכ"ל בעל המאור ע"ש:

כל מילתא דמתאמרא באפי תלתא כו' פירשוה רבותינו ז"ל כגון בדבר שיש לשמוע בו שני פנים וכיון דאתאמרא באפי תלתא כו' אין כוונת זה שאמרה לגנות מאחר שאמרה בפרהסיא אבל ודאי דדבר של גנות כל שכן שיש בו משום לישנא בישא כשאמרו בפרהסיא. ויש לפרש דמיירי בדברים שמותר לאומרם אם הם אמת כגון מי שקבל על חברו בעבירה שעושה חברו כדתניא לא תונו איש את עמיתו באונאת דברים הכתוב מדבר הא כיצד היה בן תשובה לא יאמר לו זכור מעשיך הראשונים ותניא כל הפוסל פסול ואינו מדבר בשבחה של עולם אבל ודאי בדברים שבינו לחברו שאין לו תקנה עד שיעשה תשובה או ירצה את חברו והוא אינו מרצהו או בשאר עבירות שאוחז בהם ועושה אותם במזיד ועודנו מחזיק בהם ולא במקרה אבל הם מדרכיו ולמודו מצוה לגנותו בפני כל אדם שנאמר עוזבי תורה יהללו רשע ושומרי תורה יתגרו בם כדי שיתרחקו בני אדם מדרך רשע כמו שנאמר ושומרי תורה יתגרו בם וכדי שישוב גם הוא מדרכיו ויתקן מעשיו ועל זה אמרו כל מילתא דמתאמרא באפי תלתא לית בה משום לישנא בישא ומותר לו לאומרה אם הוא שהדבר אמת דאלו בפני אחד או שנים אמר הדבר מיחזי דמשום לישנא בישא קאמר לפי שהוא רוצה ליתן פגם לחברו ונהנה לספר לשון הרע אבל כשאומר לפני שלשה דבפרהסיא הוא יש לתלות שהוא מתכוון שיגיעו הדברים לאזניו ויתקן מעשיו כגון שיודע בו שאינו מקבל תוכחתו ולא יוסר בדבריו וכדי שישמע שבני אדם מרננים עליו יתכן שישוב מדרכיו ועוד שיזהרו הבריות מללכת בדרכיו כשהן שומעים שהבריות מגנים פועלי האון. ועוד מטעם אחר איכא משום לישנא בישא כשאומר בפני אחד או שנים דמחזי שהוא מתכוון שלא יגיעו הדברים לאזניו ורוצה להחניפו ולגנוב דעתו ובסתר הוא מגנהו ונראה כנהנה בסיפור לשון הרע. וכל זה כשאין עליו אימה מן האיש ההוא שמדבר עליו אבל אם יש עליו אימה שיש לאל ידו להרע עמו מותר שכבר אמרו מותר להחניף את הרשעים. ועוד מטעם אחר איכא משום לישנא בישא כשאומר בפני אחד או שנים דאתו למחשדיה שמא אין הדברים אמת אבל כשאומרו בפרהסיא והמספר הוא אדם כשר הכל יודעים שאין אדם כשר מספר בדברי שקר ברבים ואין לשומעים לחשדו אבל יש להם לחקור הדברים ולהוכיח את האיש ההוא שמספרים עליו אותם דברים רעים. ועיקרא דהא מילתא דרבה בר רב הונא מתאמרא בערכין. וגרסינן נמי התם כל מילתא דמתאמרא ב"פ באפי מרה לית בה משום לישנא בישא אמר ליה כל שכן חוצפא ולישנא בישא אמר ליה כי האי סבירא לי דאמר רבי יוסי מימי לא אמרתי דבר וחזרתי לאחורי. פירוש לקסלקא דעתיה דבדברי גדופים קאמר