מסכת בבא בתרא דף מ״א עמוד א׳

שלא אמר לי אדם דבר מעולם והוא הדין דאפי' אם אמר זבינתיה מפלוני דזבנה מינך דלא הויא חזקה עד שיאמר אתה מכרתי לי כדקתני סיפא אלא הא עדיפא ליה למינקט שלא אמר לי אדם דבר מעולם לאשמועי' דלא הוי פתח פיך לאלם כדאמר בגמ':

שלא אמר לי אדם דבר מעולם פשיטא קשה למהר"ם דמאי פריך פשיטא הא לעיל (בבא בתרא דף כח:) פריך גמרא אלא מעתה חזקה שאין עמה טענה כו' ופירש שם בתוספות פירוש א' דאפי' אמר [שלא אמר] לי אדם דבר מעולם פריך ונראה לומר דמכח סיפא דמשמע דאפי' מפלוני. דזבנה מינך זבינתה לא הויא חזקה פריך פשיטא ונראה כי זה דוחק דמנא ליה למיפרך ארישא טפי מאסיפא דהא מרישא איכא למידק איפכא וליפרוך טפי מסיפא לרישא ונראה לי דמקשה לא מסיק אדעתיה דנטעון ליה אנן ולהכי פריך פשיטא דטענה גרידא אינה מועלת דאינה טענה ומשני דס"ד דנטעון ליה אנן דכיון דלא מיחה שלש שנים ודאי מכר לו או מחל ועוד יש לומר דלרבנן דרבי ישמעאל דלא ילפי משור פריך פשיטא אבל קשה דבמתניתין לא הוזכרו רבנן ומתני' כר' ישמעאל ונראה דפריך אחזקה דיום אחד דמתני' נמי איירי בה מדקתני כל חזקה כדפ"ה:

אמרי לי אחוי (לי) שטרך וכשלא אוכל להראות שטרי שהפסדתיו יאמרו שגזלתיה אבל כשאומר לא אמר לי אדם [דבר] מעולם לא יאמרו שגזלתיה אלא ראיתי שלא מיחו בידי והחזקתי בה ונמצא שמחל לי:

והא אחזקי לי פירש הקונטרס בניתי כותל על פיו והוא סייע לי וכיון שבמצותו עשה הוי חזקה שיש עמה טענה וקשה דמדקאמר בתר הכי והא אחיל משמע דעד השתא לא הוה מחזיק בה מטעם מחילה ועוד דלאלתר הוה ליה לרב נחמן למימר מחילה בטעות הואי ונראה לפרש דרב ענן הוה טעין שלקח ממנו ולא הי' לו עדים שלקחה והיה רוצה להיות נאמן מתורת חזקה וכי א"ל רב נחמן דלאו חזקה היא השיב לו רב ענן והא אחיל דאע"פ שאינו נאמן לומר לקחתיה תהא שלי מטעם מחילה דסייע בגודא בהדאי והיה לו עדים או היה מודה בסיועו ואין הסוגיא מוכחת כן:

כמאן כר"י קשה לרשב"א דהאמר רב ענן לעיל (בבא בתרא דף לח:) לדידי מפרשא לי מיניה דמר שמואל מחאה בפני עדים שאין יכולין לומר לו כו' משמע דלא בעי בפניו מחאה והיינו דלא כר"י ושמא סבר כוותיה בחדא ופליג עליה בחדא:

אמר ליה מחילה בטעות הואי וקשה דבפ' איזהו נשך (ב"מ דף סו: ושם ד"ה התם) אמר רב נחמן השתא דאמור רבנן אסמכתא לא קני הדרא ארעא והדרי פירי למימרא דסבר רב נחמן מחילה בטעות לא הויא מחילה והא איתמר המוכר פירות דקל לחבירו כו' ואמר רב נחמן ומודינא דאי שמיט ואכיל לא מפקינן מיניה ומשני התם זביני והכא הלואה ופירש הקונטרס הכא הלואה ומיחזי כרבית שמתחלה בהלואה באו לידו וכרבית קצוצה דמו ואין אבק רבית אלא במכר כגון לקח ממנו פירות דריש מתניתין דהתם משמע דבכ"מ לרב נחמן מחילה בטעות הויא מחילה בר מהתם בהלואה דמיחזי כרבית והכא סבר רב נחמן דלא הויא מחילה ומיהו בלאו הכי קשה על פירושו דהא אמר רבינא התם בריש פירקא (דף סב.) דמשכנתא בלא נכייתא בדינינו אין מחזירין ממלוה ללוה דלא חשיב רבית קצוצה ומסתמא דלא פליג עליה רב נחמן ונראה לרבינו תם דה"פ דבכ"מ סבר רב נחמן דלא הויא מחילה כדאמר הכא ובריש המפקיד (ב"מ דף לה.) קאמר נמי רב נחמן התם שומא בטעות הוא ובספ"ק דגיטין (דף יד.) נמי אמר דקנין בטעות חוזר אלא היינו טעמא דרב נחמן דהתם זביני ולא הויא מחילה בטעות שאפי' היה המוכר יודע שיוכל לחזור לא היה חוזר דניחא ליה דליקו בהימנותיה וגמר ומקני אבל הכא הויא הלואה והלוה אינו מקני ליה אלא בתורת מכר והמכר אינו כלום דאסמכתא היא ולא גמר ומקני וכיון דהדרא ארעא הדרי נמי פירי אבל אם היה נותן בתורת רבית היה קונה דאבק רבית אין יוצא בדיינים ורבא דהוה בעי לאותובי אונאה לא היה יודע זה הפירוש שאם היה יודע לא היה מקשה כלום מאונאה דהכא לא הויא מחילה בטעות כדפרי' גמר ומקני ור"נ היה משיב מאיילונית לפי סברת רבא כלומר אדמותבת לי מאונאה תסייען מאיילונית אלא על כרחך צריך אתה לחלק כדפרישית:

האי עובדא דרב ענן אהדר גודא בארעא דחבריה יש מי שפירשה כאידך עובדא דרב כהנא דעייל תרתי או תלת אוניאתא בארעא דחבריה, ולומר דרב ענן נמי אעייל גודא בארעא דחבריה ופש ליה מארעא דחבריה מגודא ולגאו, ואתא לקמיה דרב נחמן וקא טעין דלבתר דחזא דפש ליה מארעא דחבריה זביניה מחבריה לההוא טופינא, ומהימן, דהא אית ליה סהדי דאחזיק באפיה ולא מיחה, ואמר ליה רב נחמן דלא מהימן, דאי משום דהחזיק באנפיה לאו חזקה היא, דלית הלכתא כרבי יהודה ורבי ישמעאל. וכגון דהוו ליה לחבריה סהדי דאהדרה לגודא בארעיה, הא לאו הכי רב ענן מהימן, מגו דאי בעי אמר לא היו דברים מעולם. הדר אמר רב ענן נהי דלא מהימנת לי דזבינא לי מיניה, מכל מקום הא אית ליה סהדי דאתא וסייע בהדאי והוה ליה כמאן דאזיל גבאי ואמר לי חזק וקני, ואמר ליה רב נחמן מחילה בטעות הוא, דכי היכי דטעי איהו ואהדרה שלא לדעת הם הכי נמי חבריה לא ידע. שמעינן מינה דטעמא דלא ידע חבריה, הא ידע קנה רב ענן. ואם תאמר אם כן מאי שנא מהא דגרסינן בירושלמי (ה"י) תני תמן הפותח חלון בחצר חברו במעמד חברו רבי אומר פותח בשמאל וסותם בימין, הגע עצמך שהיה עומד שם יכיל למימר ליה בעינא הוינא לעיילך, היה מושיט לו צרורות יכיל למימר ליה מגחך הוינא בההוא גברא. וי"ל דהכא בשעמל חברו בעשיית הכותל יותר מרב ענן, ובכי הא מוכחא מילתא דמדעתיה יהיב. ולי נראה דשאני הכא דמחצה על שניהם הוטלה לבנותה ואין אדם משחק בחברו ומפסיד את שלו להוציא הוצאת בנין הכותל להפסד שיבנה ויסתור משום גיחוך. עוד יש מקשים, דאפילו כי אהדריה מדעת חבריה דרב ענן, מאי הוי, מכל מקום חזקת רב ענן שלא מדעתו היתה, דסבור היה רב ענן דבשלו הוא בונה, והוה ליה כאותה שאמרו ביבמות פרק רבן גמליאל (יב, ב) למה הדבר דומה לעודר בנכסי הגר וכסבור שלו הוא דלא קני. ותירץ הראב"ד ז"ל דשאני הכא דאיכא דעת אחרת מקנה, ומסתברא דלאחר שבנו ונודע לו לרב ענן החזיק בו רב ענן קודם שמיחה חברו, והילכך אלו היה מכיר בו חברו הוה ליה כמאן דאמר ליה לך חזק וקני, והא אחזיק קודם שחזר בו. ומכל מקום לעיקר הפירוש יש קצת גמגום, שלא מצינו מתנה בלשון מחילה, והוה ליה למימר והא יהיב לי דאתא וסייע בהדאי בגודא. והנכון מה שראיתי בנמוקי הרמב"ן ז"ל, דיש מי שפירש, דרב ענן לא כנס לתוך חברו אלא מקום הכותל בלבד, והיה מקום שהיה על שניהם לגדרו, כגון גנה וכיוצא בה, והלה רוצה שיחזירו כותל למקומו, ואמר לו רב ענן אף על פי שהיה לי לגדור מתחלה כדי שלא אזיקך בהיזק ראיה, כיון שגדרת בתוך שלך החזקתי לי באותו היזק ואין עליך להחזיק כותלים למקומן, ואמר ליה רב נחמן לאלתר לא הוי חזקת מחילה, דלית הלכתא כרבי ישמעאל וכל שכן כרבי יהודה דמתניתין. ואם תאמר היכי קאמר הכא רב נחמן דמחילה בטעות לא הויא מחילה, והא איתמר המוכר פירות דקל לחברו אמר רב הונא עד שלא באו לעולם יכול לחזור בו משבאו לעולם אינו יכול לחזור בו, ורב נחמן אמר אף משבאו לעולם יכול לחזור בו, ואמר רב נחמן מודינא דאי שמיט ואכל לא מפקינן מיניה, ודייקינן מינה בפרק איזהו נשך (ב"מ סו, ב) גמרא הלוהו על שדהו דרב נחמן סבר דמחילה בטעות הויא מחילה, ואקשינן התם מדידיה לדידיה דאמר גבי הלוהו על שדהו השתא דאמור רבנן אסמכתא לא קניא הדרא ארעא והדרי פירי דאלמא מחילה בטעות לא הויא מחילה, ופריקו התם זביני הכא הלואה, ופרש"י ז"ל שם הכא הלואה ומשום דאיכא רבית לא הויא מחילה אבל הכא זביני והויא מחילה, ואם כן הכא דזביני הוא אמאי אמר דלא הויא מחילה, ומיהו לגירסתו של רבינו תם ז"ל אינו קשה, דרבינו תם ז"ל גריס שם זביני שאני, כלומר מוכר פירות דקל אפילו ידע דיכול לחזור בלא היה חוזר בו, דאומדן דעתא הוא דרוצה הוא להעמיד מקחו, אבל בהלואה ושאר כל מילי דאי ידע לא הוה מחיל, מחילה בטעות לא הויא מחילה. וכבר כתבתיה שם במציעא. והרמב"ן ז"ל תירץ, דהא למה הדבר דומה לאונאה דאמרינן התם לא ידע דליחול, הילכך אין כאן מחילה, והכא נמי כיון שלא היה יודע דבארעיה אהדר גודא ליכא מחילה, אבל גבי פירי דאסמכתא איהו ידע דהאי מידיה זבניה ניהליה והוא מוחל אלא שלא היה יודע שיוכל לחזור בו הילכך איכא מחילה, ואף על גב דבטעות לענין דינא הויא מחילה.

