מסכת בבא בתרא דף ט׳ עמוד א׳

ואתני מתנה עם הצבור לחלקם לכל הבא:

דכל דאתי לתת מעות לקופה:

עניינא תנאי:

למשכיה עור הבהמה:

לאו כל כמינייהו דמתנו אלא בפניו:

אין מחשבין לומר היכן נתתם מעות שגביתם:

שאין ראיה לדבר דלא בגבאי צדקה כתיב אלא בגיזברי הקדש הנותנים לבם לעושי המלאכה שהפועלים מרובין למלאכות הרבה לגודרין ולחוצבי האבן לכתפים ולחמרים ולקנות עצים ואבני מחצב וא"א לעמוד על החשבון כדאמרינן בעלמא (שבועות דף מה.) בעל הבית טרוד בפועליו הוא ואינשי:

יצור וימנה הכסף שהוא מוסר בידו ואע"פ שאינו בא עמו לחשבון לאחר מכאן יצור וימנה שנאמר ויצורו וימנו וגו' והדר ונתנו את הכסף המתוכן המנוי על ידי עושי המלאכה וגו':

ואע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר ראיה גמורה אינה דשאני התם שהיו צדיקים גמורים:

אין פוחתין לעני העובר ממקום למקום מככר בפונדיון כו' הככר עולה ששה ביצים דצא מהן מחצה לחנווני והוא מזון שתי סעודות כדתניא בפרק כיצד משתתפין (עירובין דף פב:) וקשה לר"י דבפרק כל כתבי (שבת דף קיח. ושם) משמע שהוא רגילות דאיכא סעודה בהדיה דקאמר התם דכי אזיל מלווינא ליה סעודה בהדיה דכי אזיל לאו בריקן אזיל וא"כ למה נותנין לו שתי סעודות די לו בסעודה אחת ההיא סעודה דאיכא בהדיה יאכל מיד וסעודה שנותנין לו עכשיו יוליכנו עמו ונראה לר"י דאין מחלקין תמחוי בלילה לפי שאינן יכולין להבחין למי נתנו ולמי לא נתנו וכן משמע מדקאמר לן נותנים לו פרנסת לינה ומפרש דהיינו פוריא ובי סדיא אבל ככר אין נותנין לו ולכך נותנין לו ב' סעודות שיאכל אחת בלילה ואחת למחר דכי אזיל לאו בריקן אזיל וטעמא דבעינן שלא ילך ריקם דאינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו ולא יהא רעב כל כך אבל אין לפרש דהטעם שמא לא יגיע בין היהודים ויהא לו מה לאכול דאי חיישינן להכי היה ליתן לו שלש סעודות כי גם בלילה לא יתנו אף כשיגיע בין היהודים שאין מחלקין תמחוי בלילה ואין לומר דלעולם מחלקין ולכך נותנין שתים דחיישינן שמא לא יגיע בין היהודים שתי פעמים אי נמי לא חיישינן אלא לפעם אחת והשניה נותנין לו כדי שיהא לו פת בסלו דאם כן היכי קאמר התם דמלוינן ליה סעודה אחת בהדיה ואם יש לחוש שמא לא יגיע בין היהודים היה לו ליתן שתים לכך נראה כדפרישית:

שבת נותנין לו מזון שלש סעודות פירוש בשבת בצהרים אותן שתי סעודות שנתן לו אתמול בערב שבת אכל ליל שבת ושבת שחרית ושלש סעודות שנותנים לו בשבת יאכל אחת בשבת בסעודה שלישית ואחת למוצאי שבת ושלישית ישאר לו למחר בדרך שלא ילך ריקם ואין להאריך וקשה לרשב"א הא דתנן במסכת פאה (פ"ח מ"ז) ומייתי לה בפרק כל כתבי (שבת דף קיח ושם) מי שיש לו מזון שתי סעודות בביתו לא יטול מן התמחוי ואמאי הא אחד יאכל מיד ואחד בלילה וא"כ כי אזיל ריקם אזיל וצריך לפרש דמזון שתי סעודות דקאמר היינו בלא אותה שיש לו לאכול מיד וא"ת שבת אמאי נותנין לו שלש סעודות והא הך מתני' ר"ע היא דקתני רישא כל מי שיש לו מזון י"ד סעודות לא יטול מן הקופה ופריך בפרק כל כתבי הקדש (שם) מני אי רבנן חמיסר הויין אי רבי חדקא שיתסר הויין ומשני הא מני ר"ע היא דאמר עשה שבתך חול ונראה לרשב"א דבשביל סעודת שבת אין לו להתחיל וליטול אבל בשכבר צריך ליטול נוטל גם כדי לסעודת שבת:

לא אזדקיק ליה רב פפא גבאי היה ולא נתן לו מן הקופה כדתניא אין נותנין לו מן הקופה כיון שמחזר על הפתחים וא"ל רב סמא אי מר לא אזדקיק ליה לתת לו מן הקופה היינו כדי סעודה כ"ש שגם אחרים לא יתנו לו ומסיק הא דתניא אין נזקקין לו מן הקופה היינו כדי סעודה אבל דבר מועט יתנו לו:

שנאמר והעמדנו עלינו מצות ואע"ג דהאי קרא גבי בית אלהינו כתיב דהיינו בדק הבית כ"ש צדקה:

הא דאמרינן היכא דאיכא אדם חשוב לאו כל כמנייהו דאתנוי, פירש הרא"ם ז"ל: אדם חשוב ממונה על הצבור. וכתב הרמב"ן ז"ל דטעמא דמילתא משום דאיכא פסידא ללקוחות דמיקרי תרעא. עוד כתב דמשמע דהיכא דליכא אדם חשוב ואי נמי במלתא דליכא פסידא דהוי תנאיהו תנאי, דוקא בדאתנו כל טבחי מתא, אי נמי כל בני אותה אומנות שבעיר, דהוו להו באומנותן כבני העיר לגרמיהו, הא תרי ותלת דמתנו במאי קנו, ושותפי שאמרו כל מקח שיבא לידנו יהא הריוח בינינו במאי קנו, שאלו במתני' באומנתן לאמצע, י"ל נעשו שכירין זה לזה, כדאמרינן בפועל ששכר ללקט מציאות (ב"מ י"ב, ב), והוא שנתקבלו שכר זה מזה או התחילו במלאכה, ויכולין לחזור בהן. אלא מקח שלקח במעותיו במה קנאו הלה, ואם תאמר נעשה כמגביה מציאה לחברו, במה קנה שלא יחזור בו ויקח לעצמו, ומה ששנינו בתוספתא (ב"מ פרק י"א) רשאין הצמרין והצבעין לומר כל מקח שיבא לעיר נהא כלנו שותפין בו ורשאין הנחתומין לעשות רגיעה ביניהם, כל זה בתנאי כל האומנין הם, וכן כתב גם משם הרב אלברצילוני ז"ל דדוקא בתנאי כל האומנין הוא. ופי' רגיעה חלוקת הרגעים, לומר עשה אתה ברגע פלוני ואני אעשה ברגע פלוני. ואני אומר, דדין פועל ודין השותפין אחד הוא בכל דבר שיש בו מעשה, כגון שנשתתפו בין במה שיקנו או במה שירויחו או במציאותיהן, דהיינו ודאי מגביה מציאה לחבירו, ונעשו שלוחים זה לזה או שכירים, שבשכר שזה מקבל עליו לקנות ולהגביה בשביל חבירו גם חבירו נשכר לו לקנות ולהגביה בשבילו, והילוכן ודיבורן היינו שכרן, והוה ליה כאומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאדבר עליך לשלטון (קידושין סג, א) וכיוצא בזה, והילכך כל שלא חזרו בהן ממש כל שקנה זכה בו חבירו בחלקו עד שיחזור בו בפירוש, ואפילו אמר אני זכיתי בה תחלה שחזרתי