כגון שמזכיר מעשי חברו הראשונים כיון דמתאמרה באפי מרה לית ביה משום לישנא בישא והיינו דמתמה עליה ואמר כל שכן דאיכא חוצפא ולישנא בישא שהרי אסור מן התורה. אמר ליה כי האי סבירא לי כו' כלומר כענין דברי רבי יוסי דברים אמורים דאמר רבי יוסי מימי לא אמרתי דבר וחזרתי לאחורי פירוש לא האשמתי אדם שלא בפניו אלא אם כן ידעתי בעצמי שאפילו היה כאן הייתי אומר בפניו ולא הייתי בוש ממנו ולא מחניף לו וגם הייתי נזהר שיהא דבר ברור אצלי ולא הייתי מאשים אדם מספק והמדה הזאת מוכחת על האדם שאינו מתכוון ליהנות בנתינת פגם בחברו אלא מתכוון הוא שישמע עצה שהבריות מגנות אותו וישוב מדרכו וגם כדי לגנות המעשים הרעים ועל ענין זה אני אומר כל מילתא דמתאמרה באפי מרה לית בה משום לישנא בישא כלומר באפי מרה או ברבים שיגידו לו כן נראה בעיני פירוש דברים אלו. ויש לומר עוד הא דאמר רבא בר רב הונא כל מילתא כו' על ענין רכילות דכיון שאמר בפרהסיא בפני שלשה מותר לספרה לפני מי שנאמרה עליו או על ענין גלוי הסוד היא אמורה אבל האי מימרא דאמרינן כל מילתא דמתאמרה באפי מרה כו' צריך אתה לפרשה על דרך שכתבנו. עד כאן מעליות הר"י ז"ל.

לימא בדרבה בר רב הונא קמיפלגי דמאן דאמר בפני שנים לית ליה דרבה בר רב הונא אלא דלמאן דאמר בפני שנים לא ללישנא בישא קאמר אבל אינו רוצה שיאמרו לו אלא מ"ד שיאמרו לו קאמר ומאן דאמר ליה משמיה נמי לית בה משום לישנא בישא. ומאן דאמר בפני שלשה אית ליה דרבה בר רב הונא וכל בפני שלשה אינו אלא משום הוצאת לעז לבזותו בפניהם ואינו רוצה שיודיעוהו שאלו רצה בכך בפני שלשה היה מוחה. ודחינן לא דכולי עלמא אית להו דרבה בר רב הונא ומאן דאמר בפני שנים קסבר מחאה שלא בפניו לא הויא מחאה והלכה כל שבפניו די לו בשנים שיעידו לו שכבר מיחה בפניו ואם מיחה שלא בפניו אפילו בפני שלשה אינו מחאה. ומאן דאמר בפני שלשה קסבר שלא בפניו הויא מחאה הילכך בעינן שלשה כדרבה בר רב הונא. ואי בעית אימא מחאה שלא בפניו הויא מחאה אלא מר סבר סהדותא בעינן כלומר די לנו סהדותא דכל שאומר בפני שנים שזה אוכל קרקע בגזל להעיד לו שמיחה בחזקתו הוא אומר להם ויודע הוא שכל שהעידו עליו על דעת לגלות ולהודיעו שהם יגלו ויודיעוהו ומר סבר גלויי מילתא בעינן ואין דבר מתגלה עד שיאמר בפני שלשה שהן אינם מגלים לו כל שלא מיחה בפני שלשה. אי נמי הכי קאמר גלויי מילתא בשעת המחאה בעינן כלומר שיהא הדבר מפורסם לכל דאלו בשנים אין הדבר מתפרסם מעצמו אלא על דרך מקרה שישאלו ויגידו עדים אלה. הרשב"א ז"ל.