המשנה השלישית והכונה בה להתחיל בביאור החלק השלישי בענין חזקה שאין עמה טענה ואמר על זה כל חזקה שאין עמה טענה אינה חזקה אמר לו מה אתה עושה בתוך שלי שלא אמר לו אדם דבר מעולם אינה חזקה שמכרת לי או שנתת לי במתנה הרי זו חזקה והבא מחמת ירושה אינו צריך טענה אמר הר"ם הבא משום ירושה הוא שירש אותו קרקע וכשנתברר שאכלו אביו שלש שנים או שאכלו הוא שלש שנים או שאכלו מקצת השלש והבן אכל תשלום השלש נתקיימה החזקה לבן:

אמר המאירי כל חזקה שאין עמה טענה אינה חזקה וביאר הענין במשנה עצמה כגון שבא המערער אצלו וקבל עליו ואמר לו מה אתה עושה בתוך שלי והוא אינו טוען שלקחה הימנו או שנתנה לו במתנה ודר בה שני חזקה אלא שאמר שדרתי בה שני חזקה ולא ערער אדם עלי מעולם אין זו חזקה כלל ומוציאין אותה מידו אפילו דר בה כמה וכן הלכה וכתבו גדולי המחברים שאע"פ שלא טען עליה אין מוציאין אותה מידו עד שיביא זה המערער עדים שהיא שלו הא כשיביא עדים תחזור לו היא ופירותיה ויש חולקין לומר שמאחר שזה בא בטענת אבות בבריא והלה מודה שלא היה שלו נותנין לו למערער ומביא ראיה ממה שאמרו בפרק הכותב פ"ה ב' ההוא דאפקיד שב מרגניתא בי ר' מיאשא שכיב ר' מיאשא ולא פקיד ואמרו שם חדא דר' מיאשא לא אמיד ועוד הא יהיב האי גברא סימנא ופירשו שלא הוצרכנו לשתי סבות אלו אלא מעשה שהיה כך היה וכל שזה תובע בבריא והלה לא אמיד נותנין לו ואף זו כיון שזה המחזיק מודה שאין קרקע שלו נותנין לאחר ואין זה נראה ושמועת ר' מיאשא פרשו גדולי המפרשים ששתי הסבות הוצרכו לשם ר"ל לא אמיד ויהיב סימנא ועוד שאם כן במציאה מה הוצרכנו לסמנין וא"ת מאחר שזה מכריז מציאתו קל הוא לכל אדם לומר שלי היא אף בזו אני אומר כן הואיל וזה רואה שדה זה ביד האחר ויודע בו שלא היה שלו אם זוכה בה בלא עדי אבות קל הוא אצלו לומר שלי היא אלא ודאי אין מוציאין ממנו עד שיברר זה שהיא שלו והבא מחמת ירושה אינו צריך טענה ר"ל אבי לקחה ממך אלא כל שאומר שמאביו ירשה הואיל והוא דר שם שני חזקה מעמידין אותה בידו ומ"מ יתבאר בגמ' שצריך להביא ראיה שאביו דר שם או נשתמש שם כאדם המשתמש בשלו אפילו יום אחד ואין צריך לומר אם אביו דר שם שני חזקה שאם כן אין הוא צריך חזקה כמו שיתבאר הא אם לא הביא ראיה שאביו דר שם אפילו יום אחד אין דבריו כלום שהרי הוא לא טען עליה לא מצדו ולא מצד אבותיו וכן לא נודע קרקע זה לאבותיו וכן יתבאר למטה שאפילו נראה שם אביו לבקר ולסייר את תחומיה כאדם הרוצה ליקח אין זה כלום כמה פעמים אדם הולך לבקר ולסייר בקרקע שאינו לוקח:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

זה שערערו עליו ולא טען טענת מקח אין פותחין לו כלומר שנחקרהו כלום היה לך שטר ואבד עד שמחמת שאתה חושש שאם תטעון לקחתיה יאמרו לך אחוי שטרך אינך רוצה לטעון טענת מקח אלא מניחין אותו בטענתו ודנין אותו על פיה להוציאו ולהחזירה למערער ומ"מ כתבו גדולי הדורות שלפנינו שהוא בעצמו שרצה לחזור ולטעון רשאי שהרי לא אמרו אלא שלא לפתוח לו בכך הא חזר הוא וטען ממך לקחתיה נאמן שהרי לא הכחיש דבורו הראשון וכן היא בפירושי חכמי צרפת:

מקצת חכמי צרפת הורו שאם בנה אדם חורבא של חברו והחזיק בה אחר הבנין שלש שנים ולאחר שלש בא בעל החורבה והזקיקו לדין עליו וזה לא טען טענת מקח אלא שזכה בבנינו הואיל ולא מיחה בו כל שלש שאע"פ שטענה זו אינה מועלת במקום חזקה בלא בנין שהרי חזקה שאין עמה טענה היא במקום בנין מיהא מועלת מאחר שהניחו לבנות והניחו אחר הבנין שלש שנים החזיק והוציאו להם דין זה ממה שהוזכר בכאן באחד מן החכמים שנכנס שטף מים בשדהו והפיל המחיצות שבין שדהו לשדה חבירו והוליכן וניטשטש מקום המחיצות עד שלא ניכר רשום מקומן והחזיר המחיצות בתחום שכנו וכשבא שכנו ותבעו לדין ובירר שבתוך שלו החזירן טען הוא והא אחזיקי לי והשיבו הדיין כמאן כר' יהודה וכר' ישמעאל דסבירא להו כל בפניו לאלתר הויא חזקה ר' יהודה כמו שהוזכר במשנה השניה ור' ישמעאל כמו שהזכירו בסוף הפרק באחד שפתח לחצר השתפין ובא לפני ר' ישמעאל ואמר לו החזקת לית הלכתא כותיהו ודקדקו חכמים אלו בהוראתם שזה שאמר והא אחזיקי לי פירושו חזקה בלא טענה ואעפ"כ טעמא דלאלתר ואין הלכה כר' יהודה הא לאחר שלש מיהא היינו דנין אותה בחזקה ויש מהם שלא הפריזו על המדות כל כך אלא שפירשו והא אחזיקי לי שעל פיו ובמצותו בניתיה והוה ליה כעין לך חזק וקני והיא דומה לחזקת טענה שהרי יש כאן טענת מתנה ונמצא שאף אלו מודים בהוראה זו ובלבד בשיטעון שעל פיו ובמצותו בנה והרבה חלקו אף בזו מצד שהרי בניר אמרו שאינה חזקה שאף הוא אומר כל שיבי דכרבא ליעול בה כמו שבארנו למעלה והבונה רשותו של חברו הרי דינו מפורש בבבא מציעא הן ביורד ברשות הן ביורד שלא ברשות ומ"מ הואיל ואין אצלך טענת מקח אין חזקת שלש שנים כלום אף בבנין ואע"פ שנכסי הגר נקנין בבנין נכסי הגר אין אנו צריכין בהם אלא לחזקת קניה ומ"מ אף אלו מפרשים והא אחזיקי לי בלא טענת מקח אלא שהם באים בה מצד שאין בנין זה דומה לבנין אחר הואיל ועירבו עם שדהו נתאלם כח קנינו בחזקת שלש וכמו שאמרו ב"ק ט' א' החזיק בה מאימת מכי דייש אמצרי ופירשו בה שערבו עם שדותיו ופרץ הגדר שבנתים ונמצא שאף הם מודים שבנין המערב הקרקע בשלו עם חזקת שלש מועיל אף בלא טענה ולדעתנו אף בזו כל שאין בה טענה אינו כלום וזה שאמרו בכאן והא אחזיקי לי דעתו היה על חזקת המחילה וכמו שביאר לבסוף אלא שהיה הדיין סובר בדבריו שהיה טוען טענת מקח והראיה שהרי לא מיחה בו ועל זה השיבו כמאן כר' יהודה ור' ישמעאל לית הלכתא כותיהו וחזר זה ובירר טענתו שלא בטענת מקח הוא בא אלא בטענת מחילה מצד שהוא סייע עמו במלאכה והוא השיבו שמחילה בטעות היתה שלא היה סבור עליו שיהא נכנס בשלו ומחילה בטעות אינה מחילה כמו שביארנו בפרק איזהו נשך ואע"פ שאמרו בעושה מחיצה בחצר חברו ומעמיד בה בהמתו שהיא חזקה דוקא בחצר השתפין שהשתפין מקפידין על המחיצה ומאחר שהניחו מחל אבל בחצר חברו לא החזיק כמו שיתבאר לק' נ"ז א':