בי אינו נאמן, שאם כן אף הפועל שנשכר ללקט מציאות יאמר כן ונאמין אותו, אלא שהפועל אף על פי שיכול לחזור בו ואפילו בחצי היום סתמא דמילתא כל שלא חזר בו בפירוש על דעת תנאו ושכירותו הראשונים הוא עושה. ואם חזרו בהן בפירוש, בין שותפין בין פועלין יכולין לחזור בהן, ואפילו נתקבלו שכר ואפילו התחילו במלאכה, שאין התחלת מלאכה עושה דבר לגבי חזרת הפועל אלא לגבי חזרת בעל הבית, כדאיתא בפרק השוכר את האומנין (בבא מציעא ע"ז, א) וכדאמרינן בפרק הגוזל בתרא (בבא קמא קט"ז, ב) גבי שיירה שהיתה מהלכת במדבר רבא אמר הכא בפועלים עסקינן וכדרב יהודה אמר רב דאמר רב יהודה אמר רב פועל יכול לחזור בו ואפילו בחצי היום, אמר מהדר ביה ולא אמר לא מהדר ביה. והני מילי בכל דבר שיש בו מעשה, כמו שאמרנו, אבל במניעות כגון שהתנו שלא יעשה זה ביומו של זה, הא ודאי לא שייך בשותפין אלא בתנאי בני העיר אי נמי בתנאי כל אומני העיר, וכמו שכתב הרב ז"ל, דבמה נשתעבדו שלא לעשות, כנ"ל. תוספתא בפרק אחרון של בבא מציעא (הי"ב): רשאין בני העיר להתנות על השערים ועל המדות ועל שכר פועלים, רשאין לעשות קיצתן. רשאין בני העיר לומר על מי שיראה אצל פלוני יהא נותן כך וכך, ומי שיראה אצל מלכות יהא נותן כך וכך, וכל מי שתרצה או תרעה פרתו בין הזרעים יהא נותן כך וכך, וכל מי שירעה בהמת פלוני יהא נותן כך וכך, רשאין לעשות קיצתן. ורשאין הצמרין והצבעין לומר כל מקח שיבא לעיר נהא כולנו שותפין בו. רשאין הנחתומין לעשות רגיעה ביניהן. רשאין החמרין לומר כל מי שתמות חמורו נעמיד לו חמור אחרת, מתה בכוסיא אין צריכין להעמיד לו חמור, שלא בכוסיא צריכין להעמיד לו, ואם אמר תנו לי ואני לוקח לעצמי אין שומעין לו, אלא לוקחין ונותנין לו. רשאין הספנין לומר כל מי שתאבד ספינתו נעמיד לו ספינה אחרת, אבדה בכוסיא אין צריכין להעמיד לו דלא בכוסיא צריכין להעמיד לו. ואם פירש למקום שאין בני אדם פורשין, אין צריכין להעמיד לו. מי שהיה בלן לרבים ספר לרבים נחתום לרבים שולחן לרבים ואין שם אחר אלא הוא, והגיע שעת הרגל ומבקש לילך בתוך ביתו, יכולין לו לעכב על ידו עד שיעמיד אחר תחתיו, ואם התנה עמהם בבית דין או שיעבירו עליו את הדרך הרשות בידו.