וזה לשון הר"י בעליות מאן דאמר בפני שלשה אית ליה דרבה בר רב הונא. דבפני שלשה הוי פרהסיא ולא בפני שנים הילכך לענין מחאה נמי כיון דמיחה בפני שנים לא הויא מחאה דלא הוי כמאן דמחי באפיה ולא אמרינן נמי חברא אית ליה כו' אלא במילתא דמתאמרה בפרהסיא דמתוך שהדבר מפורסם אי אפשר שלא יגיע לאזניו. מאן דאמר בפני שנים קסבר מחאה שלא בפניו לא הויא מחאה ובפניו ודאי בסהדי סגי ומאן דאמר בפני שלשה קסבר מחאה שלא בפניו הויא מחאה ומשום הכי קאמר בפני שלשה כיון דמיחה שלא בפניו. ואיבעית אימא דכולי עלמא מחאה שלא בפניו הויא מחאה גלויי מילתא בעינן כלומר מחאה בפרהסיא בעינן שתהיה המחאה בשעה שהוא מוחה דבר מגולה ומפורסם כי היכי דליפוק קלא ומר סבר סהדותא בעינן ואיידי גלויי מילתא בעינן קאמר סהדותא בעינן ופירושו לא בעינן אלא סהדותא דכיון דאיכא סהדי אמרינן חברך חברא אית ליה כו'. עד כאן. וזה לשון הראב"ד ז"ל: לימא בדרבה בר רב הונא פליגי דאמר כל מילתא דמתאמרה באפי תלתא לית בה משום לישנא בישא הא באפי תרי אית בה משום לישנא בישא הילכך מאן דאמר בפני שנים לית ליה דרבה דהא איכא למיחש הכא ללישנא בישא דקאמר פלניא גזלנא הוא ואכיל לארעאי בגזלנותא ואם כן מאן מודע ליה אלא לאו דאפילו בתרי נמי לית בה משום לישנא בישא ומאן דאמר בשלשה אית ליה דרבה. לא דכולי עלמא אית להו דרבה ובפני שנים ודאי לא מפרסם כולה מילתא מיהו מאן דאמר בפני שנים קסבר מחאה שלא בפניו הויא מחאה ואפילו לא מתידע ליה כלל ומאן דאמר בשלשה בעי דלתידע ליה. דכולי עלמא מחאה שלא בפניו היכא דלא מתידע ליה לא הויא מחאה והכא בהאי קמיפלגי מאן דאמר בפני שנים קסבר סהדותא בעינן וכיון דאיכא סהדותא אי אפשר דלא מגליא ליה על ידי הדחק או על ידי אנשים קלים או על ידי קרובים שיודיעוהו כדי שיזהר בשטרו וחברך חברא אית ליה ואלו העדים אף על פי שאינם מגידים לעצמו יאמרו לאחרים ואחרים לאחרים ומגידים לו שאין מדקדקים בדבר וכן אנו אומרים בעלמא בענין המוכר שדהו בעדים גובה מן הלקוחות מאי טעמא קלא אית ליה ומאן דאמר דתלתא קסבר גלויי מילתא בפרהסיא בעינן שהעדים עצמם יבאו ויגידו לו ולא יהא שם חשש איסור. עד כאן לשונו. וזה לשון הר"י ן' מיגש ז"ל: מאן דאמר בפני שלשה אית ליה דרבה בר רב הונא. ומשום הכי קאמר בפני שלשה כי היכי דלימרו ליה ולא חיישו ליה משום לישנא בישא ומאן דאמר בפני שנים אית ליה רשותא לאפוקה כיון דאמרה לה בפני שנים לית ליה דרבה אלא קסבר מילתא דמתאמרה בפני שנים אית ליה רשותא לאפוקי דכיון דאמר ליה בפני שנים גלי דעתיה דמינח ניחא ליה לגלויי לעלמא ולא קפיד עליה. לא דכולי עלמא אית להו דרבה בר רב הונא דכי אמריה בפני שנים אית בה משום לישנא בישא ומאן דאמר סגי ליה בפני שנים קסבר מחאה שלא בפניו הויא מחאה הילכך כיון שהמחאה בפני שנים היא אין אנו צריכים עוד לגלויי לעלמא כדי שנצריכהו שלשה ואין כאן דרך ללישנא בישא ולפיכך בפני שנים סגיא כי היכי דליהוי סהדי דמיחה בפניהם ומאן דאמר בפני שלשה קסבר מחאה שלא בפניו לא הוי מחאה ובעינן עד דממחי באפי תלתא דלא חיישי ללישנא בישא כי היכי דנימרו ליה לאחריני ואחריני לאחריני עד דשמע לה למילתא. ואי בעית אימא דכולי עלמא מחאה שלא בפניו הויא מחאה ומאן דאמר בפני שנים קסבר סהדותא בעינן ואי משום לישנא בישא כיון דסהדותא מידע ידע דניחא ליה לגלוייה למילתא דאי לא מגלו לה לאו כלום הוא הילכך מגלו לה ולא חיישינן ללישנא בישא ומר סבר גלויי מילתא בעלמא בעינן דתהוי גלויי מילתא בעידן מחאה וגלויי מילתא לא הויא אלא בשלשה ואף על גב דבאפי תרין נמי הא קא מגליא מילתא דאמרינן חברך חברא אית ליה התם לא מגלי עד דאמרי ליה הנך תרי לאחריני אבל בעידן מיחוי אכתי ליכא לגלויי מילתא דהא תרי נינהו ולא הויא גלויי מילתא אלא באפי תלתא אבל באפי תלת מצי מחי באפייהו דאיכא גלויי מילתא. עד כאן. וגירסא אחרת היה להם ולא כגירסת ספרים שלנו ולדידהו מיתרצא קושית התוספות דמקשי ללישנא קמא דרבא קאמר לקמן מחאה בפני שנים ולעיל פוסק מחאה שלא בפניו הויא מחאה. עד כאן גליון.