אלא שמ"מ צריכין אנו ללמוד שהנראה מזה אף לפירושנו הוא שכל שהיה יודע שהוא שלו ואעפ"כ סייע עמו מחל ובתלמוד המערב אמרו הפותח חלון בחצר חברו אומרין לו יגעת ופתחת בשמאל יגע וסתום בימין הגע עצמך שהיה שם יכיל מימר בעינא דתילעי הגע עצמך שהיה הוא מושיט לו צרורות יכיל מימר מגחך הוינא בך כלומר על דרך הליצנות הייתי מסייעך ולמדנו שאף הסיוע אינה מחילה ומ"מ פירשוה גדולי המפרשים תוך שלשים ואף לדבריהם יש לדון דוקא בפתיחת חלון אבל גוף קרקע לעולם אינו נקנה במחילה וכן גדולי המפרשים הסכימו שכל שאין צד טענת מקח אין ראיה למחילה אף בסיועו ומעשה זה יראה להם שצד טענת מקח היתה שם שלא היתה הטענה אלא למקום רחב הכותל שכנסה בתוך של חברו והדברים נראין הואיל וסייע שמחל לו מצד הוצאת הבנין שכך הוא נהג העולם שכל שאין האחד נותן חלק בהוצאת הכתל מניח ריוח המקום לחברו ומתוך כך היה סיועו ראיה למחילה אלמלא שבטעות היתה וזהו עיקר הדברים ומה שאמר את אי הוה ידעת מי הוה עבדת פירושו מי הוה עבדת עד שתדע ממנו אם היה רוצה ליתן בהוצאה אם לאו ויש מפרשים שדברי תלמוד המערב הם בחלון וכיוצא בו שהמזיק עושה בתוך שלו והניזק אינו מקבל חסרון בשעת העשיה אבל דבר שהוא ניזק בשעת העשיה הרי הסיוע ראיה למחילה ואף בחלון כל שנתברר היזקו ולא מיחה מחל וכל שכן אם סייע אחר שנתברר הזקו והוא שכתבו גדולי המחברים במי שפתח חלון בחצר חברו שאם מחל לו בעל חצר או גלה דעתו במחילה כגון שסייע עמו או ידע ההזק ולא ערער החזיק בחלון ואינו יכול אח"כ לחזור ולערער עליו ולסתום ומה שכתבו במקום אחר באחד מן השתפין שבקש לפתוח חלון בחצר חברו שחברו מעכב עליו מצד היזק ראיה ואם פתח יסתום פירושו שפתח ולא נתגלה דעה האחר במחילה וזהו שאמרו שבקש לפתוח וראיתי מי שהבין בדבריהם חלוק בין חצר חברו לחצר השותפין ואין הדברים נראין שהרי דברי הירושלמי שנאמר בהם יגע וסתום נאמרו בחצר חברו ומ"מ אע"פ שלענין חלון נראין הדברים כן לענין חזקת קרקע בסיוע בנינו נראה שאינה חזקה אלא על צד שיש שם סבה שהדברים נראין מתוכה שמחל בסיועו כגון זה שלא היתה הטענה אלא על מקום הכותל והיו הדברים מראים הואיל וסייע שמחלו בהוצאתו ויש מפרשים על סיוע זה שלא היה סיוע מעשה ובידים אלא סיוע להוצאה אלא שלא היה נותן בכל חלקו וכל כיוצא בזה אלמלא שבטעות היה אין כאן גיחוך ואין הדברים נראין:

תוס' בד"ה שלא אמר כו' דכיון דלא מיחה ג' שנים ודאי מכר לו או מחל כו' עכ"ל מכר היינו כדמשני הכא מ"ד האי גברא מיזבן זבנה כו' ומחל היינו כמ"ש התוס' לעיל בריש פרקין ובשמעתין דנקט מכר ה"ה דה"מ למנקט מחילה וחדא מנייהו נקט מיהו התוס' לעיל דנקטו מחילה קשה למה שבקו מכר דנקט בשמעתין וי"ל דדברי התוס' דלעיל לשאר תירוצים שכתבו התוס' הכא דשפיר פריך תלמודא לעיל אלא מעתה חזקה שאין עמה טענה כו' דהיינו בלא טענה תהא שלו דאית לן למימר דהכי טען איהו גופיה שלא א"ל אדם דבר מעולם דהיינו שמחל לי אבל מכר לא משמע בדבריו שאמר לא א"ל אדם דבר מעולם אבל בשמעתין דפריך פשיטא דאיהו לא טעין ומשני דאנן טענינן ליה קאמר שפיר דבמכר נמי איכא למימר דאנן טענינן ליה ודו"ק:

והלכתא חיישינן האי סתמא דחיישינן ליה למתנה טמירתא ליתא אלא במתנה דהויא לאחר זמן אבל במתנה מעכשיו כיון דאקני ליה מההוא יומא ומטא לידיה קמה ליה ברשותיה ואיו לך פרסום גדול מזה וכן אמר רבינו זצ"ל וגאון זצ"ל נמי כך אמר אבל ודאי אהדר ביה מקמי דתמטי האי מתנה לידיה דמקבל וקא טעין דלמתנה טמירתא הוא דאיכוון ולהכי כתב לה סתמא טענתיה טענה דהא אכתי לא מטא לידיה דמקבל כי היכי דמפרסם בהכי. הר"י ן' מיגש ז"ל. עלה בידינו האי מתנה טמירתא לא מגבינן בה אף על גב דתפס מקבל מתנה מטלטלים שנתן לו במתנה טמירתא אגב מקרקעי או שתפס פירות הקרקע מוציאים ממנו. והיכי דמיא מתנה טמירתא דאמר להו לסהדי זילו אטמרו וכתובו ליה והיכא דלא אמר להו זילו אטמרו וכתובו ליה וגם לא אמר להם תיתבו בשוקא ובברייתא ותכתבו לו חוששים שמא לא נתנה בלב שלם וזהו מה שאמרו חיישינן. ומתנתא טמירתא לאו מודעה לחברתה שאם נתנה אחר כך מתנה בפרהסיא שנקנה. אבל אם יש שם הוכחה שהשניה יש בה צד הכרח הראשונה מודעה לשנייה כמעשה דההוא גברא דאזל לקדושי איתתא בנהרדעא כו'. ומתנה סתם שלא פירש לעדים תיתבו בשוקי ובברייתא ותכתבו ליה גם היא אינה מודעה לחברתה ואף על פי שאמרו סתמא חיישינן הדברים מראים כי מתורת ספק אנו מבטלים אותה כיון שהיא עומדת בחזקת בעלים הראשונים אפילו תפס מקבל מתנה את המטלטלים מוציאים ממנו דקיימא לן אוקי ממונא בחזקת מאריה קמא כל זמן שלא תפס ברשות הלכך המתנה השנייה קיימת שהרי כחו וזכותו נתן לשני ושוב אין הנותן נאמן לומר שהיא של חבירו. ואם לא רצה לכתוב השטר בפרהסיא השטר כשר שהרי אפילו אם היה השטר כתוב וחתמו ונתנו לו כשר אבל ודאי צריך לצוות על החתימה שתהא בפרהסיא. עד כאן מעליות הר"י ז"ל. והשאר כבר הוא כתוב בנמוקי יוסף משמו ז"ל. מצאתי כתוב כתב ה"ר יצחק נרבוני בצרור הכסף בשם הגאונים ז"ל שהנותן מתנה טמירתא אם נותן טעם לדבריו למה הוא מצוה להטמין כגון שהוא מתיירא מקרוביו או משאר בני אדם אחד בריא ואחד שכיב מרע בכולן מתנתו קיימת. עד כאן.

