מסכת בבא בתרא דף קנ״ט עמוד ב׳

ולענין דינא לא והא תנן וכו' - תמיהא לי, דאכתי מנלן ממתניתין דכי כתיב תחת אבותיך יהיו בניך אפילו לענין דינא הוא, דאנן דינא תנן, ואכתי אמרינן דזו היא שקשה בדיני ממונות, דמאי אולמה דמתניתין מדשלחו מתם, דהכא והכא אמרינן דבן מוציא מיד הלקוחות ומן השעבוד ששעבד האב וכאן קשה לן אמאי נימרו ליה אבוך מזבין ומשעבד ואת מפקית. וצריך לי עיון. כתוב בנימוקי הרמב"ן ז"ל: הא דאמרינן וזו היא שקשה בדיני ממונות ואתי למיפשטא ממתניתין ודחינן לה, קשיא לן, וליפשוט מהא דתנן בפרק יש בכור לנחלה (בכורות א, ב) ולא בראוי כמוחזק בכתובה, והוא הדין לבעל חוב כדפרישנא ביש נוחלין וי"ל דהאי בשאר ראוי, כגון כפר דלוה, דאינו משתלם אלא לאחר מיתה וכגון זרוע ולחיים דלעיל, אי נמי כגון ירושה דאחוה ואחי אבוה דהוא ראוי וכדתנן והמייבם את אשת אחיו, אבל בנכסים דאבהתי לא סלקא דעתא. והתם נמי אמרינן בגמרא ולא בראוי כבמוחזק דסופא לאתויי נכסי דאבא דאבוה, אלמא מתניתין גופה בשאר ראוי הוא. והשתא סלקא דעתא דסופא דההיא משום שבח תנא לה, ונכסי דאבא מוחזקין הוו לבעל חוב ממה נפשך. ומיהו למסקנא דדינא ניחא, דכולהו הוי ראוי בבכור. עד כאן. כתב הראב"ד ז"ל: השתא דקיימא לן כדשלחו מתם דבן שמכר בנכסי אביו בחיי אביו ומת שהבן מוציא מיד הלקוחות דמצי למימר אנא אבוה דאב קא יריתנא, אלו ראובן שלוה מיעקב אביו ומכר מנכסי עצמו ומת בחיי יעקב ואחר כך מת יעקב מהו שיגבה חנוך בן ראובן מלקוחות של ראובן אותו חוב, דמצי אמר אנא אבוה דאב קא יריתנה והריני גובה חוב יעקב מנכסי אבי שמכר להם. ונסתפק הרב בדין זה. ולולי שנסתפק בו הרב ז"ל הייתי אומר שהדבר נראה כפשוט, שהדין עם חנוך דאיהו אבוה דאבוה קא ירית.

נפל הבית עליו ועל אשתו וכו' בית הלל אומרים נכסים בחזקתן וכתובה בחזקת יורשי הבעל נכסים הנכנסין והיוצאין עמה בחזקת יורשי האשה. כך גירסת הלכות הרב אלפסי ז"ל, ולא גרסינן בכתובה בלא וא"ו. ופירש נכסים בחזקתן נכסי צאן ברזל, (ואם) [והם] בחזקת שניהם, מפני שהיא הכנסתן מבית אביה והבעל קבלם על עצמו, והילכך שניהם מוחזקין בהן וכבר קפרא דאמר הואיל והללו באין לירש והללו באין לירש יחלוקו. וכתובה, היינו עקר כתובה ותוספת שכתב לה הבעל בכתובתה, בחזקת יורשי הבעל, דנכסים אלו מעולם לא היו ברשות האשה והילכך המוציא מחבירו דהיינו יורשי האשה עליהן להביא הראיה. ונכסי מלוג, דהיינו נכסים הנכנסין והיוצאין עמה כמו שהן בין שפחתו בין שהותירו, בחזקת יורשי האשה, דגוף נכסים אלו בחזקת האשה הן עומדין. ויש מי שאינו גורס וכתובה בוא"ו, אלא כתובה, ונכסים בחזקתן דקאמרי' בית הלל כלל ואחר כך פרט, כיצד כתובה דהיינו עיקר כתובה, ותוספת ונכסי צאן ברזל נדוניא שהכניסה לו וקבלן על עצמו בחזקת יורשי הבעל, ונכסים הנכנסים והיוצאין עמה דהיינו נכסי מלוג בחזקת יורשי האשה. והגרסא הראשונה עקר, דאלו לגרסא זו היאך שאלו בגמרא בחזקת מי, והלא פרשו בית הלל שהכתובה כולה בחזקת יורשי הבעל והנכסים הנכנסים והיוצאין עמה בחזקת יורשי האשה. וכבר כתבתיה בארוכה ביבמות פרק החולץ (יבמות לח, א) ובכתובות פרק האשה שנפלו לה נכסים (פ, ב) בסייעתא דשמיא.

אמר ליה רב אחא בר מניומי לאביי אף אנן נמי תנינא נפל הבית עליו ועל אמו. איכא למידק, רב ששת אדמהדר אברייתא דאב שנשבה ומת ואיצטריך לשבושה ולפרוקה, אמאי לא דייק לה ממתניתין וכרב אחא בר מניומי. תירצו בתוספות דניחא ליה לתרוצי ברייתא אגב אורחיה.