תנינא כיון שמיחה שנה ראשונה שוב אינו צריך למחות כלומר אין צריך למחות עד סוף אותם שלש שנים ולאפוקי מגידול בר מניומי שהיה סבור שצריך למחות בכל שנה ושנה והא דקאמר ריש לקיש משום בר קפרא צריך למחות בסוף כל שלש ושלש לא שייכא בהא כלל דההיא בסוף כל שלש קאמר כדי שלא יראה כחוזר ממחאתו הראשונה. ותדע דאי הא דבר קפרא פליגי אמאי דאמר רב חייא בר רב לא הוה ליה למימר אמר ריש לקיש אלא וריש לקיש אמר משמיה דבר קפרא. ועוד כי יש גירסאות בספרים דגרסי וצריך למחות בוא"ו ואף על גב שיראה מתוך הירושלמי דההיא ברייתא דקא מייתי חייא בר רב על מחאה שבסוף כל שלש ושלש מיתניה אפילו הכי לא שבקינן מאי דאתמר בגמרא דילן ותפסינן מאי דאתמר בגמרא דבני מערבא. הרשב"א ז"ל.

וצריך למחות בסוף כל שלש אי הוה מפרשינן טעמא שלא יאמר לקחתיה אחר המחאה הוה מצי למימר דהא דאמרינן לעיל אבל אכלה שית שנין אין לך מחאה גדולה מזו לא פליגא אהך דהתם לא קאמר שלקחה אחר המחאה אלא קודם ולהכי לא מהימן אבל אי אפשר לומר כן כדפירש רשב"ם ז"ל כו' ככתוב בתוספות. תוספי הרא"ש ז"ל. וזה לשון הר"י בעליות: על מה שפירשו התוספות והא דאמרינן נמי לעיל אבל אכלה שית שנין אין לך מחאה גדולה מזו כבר פירשנו דלא פליגא אהך מילתא כלל דמחאה דמכר אלימא דעבד ליה מעשה ושוב איך צריך הלוקח למחות. ותדע לך דאלימא דאף על גב דלא קאמר ותבענא ליה לדינא מהניא ולא מצרכינן נמי ללוקח שימחה ויאמר למחר תבענא ליה בדינא.