כגון זה פתח פיך לאלם כו' על מה שכתב רשב"ם ז"ל שמעינן מהכא וכו' כתוב בשיטה לא נודעה למי. ומסתברא לי דדוקא בשלא יצא חוץ לבית דין דאי יצא והדר טעין טענתיה אגמרוהו. עד כאן.

והא אחזקי לי כמאן כרבי יהודה ורבי ישמעאל ברבי יוסי כו' ואם תאמר דתהוי נמי כוותייהו הא חזקה שאין עמה טענה היא ולא עדיף לאלתר לדידהו משלש שנים לרבנן. יש לומר דרב ענן אמאי דאמר לבסוף דאהא וסייע בהדאי בטינא קא סמיך וכיון דעבד הכי כמאן דאמר ליה לך חזק וקני דמי וקני ליה רב ענן לההוא ארעא במאי דגדר בה וכדתנן וגדר כל שהוא כו' ורב ענן דהוה קים ליה שקנאה מעיקרא בהאי מילתא הכי קאמר והא אחזיקי לי ומה שהחזקתי בה ראיה שזכיתי בה ברצונו ואף על פי שלא פירש כמה חזקה שיש עמה טענה היא ואמר ליה רב נחמן שאין חזקתו ראיה דלא קיימא לן כוותייהו. והדר אמר והא אית להו סהדי בעיקר זכותי דאחיל ארעא ואתא וסייע בהדי בטינא וכמאן דאמר לי לך חזק וקני דמי ואמר ליה דמחילה בטעות היא וכי היכי דאת לא הוה ידעת איהו נמי לא הוה ידע. זה נראה לי פירוש לפירוש רשב"ם ז"ל. וזה לשון שיטה לא נודעה למי: ונראה בעיני שכך היה אומר רב ענן והלא החזקתי והיכי קאמרת ליזיל אהדר מיד ולא קא בעית מינאי מה אתה עושה בשל זה שהרי יכולני לטעון מכירה או מתנה הואיל והחזקתי ואמר ליה רב נחמן שאין זו חזקה. חזר ואמר ליה דל מכאן חזקה שהרי גם אנכי איני רוצה לטעון מה שאינו מיהו הא אחיל לי תביעתו וזכותו בזה דהא אית לי סהדי דאתא איהו וסייע בגודא בהדאי ואמר ליה דמחילה בטעות הויא. עד כאן לשונו. על מה שכתבו התוספות ואין הסוגיא מוכחת כן. כתוב בתוספות הרא"ש ז"ל וזה לשונו: ומיהו הדר גודא בארעא דחבריה לא משמע שלקחה ועשה כן וצריך לומר דמעיקרא אתא רב ענן מכח מחילה וחזקה ולא הוצרך לפרש המחילה דפשיטא דאין חזקה בלא טענת מחילה והדר תו קאמר הא קא אחיל מדסייע בגודא בהדאי ומעיקרא נמי מצי רב נחמן למימר ליה דמחילה בטעות היא אלא דלא הוצרך רב נחמן למימר ליה כיון שאין החזקה חזקה. עד כאן לשונו.