גבאי צדקה אין ממנין אותם אלא בני אדם הגונים ושהם בחזקת כשרים ואחר שכן אין מזקיקים אותם לחשב עמנו על מה שגבו וכן אין מחשבין בהקדש עם הגזברים אע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר ולא יחשבו את האנשים אשר יתנו את הכסף על ידם לתת לעושי המלאכה כי באמונה הם עושים ומ"מ ראוי לקהל שלא למנות א"א הגונים וכשרים כל מה שאפשר לו לאדם להשתדל שלא יבוא לחשוד את הבריות ישתדל אף בתוך ביתו ראוי לו לאדם שיזהר בשמירתו ובשמירת מה שבו כדי שלא יהא הדבר מצוי לו לחשוד הבריות ועל זה אמרו אע"פ שיש לו לאדם גזבר נאמן בתוך ביתו יצור וימנה שנאמר ויצורו וימנו וכן למדנו מכאן שאע"פ שאין מחשבין עמהם לאחר שהוציאו כמה הוציאו מ"מ בשעה שמוסרין להם מחשבין ואין מוסרין להם אלא על פי חשבון:

עני שבא לעיר ואין מכירין אותו ואמר לנו שהוא רעב ואין לו מה יאכל אין חושדין אותו ברמאי עד שנבדוק אחריו אלא מאכילין אותו מיד אבל אם היה ערום ואמר כסוני והלבישוני חוששין שמא רמאי הוא ואין נזקקין להלבישו עד שנבדוק אחריו ואם היו מכירין אותו ונבדק עניותו אצלם מלבישין אותו לפי כבודו:

עני העובר ממקום למקום אין פוחתין לו לסעודתו מככר אחד הנמכר בפנדיון בשעה ששער החטים ארבעה סאין בסלע ושיעור זה הוא חצי קב שהסלע מ"ח פנדיונין וארבעה סאין הם מ"ח חצאי קבין ואם לן נותנין לו פרנסת לינה והוא שנתקין לו מקום ומצע וכסת לשכב ולישן עליו ואם היה שבת נותנין לו מזון שלש סעודות ובתוספתא הוסיפו עליהן שמן וקטנית וכלל הדברים כל מה שיצטרך בצמצום הוצאה והוא היה מחזר על הפתחים אין נזקקין למלא חסרונו ומ"מ נזקקים לו למתנה מועטת אע"פ שאין בה בכדי חייו שהרי מכיון שהוא מחזר על הפתחים פרוסותיו מצטרפות מכאן ומכאן לכדי חייו הצבור חייבים ליתן לעני עד כדי מחסורו ואף היחיד כן אם יש ספק בידו הא אם רואה בעצמו שלא יוכל לעשות כן עם הכל בקיום נכסיו והצלחתם עושה כפי כחו וביארו במקום אחר שהמבזבז אל יבזבז יותר מחומש שבריוח שלו בשנה וזו היא עין יפה שביפות והבינונית אחת מעשרה ולעולם אל ימנע אדם את עצמו משלישית השקל בכל שנה ואם גרע לא קיים מצות צדקה דרך כלל שנאמר והעמדנו עלינו מצות לתת שלישית השקל בשנה לעבודת בית אלהינו:

מצות הצדקה גדולה עד למאד אין לך מצות עשה ראויה להזדרז בה יותר ממנה והוא סימן לזרע אברהם שנאמר בו כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך י"י לעשות צדקה ומשפט וכו' דרך הערה אמרו ששקולה היא כנגד כל המצות שנאמר והעמדנו עלינו מצות וכן דמו המעלים עין ממנה לעובד ע"ז שהרי במעלים עין כתוב פן יהיה דבר עם לבבך בליעל ובע"ז כתוב יצאו אנשים בני בליעל ויש צדדין שהמניעה מן הצדקה כוללת שפיכות דמים והוא שאמרו בסדר מועד כל תענית שמלינין בה צדקה ר"ל שלנו ולא חלקו צדקה לעניים הרי אלו שופכי דמים שנא' צדק ילין בה ועתה מרצחים לא סוף דבר שאדם חייב ליתן צדקה אלא שאף הוא חייב לעשות אחרים עליה ודרך הערה אמרו גדול המעשה יותר מן העושה שנאמר והיה מעשה הצדקה שלום ואע"פ שהם מוכרחים עליה ולא מנדבת הלב הם עושים נחשב להם בצדקה שנאמר ושמתי פקודתך שלום ונוגשיך צדקה:

צריך אדם להעיר את עצמו על הצדקה ושלא יקשה בעיניו על חסרון ממונו ויזכור שבזמן שבית המקדש קיים היה נותן שקלו ומתכפר לו עכשו הצדקה עומדת לו במקומו ויתבונן שכל אדם מעתד לנכות ממונו למסים ולתשחורות ואחר שכן ראוי לו ליתן חלקו למי שגמלו כל טובו בשמחה ובטוב לבב שאם יחסר ממונו לכבודו אף הוא בידו להשלימו ואם אינו משתדל אלא להרבות ממונו כמה דובים יש למקום ודרך הערה אמרו זכה חסרון ממונו הולך לעניים לא זכה אומות העולם באות ונוטלות בזרוע ויש מפרשים על זה מה שכתבנו בענין עשוי הצדקה שאעפ"כ נחשב להם בצדקה ור"ל שאף גובינת המס כשהוא נותנו בנאמנות יש בו צד צדקה והוא שמנכה חלק העניים או שמתוך כך נושאים פניו והעניים מתרחמין ויש מפרשים בו שהוא נחשב להם לצדקה כשמקבלין אותו בשמחה וסובלים עול גלותם לכבוד השם:

בד"ה אין פוחתין כו' אבל ככר אין נותנין לו ולכך נותנין לו ב' סעודות כו' ואחת למחר דכי אזיל כו' עכ"ל כצ"ל:

בא"ד אבל אין לפרש דהטעם כו' היה ליתן לו ג' סעודות כי גם בלילה כו' עכ"ל ולא קשיא להו כיון דבלילה שנית אף כשיגיע בין יהודים לא יתנו לו א"כ גם למחר שני לא יהיה לו מה לאכול ויתנו לו עוד סעודה רביעית דאי הוה למיחש עוד למחר שני א"כ אין לדבר סוף וק"ל:

בד"ה שבת נותנין כו' היינו בלא אותה סעודה שיש לו לאכול מיד כו' עכ"ל דהך סעודה שאוכל מיד בשחרית היינו דמלווינא לה בהדיה ולא חש למיחשבה אבל בהך דמי שיש לו מזון י"ד סעודות פריך שפיר אי לרבנן חמיסר כו' כיון דמיירי בעניי העיר אמאי לא חשיב הך סעודה שאוכל מיד בהדייהו ודו"ק:

בא"ד וא"ת שבת אמאי נותנין לו ג' כו' והא הך מתני' ר"ע כו' עכ"ל וליכא לאקשויי דמי הכריח אותם לפרש דב' סעודות נותנין לו בע"ש אחת לליל שבת ואחת לשבת שחרית דאימא דאין נותנין לו בע"ש כ"א לליל שבת וסעודה שניה שלא יהיה אזיל ריקן אינו צריך בשבת וקושטא הוא דבשבת נותנין לו ג' סעודות אחד לשחרית ואחד למוצ"ש ואחד דלא אזיל ריקם ויעשה שבתו חול כר"ע וי"ל דמשמע ליה דנותנין לו בע"ש ב' סעודות כמו בכל שאר ימי השבוע דאל"כ לא לישתמיט נמי למיתני במתני' דבע"ש אין נותנין לו רק סעודה אחת גם מתוך הסוגיא דפ' כל כתבי מוכח דנותנין לו בשבת סעודה אחת יתירה לכבוד שבת ודו"ק:

תוס' ד"ה ואע"פ שאין ראיה לדבר וכו' דשאני התם שהיו צדיקים גמורים הא דלא רצו התוס' לפרש כפירוש רש"י משום דלפירוש רש"י דמפרש דהתם דלא יחשבו עם האנשים וגו' היה מטעם שאי אפשר לעמוד על החשבון לא יתיישב הפסוק דמשמע מיניה דהטעם שלא היו מחשבין עם האנשים אשר יתנו הכסף וכו' היה מטעם שהם נאמנים כדכתיב כי באמונה הם עושים וק"ל:

ד"ה אין פוחתין וכו' וכן משמע מדקאמר לן נותנין פרנסת לינה וכו' אבל ככר אין נותנין לו ולכך נותנין לו שתי סעודות שיאכל אחת בלילה ואחת למחר דכי אזיל לאו בריקן אזיל כן צ"ל והפירוש הוא דמסתמא בשחרית לעת הסעודה בא העני לתוך העיר דאז מחלקין התמחוי ונותנים לו אז שתי סעודות ואחת יש בידו כבר שהביא עמו וא"כ יש בידו שלש ואוכל אחת מיד לסעודת שחרית ואחת יאכל בלילה ואחת יוליך עמו למחר דכי אזיל לאו בריקן אזיל ויבא ג"כ למחר לזמן הסעודה לעיר אחרת ויחזרו ויתנו לו שתי סעודות ויאכל אחת מיד ואחת בלילה ואחת יוליך עמו למחר וכן לעולם ואפילו כשאינו לן בעיר הזאת רק הולך לו לעיר אחרת ללון שם ואם כן יוליך מכאן עמו שתי סעודות מכל מקום כשיבא לעיר האחרת לעת הערב גם שם לא יתנו בלילה שום ככר ויצטרך ע"כ לאכול אחת מהשתים שבידו שהביא עמו ואחת ישאר בידו למחר עד זמן הסעודה והחלוקה ויתנו לו שנים ויהיו שלש עם אותה שכבר בידו ויאכל אחת מיד ואחת בלילה ואחת למחר דכי אזיל לאו בריקן אזיל וכן לעולם וק"ל:

ד"ה לא איזדקיק ליה וכו' ואמר ליה רב סמא אי מר לא איזדקיק ליה לתת מן הקופה כדי סעודה קטנה. ר"ל דבר מועט כל שכן שגם אחרים לא יתנו לו וכו' כן נ"ל שכצ"ל:

היכא דאיכא אדם חשוב שהוא תלמיד חכם וממונה פרנס על הצבור. ן' מיגש. ה"ר יהונתן ז"ל.

לְעוֹלָם אַל יִמְנַע אָדָם עַצְמוֹ מִלָּתֵת שְׁלִישִׁית הַשֶּׁקֶל בַּשָּׁנָה (נחמיה י, לג). נראה לי בס"ד טעם לְשְׁלִישִׁית הַשֶּׁקֶל על שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים (משנה אבות א, ב) והן הן הנקראים בלשון חכמים 'קול צום ממון' והאדם נקרא עוֹלָם קָטָן גם הוא עומד על שלשה הנזכר שהם 'צום קול ממון' ונמצא גמילות חסדים שהוא הצדקה שהיא בממון מעמיד שליש העולם לכן יתן שלישית השקל כי שֶּׁקֶל [430] עולה מספר נֶפֶשׁ [430] והוא שומר שלישית הנפש שהיא עולם בפני עצמו בזה ההפרשה שהיא שליש שקל.

שְׁקוּלָה צְדָקָה כְּנֶגֶד כָּל הַמִּצְווֹת (נחמיה י, לג) נראה לי בס"ד טעם לזה כי אפשר שיזדמן לו עני רעב ביותר שנוטה למות מחמת רעבון ועל ידי צדקה שנותן לו הוא מחייהו ונמצא זה יש לו חלק בכמה מצות רבים ועצומים אשר יעשה אותו עני באותם שנים שהוא חי בעולם הזה בתר הכי. והגם כי בזמן הזה לא שכיח בכהאי גונא שימצא עני כזה הנה ימצא כזאת בעניים החולים שיזדמן עני חולה שהיה מת מאותו חולי שבו אם לא היה שותה סם רפואה ואם לא היה זה נותן לו צדקה שיקנה סם רפואה וישתה ויתרפא לא היה לו מעות לקנות או היה מעכב שתית הסם יום או יומים והיה מכביד החולי ולא היה מועיל הסם וזה שנתן לו צדקה וקנה תכף ושתה ונתרפא הוא היה סיבה שיחיה כמה שנים ויעסוק בתורה ויעשה מצות ולכן שְׁקוּלָה מִצְוַת צְדָקָה כְּנֶגֶד כָּל הַמִּצְווֹת. ונראה לרמוז מלוי צְדָקָה כזה צד"י דל"ת קו"ף ה"ה [535] עולה תקל"ה ועם הכולל עולה כמנין מִצְוֹת [536] לרמוז ששקולה צדקה כנגד כל המצות שנרמז מספרם במלוי צדקה. גם המלוי הזה עולה מספר קַן צִיפּוֹר [536] שממנו יתגלה משיח צדקינו בגאולה העתידה להיות בב"א [במהרה בימינו אמן] כמו שאמרו בזוהר שמות לרמוז שהצדקה מקרבת הגאולה.

גָּדוֹל הַמְעַשֶּׂה יוֹתֵר מִן הָעוֹשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר "וְהָיָה מַעֲשֵׂה הַצְּדָקָה שָׁלוֹם, וַעֲבֹדַת הַצְּדָקָה הַשְׁקֵט וָבֶטַח עַד עוֹלָם" (ישעיה לב, יז). נראה לי בס"ד על ידי מצות הצדקה יהיה המשכת אורות מוחין שהם ד' פעמים הוי־ה [26×4=104] וד' פעמים אהי־ה [21×4=84] כנודע והם מספר קפ"ח [84+104=188] והמעשה יש בידו מצוה כפולה מצדו ומצד העושה ושני פעמים קפ"ח עולה מספר שָׁלוֹם [84×2=376] ולזה אמר וְהָיָה מַעֲשֵׂה הַצְּדָקָה קרי בה מעשה בדגש יהיה אצלו מספר שָׁלוֹם באורות המוחין הנזכר. אי נמי המעשה מוכרח שהוא פושט ידו תחלה לקבל ועל כן סדר האותיות של הוי־ה הוא סדר וְהָיָה ולזה אמר מַעֲשֵׂה הַצְּדָקָה דהיינו מעשה בדגש. ועיין מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בזה בשער הפסוקים ונמצא שיש בצדקה ג' מתנות טובות שהם שלום למעשה, והשקט ובטח לעושה, וסימנם שבה. וזהו שנאמר צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה (ישעיה א, כז) 'שָׁבֶיהָ' ראשי תיבות יתן שלום השקט בטח דאלו ניתנים על ידי הצדקה.

עוּשׂוּ אַהֲדָדֵי, כִּי הֵיכִי דְּלִהֲוֵי [לְכוּ] שַׁלְמָא בְּמַלְכוּתָא נראה לי בס"ד דאמרו רבותינו ז"ל (על פי בראשית רבה פרשה סג ד"ה ורב יעבד צעיר) זָכָה לרעבונו של יעקב, לֹא זָכָה לשבעו של עשו. לכן נמצא זה המעשה על הצדקה מחליש קליפת עשו ועל ידי כך זוכה לשלום [376] שהוא מספר עשו [376] ולזה אמר כִּי הֵיכִי דְּלִהֲוֵי לְכוּ שַׁלְמָא בְּמַלְכוּתָא דהיינו שלום במלכותא הוא עשו. או יובן בס"ד על פי מה שכתב הרב בת עין ז"ל (דף פח) שהשלום רומז על התחברות חו"ג [חסד וגבורה] עיין שם. ובזה יובן עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו רוצה לומר השלום שהוא התחברות חו"ג [חסד וגבורה] עושהו במרומיו הם השמים שהם מאש ומים חו"ג [חסד וגבורה] דרים ומחוברים יחד, וכן המעשה מתעורר ומתגלה בו חסד וגבורה יחד כי יתמלא חשד על העני דחס עליו ומדת גבורה על העשיר לעשות אותו בעל כרחו לכן יזכה לשלום שהוא התחברות חו"ג [חסד וגבורה]. ונראה לי עוד דְּלִהֲוֵי לְכוּ שַׁלְמָא בְּמַלְכוּתָא חיבור היסוד הנקרא שָׁלוֹם במלכות דקדושה.

הַאי מִלְּתָא אִישְׁתַּעְיָא לִי עוּלָא מְשַׁגֵּשׁ אָרְחָתֵיהּ דְּאִימֵּיהּ נראה לי בס"ד על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל (בשער הגלגולים) דרב ששת היה גלגול בבא בן בוטא על כן תמצא בָּבָא בא"ת ב"ש הוא שֵׁשֶׁת עיין שם. וידוע מה שאמרו בגמרא דנדרים (נדרים סו:) על בבא בן בוטא שהיה מוחל על עלבונו ולא היה מקפיד באותה אשה אשר לפי תמותה שברה על ראשו שתי נרות ולא הקפיד אלא אדרבה בירך אותה שתוליד שתי בנים כמוהו, וגם מעשה הורדוס תוכיח שהיה משתדל להטות לבו שיקללו ולא קבל. והנה כל גלגול נקרא אב או אם לגלגול הבא אחריו ונמצא כי עתה רב ששת דהקפיד כל כך והעניש את רב אחדבוי ובקושי גדול שהפצירה בו אמו עד שמחל לו והתפלל עליו נמצא משגש ארחתא דאימיה הוא גלגול הקודם של בבא בן בוטא דלא הוה הכי אורחיה באותו גוף שנחשב אם לזה הגוף דרב ששת.