עלה בידינו היו בעלים הראשונים בעיר אחרת והחזיק זה בעיר אחרת אם יש מקום חירום וסכסוך עיר בעיר ביניהם אינה חזקה לפי שאין השיירות מצויות מעיר זו לעיר זו ואין החזקה נשמעת לזה. היו שם עדים ששמע על החזקה שזה לא היה מקום חירום בכאן הרי זו חזקה לפי שזה שמע על החזקה והוה ליה למחות שהמחאה שלא בפניו הויא מחאה ונשמע הקול למחאה כמו שהחזקה נשמעת לזה. הבורח מחמת ממון מחזיקים בנכסיו לפי שהיה לו למחות. הבורח מחמת נפשות אין מחזיקים בנכסיו לפי שהוא ירא למחות בפני שנים פן יודע מקום תחנותו. מיחה בפני בני אדם שאין יכולים לילך למקום המחזיק כגון חיגר וזקן וחולה הרי זו מחאה מפני שהן אומרים לאחרים ואחרים לאחרים. מיחה בפני שנים ואמר להם אל תגידו לו הרי זו מחאה שהרי לא מנעם מלהגיד לאחרים וכיון שמגידים לחבריהם וחבריהם לחבריהם באין הדברים באזני המחזיק. אמר להם אל תגידו הדברים הרי זו אינה מחאה שהרי כמו סוד מסר להם הדבר ואין להם לגלות סוד אחר. אמרו הם עצמם אין אנו מגידים דברי מחאה זו שמחית לשום אדם הרי זו מחאה כיון שלא צוה עליהם אשר לא יגידו ודרך בני אדם לספר ולהשיח בדברים ששמעו ואין נותנים לב לכל מה שאומרים הם בעצמם שלא להגיד. מיחה שנה ראשונה שוב אין צורך למחות כל שלש שנים ראשונות וצריך למחות בסוף כל שלש ושלש. מיחה בתחלה ואמר לפירות ירד בה ומיחה פעם שנית ואמר בגזלנות ירד בה כיון שהוא מחליף טענתו הרי הוא בעיני המחזיק כמתעתע ואינו חושש למחאתו להזהר בשטר אחר שלש שנים ראשונות לפיכך כיון שהחליף במחאתו פעם אחרת אף מחאתו הראשונה בטלה. כיצד היא המחאה אמר בפני שנים פלוני גזלן הוא שאוכל שדה שלי בגזלה ולמחר אתבענו בדין. לא אמר שיתבענו בדין אינה מחאה לפי שאומר המחזיק בלבו כבר נואש לערער עליו בבית דין ולא נתכוון אלא לספר בלשון הרע. עד כאן בעליות.

ערער וחזר וערער כו' ואם לאו כו'. כגון שאמר בתחלה בערעור ראשון בגזלנותא אכל ובערעור שני אמר במשכנתא לארעאי אינו ערעור דאמרינן ליה עד השתא חשדת ליה בגזלנותא והשתא משכנתה ליה בלא סהדי עליה דידיה רמיא דליתי סהדי דבמשכנתא אכיל ליה. והאי טעמא לא מחוור הא תינח היכא דמעיקרא אמר בגזלנותא אבל אם אמר מעיקרא במשכנתא והדר אמר בגזלנותא מאי איכא למימר. אלא כל היכא דשני ליה טענתיה קמייתא לא הויא מחאה מאי טעמא דהוא מכחיש אנפשיה. אבל היכא דלא מכחיש למילתיה קמייתא דאמר הדרי וזבינתיה ליה לפירי אם כן מעיקרא נחית ליה לפירי ובתר הכי נחית ליה בגזלנותא הויא מחאה. וזה עיקר. הראב"ד ז"ל. ומסתברא לי דדוקא כשאמר במחאה שניה למשכונא או לפירות הורדתיו מתחלת ירידתו בה דסתר לגמרי מחאתיה קמייתא אבל אם אמר בסתם למשכונא או לפירות הורדתיו יכול לתקן דבורו ולומר שמחאה ראשונה ושניה אמת שמתחלה ירד בה בגזל ועכשיו למשכונא או לפירות. אבל שוב מצאתי להראב"ד ז"ל שפירש דלפיכך לא הויא מחאה משום דאמרינן ליה עד השתא חשדת ליה כו'. ולפי זה בטלה סברתו. אבל אין פירושו נכון דכיון שיש זמן מהמשכונא אפשר דמתו סהדי או אזלו למדינת הים ועל כרחך הכי הוא דסתם משכנתא בסהדי ובשטר. עד כאן משיטה לא נודעה למי. וזה לשון הרשב"א ז"ל: כך נמצאת הגירסא בספרים תני בר קפרא ערער וחזר וערער אם מחמת טענה ראשונה ערער אין לו חזקה ואם לאו יש לו חזקה ולא גרסינן ערער וחזר וערער שלש פעמים. והכי פירושו אם ערער תחלה ואמר שבגזלה הוא אוכל וחזר בשניה ואמר שלפירות הורידו אי נמי בהפך שאמר תחלה לפירות הורדתיו ובשניה אמר דגזל הוא אוכל יש לו חזקה דכל שזה מתהפך מטענה לטענה נראה בבירור שאין מחאתו אמת דנראה כמשקר וכמהתל ואף המחזיק יכול לטעון כיון שלא עמד בטענותיו חשבתיו כמתעתע ולא נזהרתי בשטרי. ותדע דבר קפרא דכל שיש שנוי בין ערעור ראשון לשני קאמר ואפילו טעין בראשונה מחמת פירות ובשניה מחמת גזל דהא סתמא קאמר אם מחמת טענה ראשונה ערער אין לו חזקה ואם לאו יש לו חזקה כללא קא כייל בכל שאין ערעור אחרון כראשון. עד כאן לשונו. וזה לשון הר"י ן' מיגש ז"ל: וערער וחזר וערער. פירוש ערער בשנה ראשונה וחזר וערער בשנה ראשונה של שלש שנים השניות שהיא השנה הרביעית וחזר וערער בשנה ראשונה של שלש שנים השלישיות שהיא השנה השביעית אם מחמת טענה הראשונה ערער אין לו חזקה ואם שינה בטענותיו כגון שטען תחלה ואמר שממושכנת היא בידו וחזר בהמחאתו השניה וטען לפירות הורדתיו וחזר בהמחאתו השלישית וטען ואמר לא כך ולא כך אלא גזלן הוא בה כיון ששינה בטענות שלש פעמים הוחזק בשקרות וכשישלים המחזיק אכילת זו השדה עד סוף תשע שהם שלש שנים השלמיות נשלמה לו חזקה ואין צריך לשטר ואף על פי שהרי מיחה בשנה השביעית שנה ראשונה של שלש שנים אלו השלישיות אינה מחאה לפי שיכול חברו לומר לו כיון ששינה טענותיו שלש פעמים הוחזק בטענות שקר ולפיכך לא נזדהרתי בשטר שלי. ויש מי שפירש ערער וחזר וערער כגון שערער בסוף שלש שנים וחזר וערער בסוף שלש שנים השניות אם מחמת טענה הראשונה הרי זו חזקה ואם שינה מטענותיו כמו שאמרנו כיון ששינה בטענותיו עכשיו נתברר שהמחאות שמיחה בסוף שלש הראשונות ולבסוף שלש שנים השניות שלא היו מחאות לפי שמיחה בהם בטענת שקר וקמה לה חזקה משלש שנים אלו ואינו צריך לשלש שנים השלישיות. וזה הפירוש אינו נכון אצלנו לפי ששתי תשובות בדבר חדא דאם כן למה לי ערער וחזר וערער שלש פעמים תסגי ליה בתרי ונימא הכי ערער בסוף שלש שנים וחזר וערער בסוף שלש שנים השניות אם מחמת טענה ראשונה ערער אין זו חזקה ואם לאו יש לו חזקה דכיון ששינה מטענותיו בשלש שנים השניות נתברר שטענותיו שטען שלש שנים הראשונות טענת שקר היתה ולא היתה המחאה כלום וקמה ליה חזקה ואמאי אצטריך למתני ערער וחזר וערער שלש פעמים. ועוד מי הוה ידע האי מחזיק דמשנה הוא בטענתיה בשלש שניות כי היכי דלא ליזדהר בשטריה משלש ראשונות השתא הוא דאגלאי מילתא דהך מחאה לאו כלום היא אבל מעיקרא לא וכיון שכן איבעי ליה לאזדהורי בשטריה אלא בעל כרחך מהשתא הוא דקמה ליה חזקה דמצי אמר ליה כיון דחזינא דקא משנה בטענתיה לא אזדהרנא בשטריה אבל למפרע לא קמה ליה חזקה. עד כאן לשונו.