אמר ליה כמאן כרבי יהודה כו' נראה לי שיש ללמוד מכאן דרבי ישמעאל ברבי יוסי דקאמר גבי חזקה דפתיחת חלונות לאלתר הויא חזקה דוקא בחזקה שיש עמה טענה קאמר דומיא דחזקת קרקע לרבי יהודה דעל כרחך בחזקה שיש בה טענה קאמר דומיא דשלש שנים. ועוד אי קסלקא דעתך לרבי יהודה לאלתר הויא חזקה בלא טענה דקסבר כיון שהחזיק בפניו וסבל לו מחל לו על חזקת קרקע היכי אקשינן לעיל גבי הא דתנן כל חזקה שאין עמה טענה אינה חזקה פשיטא והלא לרבי יהודה לאלתר הויא חזקה בלא טענה וכיון דלא מהניא לרבי ישמעאל ברבי יוסי חזקת דחלונות בטענת סבלנות לאלתר בפניו אף על גב דחזקה שיש עמה טענה מהניא לאלתר ואפילו בחסרון קרקע הוא הדין לדידן דלא מהני בשלש שנים. וכי תימא להכי אקשינן פשיטא דכיון דמצרכי רבנן שלש שנים פשיטא דצריך טענה דאי משום מחילה לאלתר הויא מחילה. מכל מקום למדנו דכל חזקה התלויה בשלש שנים לא מהניא מטעם מחילה וסבלנות הלכך חזקת חלונות והוא הדין למזחילה וזיז וסולם וכיוצא בהם דחזקתם שלש שנים דלא קיימא לן כרבי ישמעאל ברבי יוסי אלא כרבי חייא ודאי לא מהניא חזקתם מטעם סבלנות אלא מטעם מכר ומתנה ואין ספק דחזקת חלונות שלש שנים כיון דקיימא לן דלא הויא לאלתר ולא נתפרש בה זמן אחר ועוד דגבי חזקות דמתניתין מיתניא שהם שלש שנים. ואם באת לדחות דלעולם בטענות סבלנות בחלונות לאלתר אף על גב דלרבי יהודה לא מהני בדבר שיש לו חסרון קרקע לאלתר אם כן מנא ליה לתלמודא דלרבי ישמעאל ברבי יוסי מהניא חזקה בחסרון קרקע לאלתר אף עי פי שיש עמה טענה דלמא בחלונות דמהניא היינו דאין שם חסרון קרקע דהא אמרת דאפילו בלא טענה מהני מהאי טעמא. אמר ליה מחילה בטעות היא. שמעינן מהכא דמאן דסתר מחיצה שבינו לבין חברו והוא בונה בתוך של חברו בפני חברו ובא חברו וסייע עמו בבנין המחיצה בפני עדים זכה זה בקרקע שהכניס בתוך שלו דהוה ליה כמאן דאמר ליה חבריה לך חזק וקנה ודייקינן מדקאמר רב נחמן מחילה בטעות היא מכלל דכל היכא דלא הויא מחילה בטעות הוה קני בכהאי גוונא. ולא דמי להאי עובדא דאיתא בירושלמי וכו' ככתוב בנמוקי יוסף. הר"י בעליות ז"ל. והרשב"א תירץ וזה לשונו: על קושית הירושלמי ויש לומר דהכא בשעמל חברו בעשיית הכותל יותר מרב ענן ובכי הא מוכחא מילתא דמדעתיה יהב. עד כאן לשונו. וזה לשון הראב"ד ז"ל: לא קשיא התם מחילה בלא טענה הואי אבל הכא דאיכא טענה הנאת בנין ליכא גיחוך. ויש מפרשים סיוע דרב ענן דסייע בהדיה בבנין הכותל מעט עזר ולא כפי מה שהיה ראוי לו ובכהאי גוונא ודאי ליכא גיחוך. עד כאן. וזה לשון הר"י ז"ל בעליות: והא דאמרינן ואי דלי ליה צנא דפירי לאלתר הויא חזקה אינו על דרך זה דהתם אחזקה דמתניתין קאי ודוקא בחזקה שיש עמה טענה הא לאו הכי מחילה אין כאן שאין ראיה במה שסייעו בנטילת פירות על מחילת קרקע אלא על מחילת הפירות שהוא לוקט וכדאמרינן בריש פרקין שתא קמייתא מחיל איניש ולא אמרינן דהויא מחילה לגבי קרקע ואפילו על מחילת הפירות שאכל אין ראיה במה דדלי צנא דפירי אלא על מחילת הפירות שסייעו ליטול. ועוד דהא דקאמר רב ענן הא אחיל לי דאתא וסייע בגודא בהא דוקא הוא מפני שסייעו להחזיק ולקנות קרקע דגדר הויא חזקה. עכ"ל. עוד יש מקשים דאפילו כי אהדריה מדעת חבריה דרב ענן מאי הוי מכל מקום חזקת דרב ענן שלא מדעתו היתה דסבור היה רב ענן דבשלו הוא בונה והוה ליה כאותה שאמרו ביבמות פרק רבן גמליאל (יבמות דף נ"ב) למה הדבר דומה לעודר בנכסי הגר וכסבור שלו הוא דלא קני. ותירץ הראב"ד ז"ל דשאני הכא דאיכא דעת אחרת מקנה ומסתברא שלאחר שבנו ונודע לו לרב ענן החזיק בו רב ענן קודם שמיחה חברו והלכך אלו היה מכיר בו חברו הוה ליה כמאן דאמר ליה לך חזק וקנה והא אחזיק קודם שחזר בו. הרשב"א ז"ל.

רשב"ם ד"ה חיישינן כו' והיכא דקיימא ארעא תיקום עיין לעיל דף לב ע"ב תוס' ד"ה והלכתא:

תוס' ד"ה כמאן כו' היינו דלא כר"י קשה לי הא אמרינן לעיל דגם ר"י מצי סבר דמחאה שלב"פ הוי מחאה אלא דעצה טובה קמ"ל וביותר הא ר"נ אמר כן לעיל ושפיר אמר כאן לרב ענן כמאן כר"י וצ"ע: