מסכת בבא בתרא דף כ״ט עמוד א׳

דאי לא תימא הכי הרי שלח ירמיה לאותן שהיו בבבל שגלו עם יכניה י"א שנה קודם גלות צדקיהו בנו בתים ושבו כי לא תצאו משם עד מלאת לבבל שבעים שנה למה ליה להזהירם על זאת אלא עצה טובה קמ"ל דהוא משיא אותם הכא נמי עצה טובה בעלמא היא:

תדע דכל עצמו היה יגע ליעצם עצה טובה דקאמר להו נמי מקום גניזת שטרותיהם היכן הם מתקיימים יותר:

מחיל איניש על פירות קרקעו לאדם האוכלן:

אלא מעתה כיון דאתרי שנין מחיל תיהדר ארעא ממי שיצא עליו ערעור לסוף שנתים תיהדר ארעא לבעלים לבר מפירי דהא מחיל ליה עלייהו:

אלמה אמר רב נחמן לקמן בשמעתין [עד כאן פירוש רש״י זצ״ל מכאן ואילך פירוש רבינו שמואל ב״ר מאיר]:

שתא קמייתא לא קפיד וכו' תימה מנא לן דר' ישמעאל דוקא יליף משור המועד ולא רבנן אינהו נמי מצי גמרי משור המועד דהיינו טעמא נמי דלעיל דגמר משור המועד דכיון דקפיד בג' זמנין ולא מיחה א"כ ודאי מכרה או נתנה לו וי"ל דלא דמי דודאי דר' ישמעאל דאזיל בתר אכילות שפיר מצי למיגמר משור המועד דמה התם הוחזק נגחן בג' פעמים אף כאן בשלש אכילות אם לא שמכרה לו היה מקפיד ואין זה וזה תלויים בשהוי זמן אבל לרבנן דתלוי בשהוי זמן כמה ישהה ויקפיד לא שייך למגמר משור המועד:

אלא מעתה מחאה שלא בפניו כו' אור"י דליכא לאוקמי פירכא דאביי אלא כשהן בעיר אחת דאי בעיר אחרת היכי פריך דלא תהא מחאה ותהא חזקה אדרבה כיון דלא הויא מחאה לא הויא חזקה דהא אינו צריך לבא בעיר אחרת לפני המחזיק ולמחות כדמוכח לקמן:

הני נוגעין בעדותן הן ואם תאמר ואמאי הוו נוגעין בעדות הא איכא מיגו דה"מ אמרי פרענא לך אגר ואע"ג דבתר דתקון רבנן שבועת היסת לא מהימני לאסהודי בהאי מיגו כדאיתא בריש האיש מקדש (קדושין מג:) הכא דאמתני' קיימינן ואכתי לא ניתקנה שבועת היסת מאי פריך להימניה במיגו ויש לומר דהאי לאו מיגו הוא שיראים לומר פרענו לך כי שמא יזכה האחר ויתבע מהם פעם שנית [וע"ע תוס' שבועות מה: ד"ה בעדים]:

אמר מר זוטרא אי טעין ואמר כו' הקשה ר"י בר מרדכי לפ"ה כי לא טעין נמי אמאי לא נשאל מהן כי שמא אינן יודעין על הלילות שלא נוציא על פיהן שלא כדין דבכל עדיות אנו דורשין יפה וכאן נמי אמאי לא נחקור אותן מספק ולאו פירכא היא דכיון שהעידו על הימים אפי' יאמרו אין אנו יודעים על הלילות מסתמא כיון שדר בימים דר נמי בלילות אם לא שטוען המערער שבודאי לא דר ור"ח פירש דמר זוטרא קאי אפירכא דרב יימר דפריך נוגעין בעדותן הן וקאמר מר זוטרא אי טעין ואמר המחזיק לייתו תרי סהדי דדרו ביה שלש שנים ביום ובלילה והבו לי אגרא ונפקו ואזלו להו והנהו דדיירי ביה אחריני נינהו טענתו טענה ולא נוגעין בעדותן הן דלא דיירי בה השתא דמצי למימר להו הבו לי אגר ביתא אלא אינהו אמרו דיירנא ואינהו אמרו פרענו והפה שאסר הוא הפה שהתיר דאי בעו אמרי לא דיירנא ביה וליכא למימר דדילמא מכחיש להו שהוא לא היה יודע כלל שהיו דרים באותו בית ובסמוך לא גרסינן מודה מר זוטרא אלא ומודה רבא דבעי' שלש שנין ביממא ובליליא אם הנך עדים רוכלים המחזרים בעיירות אע"ג דלא אמרו דדרו ביה שלש שנין ביממא ובליליא אלא אמרי בידינו היה זה הבית שלש שנים רצופות אע"ג שימים רבים הם מחזרים בעיירות ולא היו בזה הבית עדותן עדות ור"ת גרס דדיירנא ביה שלש שנין ופירש דאביי ורבא תרוייהו סבירא להו דאין צריך להביא עדים על הימים ועל הלילות ורבא לא אמר ביממא ובליליא אלא להוציא המקשה מסברתו ולא לפלוגי אאביי אתא וקאמר מר זוטרא אם אמר העידוני סתם שדרתי ג' שנים בחזקת ימים ולילות אע"פ שלא ראו ממש כל הימים והלילות אלא שבחזקת כן מחזקין אותו שכל שעה שהיו נכנסים פעמים ביום ופעמים בלילה היו רואין אותו בביתו טענתיה טענה והוה ליה למימר עדותן עדות אלא אגב דנקיט ברישא דמילתיה אי טעין אומר נמי טענתיה טענה ומודה רבא וה"ה מר זוטרא ואביי ברוכלין המחזרין בעיירות אף על גב דלא טען טענינן ליה דאין צריכים להעיד שראו ממש שהרי הם מחזרין בעיירות ואין יכולין להעיד על הראיה אלא יעידו שבחזקתו היה זה הבית שלש שנים ימים ולילות:

הא דאקשי ליה אביי לרבא אלא מעתה הני דבר אלישיב דקפדי אפילו אמאן דחליף אמצרא דידהו הכי נמי דלאלתר הוי חזקה וכי תימא הכי נמי אם כן נתת דבריך לשיעורין. תמיהא לי, אדרבא דמהאי טעמא הוה ליה לרבא למימר דאפילו דבר אלישיב לא נחזיק עלייהו בבציר מתלת, משום דכל מדת חכמים כך הוא שמתקנין על הדרך הרב ודרך הכלל לא על דרך הפרט, בארבעים סאה הוא טובל מים שכל גופו של אדם טובל בהן, בארבעים סאה חסר קורטוב אינו טובל ואפילו קטן שכל גופו טובל בעשרים סאה, אלא שיש אחרת כיוצא בזו בפרק קמא דקדושין (יא א) אי הכי בנתיה דרבי ינאי דלא מקניאין נפשייהו בתרקבא דדינרי. וצריך לי עיון.

אלא אמר רבא תלת שנין מזדהר איניש בשטריה טפי לא מיזדהר כלומר, דזה יודע דטפי לא מיזדהר, כי לא מיחה תוך שלש מיחזי כמערים לשתוק עד שיאבד זה ראיותיו. ובהכין סלקא שמעתין, דטעמא דשלש שנים משום דתלת מזדהר טפי לא מזדהר. ואלא מיהו האי טעמא מיגד אגיד נמי באכילת פירות, דהא ניר לא הוי חזקה וכן אפיק כורא ועייל כורא. וטעמא דמילתא משום דהאי טעמא דתלת מזדהר וטפי לא מזדהר לאו כהלכתא בלא טעמא נקטינן ליה, אלא בטעמא תליא, והוא משום דכיון דרובן של בני אדם מקפידין באכילת פירות של שלש שנים, וכאידך טעמא דרבא, ובפחות מכאן לא קפדי, אף לוקח זה חושש ונזהר בראיותיו כל שלש, דמימר אמר שמא יבא היום או מחר ויערער עלי, אבל לאחר שראה זה שותק כל שלש בוטח שלא יערער עוד ושוב אינו נזהר בשטרו. והילכך כל שאכל אותו שלא כדרך הבעלים בתפתיחה, ואי נמי לא אכל פירות שלש [אלא] בניר, ואי נמי לא נשכר באכילתן כגון אפיק כורא ועייל כורא, עדיין הלוקחין נזהרין, דחוששין שמא לא חששו הבעלים לערער כיון שלל אכלו שלש פירות או שלא נשכרו באכילתן. והיינו נמי טעמיה דשמואל דאמר דדקל נערה אפילו מפחות משלש הויא חזקה, דכיון שאכל פירות הראויין לאכול אותן בין שלש שנים, בוטח דלא ימחה עוד. ומזה הטעם גם כן הוא מה שאמר רבא בעצמו לקמן (בבא בתרא נ, ב) גבי הא דאמר רב אשת איש צריכה למחות, ואקשינן עלה ממתניתין דקתני ולא לאיש חזקה בנכסי אשתו [ומוקמינן] לעולם בבעל וכגון שחפר בה בורות שיחין ומערות, דכיון שהחזיק בקרקע לפניה והיא לא מיחת שוב לא נזהר הבעל בשטרו. ואף על גב דאפילו בבי דבר אלישיב דקפדי טובא לא הויא חזקה בפחות משלש שנים, כשאר אנשים, דילמא משום דכיון דרובן של בני אדם אין דרכן להקפיד כולי האי אכתי נזהר זה בשטרו, שמא יטעון עליו שלא הקפיד כמו שאין דרכן של שאר בני אדם להקפיד, אבל בחופר בו בורות שיחין ומערות אין שום אדם סובל כך, שאין אדם רואה שמקלקלין קרקעו כולי האי ושותק.

אמר רב חמא ומודה רב הונא באתרא דמוברי באגי פירוש, שאף על פי שאכן מפוזרות הויא חזקה. אבל שנת ההוברה לא סלקא ליה, וכדאמרינן לקמן (בבא בתרא לו, ב) דלכולי עלמא ניר לא הוי חזקה.

תנן חזקת הבתים והא בתים ביממא ידעי בלילא לא ידעי' כלומר, בשלמא אי אמרת אף על פי שאכלן מפוזרות, היינו דמשכחת לה, וכגון שדר שם שש שנים, ושלש שנים דקתני גבי בתים, לא שלש ממש קאמר וכגון שאכלן אב"ג, אלא שידור שם שיעור שלש שנים קאמר. אלא לרב הונא אפילו דר בהן שש שנים מפוזרות הן, ובתים נמי ליכא למימר דביממי דתלת שנין תיסגי להו בבית הבדים ומרחצאות, דהנך שאני דליממא עבידן לליליא לא עבידן, אבל בתים בין ליממא בין לליליא עבידו.

ומשני אביי מאן מסהיד אבתי, כלומר אפילו ביממי נמי, שיבבי מיסהדי, דשאר עוברי דרך אפילו ביממא נמי לא סהדי, ושיבבי ידעי ביממא ובליליא. ושיבבי כי מסהדי לא צריכי לאסהודי ממש דדר ביה תלת שנין ביממא ובליליא, דבזמן שכיבה מאן ידע ומאן מסהיד, אלא מסהדי דלא הרגישו דנפיק ואפיק מאני תשמישתיה מהתם, וסתמא דמילתא אם איתא דנפק אי איפשר דלא הרגישו. ויש עדות כיוצא בזה, וכדאמרינן לקמן (בבא בתרא מג, ב) בשמעתין דמכר לו פרה מכר לו טלית, דאמרי ידענא ביה דלא הוות ליה ארעא מעולם, ואין מי שיכול להעיד כן אלא אם כן היתה ידם בתוך ידו מיום שנולד ועד עכשיו, אלא שהם שכנין ומכירין, ואמרי לא ידענו שהיה לו קרקע מעולם, שאלו היה לו אנו היינו יודעין.

ורבא אמר כגון דאתו בתרי ואמרי אנא אגירנא מיניה ודאירנא ביה תלת שנין ביממא ובליליא. יש מפרשים דרבא לא בא לחלוק אעדות שיבבי דאמר אביי, אלא לארווחא למילתא. ויש מפרשים דהא דרבא איצטריכא בדברא במקום שאין שם שכנים. ויש מפרשים דנפקא מינה היכא דטוען המערער בבריא שלא דר בה בלילות, דלאביי אפילו כן בעדות דשיבבי סגי ליה דמימר אמרינן אם איתא כדקאמר שיבבי ידעי, ומדלא ידעי דנפק אפילו בליליא דר בה. ולרבא לא סגי ליה בהכין עד דמסהדי בהדיא דדר ביה בין ביממא בין בליליא, ושיבבי לא ידעי אלא שוכרין. והראשון נראה עיקר, דרב לא בלשון פלוגתא אמרה, ואביי ודאי בכל ענין אמרה, דאם לא כן, עדיין תיבעי ביממא ידעי בליליא לא ידעי אם טעין אידך בבריא דלא דר ביה בליליא.

דאתו בתרי ואמרי אנן אגירנא מיניה פירש הראב"ד ז"ל, דדוקא בששכרו בשטר, דאית ליה קלא, אבל בלא שטר לא דלית ליה קלא, וכדאמרינן לקמן (בבא בתרא מא, ב) שלש לקוחות מצטרפין וכולן לקוחות בשטר, ואמרינן נמי בסמוך הני מילי דלא כתבו עיטרא אבל כתבו עטרא קלא אית ליה. ויש מפרשים אפילו שלא בשטר. וכן נראה עיקר. ולא דמי לשלשה לקוחות, דהתם כל חד וחד מהני לקוחות לא מפיק קלא דאתי מכח קמא, וכיון דחזי מערער דכל חד וחד מהני מפיק קלא דלקוחא הוא בידו, מימר אמר כדרך הגזלנין הן אוכלין ואין אחד מהן שאכלה שלש שנים, ולפיכך לא חשש למחות, והוא הדין והוא הטעם לההיא אמתא דרמי בר חמא דבסמוך. אבל שוכרין מימר אמרין דמחמת הלוקח הן דרין שם ואינהו מפקי ליה לקלא, ומערער מידע ידע דשוכרין מחמת הלוקח הן דרין שם והוה ליה למחויי.

הני נוגעין בעדותן הן ואם תאמר מאי נגיעה איכא, אי יהבא אגרא למערער מן דינא מפקי ליה מלוקח. י"ל פעמים שאין ללוקח מה לאישתלומי מיניה ויראין הן שמא יפסידו. ואי נמי לא בעי למיקם בהדי משכיר בדינא ודיינא. אי נמי חוששין שמא יטעון עליהן הלוקח רעתי. ואם תאמר אכתי מאי נגיעת עדות איכא, ליהמנינהו מגו דאי בעי אמרי למערער ממך שכרנו ולך פרענו. י"ל דאין זה מגו, דיראים הם לומר כן, כי שמא יביא הלוקח עוד עדים אחרים ונמצאו מתחייבין ליתן שכר ללוקח פעם אחרת מתוך הודאתם. אי נמי השתא דתקון רבנן שבועת היסת אין כאן מגו, דאי אמרין הכי צריכין הן שבועה, וכאותה שאמרו בקדושין בפרק האיש מקדש (קידושין מג, א) הן הן שלוחיו הן הן עדיו, והשתא דתקון רבנן שבועת היסת אינן נאמנין.

כל חזקת טענה שאינה בשלש שנים מוציאין אותה מיד המחזיק הן גוף הקרקע הן הפירות שאכל ממנה ואין אומרים שהפירות מיהא נמחלו שאין טעם החזקה מצד מחילה כלומר ששתי שנים אדם מוחל בכך ולא שלש שבודאי אין אדם מוחל כלום בכיוצא בזה אלא טעם הדבר שמשלש שנים ואילך אין אדם נזהר בשטרו אא"כ על ידי מחאה שבתוך שלש כמו שהתבאר:

וכן החזקה אין נותנין דברינו בה לשיעורין אפילו היה אדם שנודע בו שהוא זריז בעניניו ונזהר על שטרותיו בפרט יתר על שאר בני אדם אין אומרים אלו היה לו שטר היה השטר אצלו אף לאחר שלש אלא הולכין אחר סתמן של בני אדם שמא יראה לך לסתור דעת זה ממה שהיו סבורין בסוגיא זו לבא לדין חזקה מדין קפידא כלומר תרתי שנין לא קפיד איניש תלת קפיד והקשו אלא מעתה כגון הני דבר אלישיב דקפדי אפילו אמאן דחליף אמצרא הכי נמי דלאלתר הויא חזקה ולדעתנו היה לו להשיב שמ"מ הולכין אחר סתמן של בני אדם יראה שכונתו היתה לומר שאין סתם בני אדם שלא להקפיד על כך אלא הרבה בני אדם קפדים בכך ולקח דרך משל בני אלישיב שהיו נודעים במדה זו והוא שאמר כגון הני כלומר שהרבה בני אדם במדה זו ואין כאן סתם אצל אחת מן המדות:

שנים אלו הסכימו הגאונים שאם היתה שנה מעוברת וחסר חדש העבור מחזקתו אפילו יום אחד ממנו אין חזקתו כלום שאין שנים אלא בהם ובעבוריהם:

שלש שנים שאמרו צריך שיהו רצופות ואם לא היו רצופות אע"פ שהחזיק בהם שלש שנים שלמות ומיום ליום אין זה כלום הואיל ומפזרות היו מעתה זרעה שנה והבירה שנה ובדרך זה כמה שנים לא החזיק ומ"מ אם היה מקום שנהגו במדה זו ר"ל שזורעין שנה ומבירין שנה החזיק ומ"מ כתבו מקצת מפרשים דוקא אחר שש שנים ששני ההברה אין עולין לחשבון אלא שהמנהג מועיל שלא להקרא הפסק וקצת מפרשים חלקו לומר שאף שנת הברתו עולה לו וראיה רמוזה להם למטה בשמועת אלא מעתה אחד אכלה אג"ה ואחד אכלה בד"ו אלא שאין בה הכרע ואפילו היה מנהג המקום חלוק בכך ר"ל שקצתן מובירין וקצתם אין מובירין כלל הרי זו חזקה יכול הוא לומר מנהג זה נאה לי שלא להכחיש את הקרקע:

אף בבתים וחצרות אם היו בתים שאין דרכן של בני אדם לדור בהם אלא ביום כגון חנויות מכיון שהחזיק בה שלש שנים החזיק ומ"מ בזו אין צריך אלא לשלש שהרי שעות הראויות לתשמיש רצופות היו כל שלש וגדולי המפרשים רומזים הפך הדברים בהגהותיהם ולא נראו הדברים אלא שאפשר שהם מכונים לדעת אחרת ואף בפירושיהם כתבו כדברינו וכן אני אומר במקומות של בית הכנסת שכל שהחזיק שלש שנים רצופות על המנהג הראוי להם והוא שעות שבתפלה החזיק שאין הכונה אלא לחזקת שלש שנים רצופים בשעות הראויות לתשמיש ואף ימי אבלו אין מפקיעין את חזקתו וכל שכן ימי חליו ויש אומרים כן אף לכשהוא הולך לעסקיו שאין הליכתו מפקעת חזקתו אלא שאין נראה כן:

הא בתים וחצרות שדירתן ביום ובלילה הדין מבולבל מתוך בלבול פירושים שבסוגיא זו ועיקר הדברים בו שאם בא זה והחזיק ובא הלה וערער וטען זה שני חזקה והביא עדים שדר בה שלש שנים רצופות הרי זו חזקה ואין בית דין טוענין לו להביא עדי יום ולילה וזהו דעת מר זוטרא וכנגד רב הונא ומ"מ אף לדעת מר זוטרא אם טען המערער מעצמו בבריא שלא דר בה המחזיק בלילות מכיון שטען הוא לעצמו נזקקין לו ומזקיקין את המחזיק להביא עדים שדר בה ביום ובלילה וגדולי המחברים פירשו אף בטענת שמא ושמא תאמר היאך עדות זו מצוייה ודאי מצוייה היא על ידי שכנים שרואים עניני דירה וזמן שכיבה וקימה לא מצא עדות על ידי שכנים וכגון שהיה ביתו מחוץ לעיר אלא שאמרו שנים ואמרו אנו שכרנוה מזה המחזיק ודרנו בה שלש שנים רצופות ביום ובלילה אם כבר פרעו השכירות למחזיק אין נאמנין ומזקיקין אותם לאמת דבריהם בעדים מפני שהם נוגעים בעדות שכל שיש לו להחזיר קרקע מתחת ידו אם השכירה לאחרים בשעה שהיה מחזיק בה ונפרע מן השכירות מוציאין השכר מהם פעם שניה ונותנין לבעל הקרקע והם חוזרין ודנין עם המשכיר כמו שביארנו בפרק כיצד הרגל ושמא הוא עני או שאין מוציאין ממנו אלא בקושי ואם לא פרעו השכירות אלא שהם מוכנים לתתו למי שיזכה בו עדותם עדות והרי היא חזקה שכל שדר בה אחר מכחו הרי הוא כאלו הוא בעצמו דר שם ואפילו טען בעל הבית עליהם בבריא שלא דרו בה בלילות נזקקים לעדותם שהרי אינם בעלי דבר ואפילו בפרעו השכירות אם המחזיק פקח והחזיר להם השכירות ליתנו לראוי לו יראה שעדותם עדות אלא שחכמי הדורות שלפנינו כתבו שאף זה אינו עדות שהרי מ"מ מחמת ממון הוא ולא יראה לי כן וראיה לדברי למטה בענין שתפין שמעידין זה על זה אחר שיסלק המעיד את עצמו מן הדבר כמו שיתבאר:

ואע"פ שביארנו לדעת מר זוטרא שאנו פוסקין כמותו בבתים וחצרות שאם לא טען אין טוענין לו מודה הוא שאם זה המחזיק היה מן הרוכלים המחזרין בעיירות בכל יום ואין לו בני בית שישארו לשם והוא חוזר בערב לביתו שנמצא עקר חזקתו בלילה הואיל ואין לרוב היום אצלו תשמיש או דירה בבית שאף אנו טוענין לו להביא עדי לילות שהרי עיקר החזקה בלילות היא כך יראה בפירוש הסוגיא ובפסק שלה ויש מבלבלין אותה בשנוי גירסאות ובפירוש ופסקים ואף גדולי הפוסקים והמחברים סתמו בהם את הדברים ואף גדולי הרבנים פירשו ברוכלין המחזרין בעיירות שאם המערער רוכל ואינו נכנס לעיר אלא ברחוק זמן שטוענין לו ואין זה כלום שהרי מ"מ כשהוא נכנס חוקר הוא על עניני ביתו ונכסיו וכן יש מהם שפירשו בדברי מר זוטרא הראשונים שאם יצאו השוכרים מן הבית וטען המחזיק שיצאו השוכרים ויעידו שאע"פ שפרעו השכירות נאמנין הואיל והמערער לא ידע בדירתם ואין זה כלום שהרי סבורים הם שיבא הענין לאזניו וישאל שכירותו מהם וסוף הענין עיקר הדברים לענין פסק כמה שכתבנו:

חכמי הדורות שלפנינו כתבו שאין שוכרים אלו נאמנים אף כשאינם נוגעים בעדות אא"כ אומרים ששכרוה בשטר שיש לה קול שאם לא כן אף הוא טוען שלא ידע שמחמתו הם באים ואין דעתי נוטה בכך הואיל והם הם ששכרוה כל שלש ולא ממנו שכרוה היה לו למחות מ"מ אם העידו שנים על שנה ושני שוכרים אחרים על האחרות הואיל ולא הושלמו שני חזקה לכת אחת יראה הדין כדבריהם וכן יראה למטה משמועת שלשה לקוחות מצטרפין ואף הם כתבו שאע"פ שהיה שם שטר שכירות צריך עדים שדר בה המשכיר יום אחד ולא יראה כן ומ"מ לענין ראשון יש לדון שאף בלא הושלמו שני חזקה לכת אחת אין צריך שטר ואין קושיא משמועת הלקוחות שהמקח אין דרכו אלא בשטר וכשאין שטר אין קול אבל שכירות אין דרכו בשטר ויש לו קול אף בלא שטר ואע"פ שאנו דוחקין בכך את עצמנו לא בחנם אלא שאם כדבריהם לא היה לו לבעל התלמוד לישמט כל כך שלא לומר ששכרוה בשטר הואיל והדבר ידוע שאין רוב שכיריות נעשין בשטר:

בד"ה אלא מעתה כו' אדרבא כיון דלא הויא מחאה לא הויא חזקה כו' כדמוכח לקמן עכ"ל הכי מוכח לקמן מההיא דבשוקא בראי הואי דהיכא דלא הויא מחאה לא הויא חזקה וע"ש פי' רשב"ם וכן מוכח מתוך הסוגיא ממתניתין דהיה ביהודה כו' וא"כ לפום הך סברא דלא אסיק אדעתיה השתא למימר חברך חברא אית ליה כו' וא"כ בעיר אחרת נמי דלא הויא מחאה לא הויא חזקה אך קשה לכאורה מ"ש דהא אינו צריך לבוא בעיר לפני המחזיק ולמחות כו' מהיכא פסיקא ליה לר"י לומר כן דהא אדרבא לפום הסברא דהשתא דמחאה שלא בפניו לא תיהוי מחאה אית לן למימר דצריך לבא לפני המחזיק דהכי ס"ל לקמן תלמודא בההיא דאין מחזיקין בנכסי בורח ורבא נמי בעי למימר הכי אפי' אליבא דרבנן דהוי חזקה מיהודה ליהודה משום דבעי עד שיבא בפניו וימחה כמ"ש ר"י גופיה לקמן בד"ה ליתיב אדוכתיה כו' ע"ש ודוחק לומר דמ"ש הכא בעיר אחת היינו מיהודה ליהודה ובעיר אחרת היינו מיהודה לגליל ועוד דהא לפי אותה הסברא של רבא לא הוי טעמא דמיהודה לגליל לא הויא חזקה דלא הויא המחאה ואינו צריך לבא לפני המחזיק אלא דטעמא משום דהחזקה אינה נשמעת מיהודה לגליל כמ"ש התוס' בשם ר"י שם ונראה ליישבו דודאי לרבא לקמן בין לר"י בין לרבנן כיון דאפי' היכא דהמחאה נשמעת למחזיק בעי המחאה בפני המחזיק א"כ בעיר אחרת מיהודה ליהודה נמי בעי המחאה בפניו אבל אביי ודאי דלית ליה האי סברא דהא למאי דמסיק חברך חברא אית ליה לא בעי המחאה בפניו ואפי' אם ידוע לנו שלא הגיעה המחאה זו למחזיק כמ"ש התוס' לקמן א"כ בעיר אחרת נמי אפי' לפום דבעי המחאה בפניו היינו בעיר אחת דוקא משום שלא הגיע למחזיק המחאתו אבל לעיר אחרת ודאי דא"צ לבא ולמחות ודו"ק:

בד"ה אמר מר זוטרא כו' דדלמא מכחיש להו שהוא לא היה יודע כלל שהיו דרים באותו בית כו' עכ"ל נראה מלשונם שהמערער גופיה לא יכחיש אותם אף בלא עדים ואפשר שהוצרך לזה לאוקמי מלתא דמר זוטרא אף לבתר דתקינו רבנן שבועת היסת דהשתא אי הוה מכחיש להו המערער לא הוי מהימני בהאי מגו וק"ל:

הא דאקשי ליה אביי לרבא אלא מעתה הני דבר אלישיב דקפדי אפילו אמאן דחליף אמצרא הכי נמי דאלתר הויא חזקה וכי תימא הכי נמי אם כן נתת דבריך לשיעורין תמוה לי דאדרבה מהאי טעמא הוה ליה לרב למימר דבי בר אלישיב לא נחזיק עלייהו בבציר מתלת משום דכל מדת חכמים כך היא שמתקנים על דרך הרוב ועל דרך הכלל לא על דרך הפרט בארבעים סאה הוא טובל מים שכל גופו של אדם טובל בהם בארבעים סאה פחות קורטוב אינו טובל ואפילו קטן שכל גופו עולה בעשרים סאה. אלא שיש אחרת כיוצא בזה בפרק קמא דקדושין אי הכי בנתיה דרבי ינאי דלא מקניאן נפשייהו בתרקבא דדינרי וצריך לי עיון. הרשב"א ז"ל. אלא אמר רבא תלת שנין מזדהר איניש בשטריה טפי לא מזדהר כלומר שזה יודע דטפי לא מזדהר כי לא מיחה תוך שלש מחזי כמערים לשתוק עד שיאבד זה ראיותיו ובהכי סלקא שמעתין דטעמא דשלש שנים משום דתלת מזדהר טפי לא מזדהר. ואלא מיהו היינו טעמא מיגד אגוד נמי באכילת פירות דהא ניר לא הוי חזקה וכן אפיק כורא ועייל כורא וטעמא דמלתא משום דהאי טעמא דתלת שנים מזדהר טפי לא מזדהר לאו כהלכתא בלא טעמא נקיטין ליה אלא בטעמא תניא והוא משום דכיון דרובן של בני אדם מקפידים באכילת פירות של שלש שנים ובאידך טעמא דרובא ובפחות מכאן לא קפדו אף לוקח זה חושש ונזהר בראיות כל שלש דמכל מקום אמר שמא יבא היום או מחר ויערער עליו אבל לאחר שראה זה שותק כי שלש בוטח שלא יערער עוד ושוב אינו נזהר בשטרו והלכך כל שאכל אותו שלא כדרך הבעלים באספסתא ואי נמי לא אכל פירות אלא בניר ואי נמי לא נשכר באכילתה כגון אפיק כורא ועייל כורא עדיין הלוקחים נזהרים דחוששים שמא לא חששו הבעלים לערער כיון שלא אכלו שלשה פירות או שלא נשכרו באכילתם והיינו נמי טעמיה דשמואל דאמר דדקל נערה אפילו בפחות משלש הויא חזקה דכיון שאכל פירות הראויין לאכול אותם בין שלש שנים בוטח דלא ימחה עוד ומזה הטעם גם כן הוא מה שאמר רבא בעצמו לקמן גבי הא דאמר רב אשת איש צריכה למחות דאקשינן עלה ממתניתין דקתני ולא לאיש חזקה בנכסי אשתו לעולם בבעל וכגון שחפר בה בורות שיחין ומערות דכיון שהחזיק בקרקע לפניה והיא לא מיחתה שוב לא נזהר הבעל בשטרו ואף על גב דאפילו דבי בר אלישיב דקפדי טובא לא הויא חזקה בפחות משלש שנים כשאר אינשי דעלמא משום דכיון דרובן של בני אדם אין דרכן להקפיד כולי האי אכתי נזהר זה בשטרו שמא יטעון עליו שלא הקפיד כמו שאין דרכן של בני אדם להקפיד אבל בחופר בורות שיחין ומערות אין שום אדם סובל כך דאין אדם רואה שמקלקלים קרקעו כולי האי ושותק. הרשב"א ז"ל.

אם איתא דדידך הוא אבעי לך למזרעה למהר חזקתך הר"י בעליות. ומסתברא לי דאפילו רובא זרעי ומיעוטא מוברי מצי למימר הכי וכן מסתברא לי שאם מנהג המקום שהמוברים אינם נרים הקרקע וגם הוא לא נרה דהויא חזקה כיון שלא שינה. ומדברי רשב"ם נראה דבעינן נרה לעולם ואינו נכון בעיני. עד כאן משיטה לא נודעה למי.

תנן חזקת הבתים ואם תאמר ואי לית לן דרב הונא מי ניחא והא הויין להו שלש שנים מקוטעות שאין שם עדות חזקה על הלילות. יש לומר אי לאו דרב הונא הוה אמינא דחזקת הבתים בימים של שלש שנים כו' ככתוב בנמוקי יוסף. ואף על גב דשלש שנים לא משמע לכאורה ימים של שלש ויותר היה ראוי לשנות חזקת הבתים שש שנים דמשמע בסתמא שש שנים דימים דבלילה לא ידעי. יש לומר אגב דתנא באידך כולהו שלש שנים בבורות ובית הבדים ובית השלחין ועבדים תנא נמי הכי בחזקת הבתים וכולהו הנך חוץ מבתים ידעי בהו אינשי בשעות שדרך להשתמש בהן. עליות הר"י ז"ל.

מאן מסהיד אבתי שיבבי כלומר אפילו ביממא נמי שיבבי מסהדי דשאר עוברי דרך אפילו ביממא נמי לא מסהדי ושיבבי כי מסהדי לא צריכי לאסהודי ממש דדר ביה תלת שנין ביממא ובליליא כו' ככתוב בפסקי הרא"ש ז"ל ובנמוקי יוסף. ויש עדות כיוצא בזה וכדאמרי לקמן בשמעתתא דמכר לו פרה מכר לו טלית דאמרי ידענא ביה דלא הוה ליה ארעא מעולם ואין מי שיכול להעיד כן אלא אם כן היתה ידם בתוך ידו מיום שנולד עד עכשיו אלא שהם שכניו ומכיריו ואמרי לא ידענו שהיה לו קרקע מעולם שאלו היה לו אנו היינו יודעים. רשב"א ז"ל.

ורבא אמר כגון דאתו בי תרי ואמרי אנן אגירנא מיניה ודאירנא ביה תלת שנים ביממא ובליליא. יש מפרשים דרבא לא בא לחלוק אעדות שיבבי דאמר אביי אלא לארווחא למילתיה. ויש מפרשים דהא דרבא אצטריכא בדברא במקום שאין שם שכנים. ויש מפרשים דנפקא מינה היכא דטעין המערער בברי לא דר בה בלילות דלאביי אפילו כן בעדות שיבבי שלש סגי ליה דמימר אמרינן אם איתא כדקאמר שיבבי ידעי ומדלא ידעי דנפק אפילו בליליא דר ביה ולרבא לא סגי ליה בהכי עד דמסהדי בהדיא דדר ביה בין ביממא בין בליליא ושיבבי לא ידעי אלא שוכרים. והראשון נראה עיקר דרבא לא בלשון פלוגתא אמרה ואביי ודאי בכל ענין אמרה דאם לא כן עדיין תקשי ביממא ידעי בליליא לא ידעי אי טעין אידך בברי שלא דר בה בליליא. הרשב"א ז"ל.

דאתו בי תרי כו' צריך לומר דאוגרוה מיניה נשטרא לתלת שנין דאי לא מנא ידע הך מאי האי דאוגר להו. ועוד כיון דאמרינן דנקיטי אגרא דאכתי לא שקל מינייהו אגרא אם כן באיזו חזקה יקנה אותה ועיקר חזקה הכנסת פירות או שכר בתים אלא ודאי ששכרוה ממנו לשלש שנים וכתבו לו שטר שנתחייבו לו שכר שלש שנים ושטר קלא אית ליה ואיבעיא ליה למחויי. הראב"ד ז"ל. וזה לשון הרשב"א: פירש הראב"ד ז"ל דדוקא בששכרו בשטר דאית ליה קלא ובלא שטר לא דלית ליה קלא וכדאמרינן לקמן שלשה לקוחות מצטרפים וכולן לקוחות בשטר ואמרינן נמי בסמוך הני מילי דלא כתב עיטרא אבל כתב עיטרא קלא איה ליה. ויש מפרשים אפילו שלא בשטר וכן נראה עיקר ולא דמי לשלשה לקוחות דהתם כל חד וחד מהני לקוחות לא מפיק קלא דאתי מכח קמא וכיון דחזי מערער דכל חד וחד מהני נפיק קלא דלקוחה היא בידו מימר אמר כדרך הגזלנים הן אוכלים ואין אחד מהם שאכלה שלש שנים ולפיכך לא חשש למחות והוא הדין והוא הטעם לההיא אמתא דרמי בר חמא דבסמוך אבל שוכרין מימר אמרינן דמחמת הלוקח הן דרים שם ואינהו מפקי ליה לקלא ומערער מידע ידע דשוכרים מתמת הלוקח הן דרים שם והוה ליה למחויי.

הני נוגעין בעדותן הן ואם תאמר מאי נגיעה איכא אי יהבי אגרא למערער מן דינא מפקינן ליה מלוקח. יש לומר פעמים שאין ללוקח לאשתלומי מיניה ויראים הם שמא יפסידו ואי נמי לא בעי למיקם בהדי שוכר בדינא ודיינא. אי נמי חוששים שמא יטעון עליהם הלוקח פרעתי. הרשב"א ז"ל. או שמא זה השכירה להם בדבר מועט והמערער יוציא מידם שכר הבית משלם אלא שאין הטעם הזה מספיק דאם כן לישני ליה כגון ששכרוהו גם מזה בשוויו. עליות הר"י ז"ל.

על מה שהקשו בתוספות ואם תאמר והא איכא מגו כו' כתוב בתוספי הרא"ש ז"ל דמגו בתרי לא אמרינן דאין יורע מה שבלב חברו עד כאן. אי נמי יש לומר דאין הכי נמי דהוה מצי לתרוצי מתנין בכהאי גוונא אלא דניחא ליה למימר דאפילו בתר דתקון רבנן שבועת היסת משכחת לה. הר"ן ז"ל.