מסכת בבא בתרא דף קכ״ב עמוד ב׳

סתם ואחר כך מחלוקת הוא ואין הלכה כסתם תימה נהי נמי דלא חשיב סתם גמור מ"מ אהני הא דחשיב כרבים וחשיב רבי יוחנן כרבים לגבי רבים ויכול להיות הלכה כמותו דהא בריש מסכת ביצה (דף ב. ושם) אמרי' גבי שבת סתם לן תנא כר"ש דתנן מחתכין את הדלועין כו' אע"ג דסתם ואחר כך מחלוקת הוא דפליג עליה רבי יהודה דקתני רבי יהודה אומר אם לא היתה נבלה מערב שבת אסורה אלמא דלכל הפחות חשיב ההוא כרבים לגבי יחיד ושמא גרע טפי כשאין מחלוקת בסמוך דאיכא למימר דהדר ביה רבי מן הסתם ממה שסתם:

המשנה הרביעית והיא מענין החלק השלישי ואמר על זה אחד הבן ואחד הבת לנחלה אלא שהבן נוטל פי שנים בנכסי האב ואין נוטל פי שנים בנכסי האם והבנות נזונות מנכסי האב ואינן נזונות מנכסי האם אמר הר"ם ר"ל שהם שוים בירושת האב כלומר שדין ירושת הזכרים והנקבות בנכסי האם כענין ירושתם בנכסי האב והתורה הקדימה הזכרים על הנקבות ואין בין ירושת הבנים לאב או לאם הפרש אלא שהבכור נוטל פי שנים בנכסי האב:

אמר המאירי אחד הבן ואחד הבת לנחלה אלא שהבן נוטל פי שנים בנכסי האב ולא בנכסי האם והבנות נזונות מנכסי האב ולא מנכסי האם פירשו בגמ' אחד הבן ואחד הבת שוים בנכסי האב ובנכסי האם פירוש שדין הבן בנכסי האם כדינו בנכסי האב כלומר שהוא יורש במקום בת ואין הפרש בבנים בין נכסי האב לנכסי האם אלא שבנכסי האב נוטל בכורה ולא בנכסי האם וכן הבת דינה בנכסי האם כדינה בנכסי האב שלא לירש במקום בן ואין בה הפרש בין נכסי האב לנכסי האם אלא שבנכסי האב היא ניזונת אחר מיתת האב במקום בנים מכח תנאי בית דין כמו שמפורש בכתובות בנן נוקבן דיהון ליכי מנאי וכו' ובנכסי האם אין ניזונות אחר מיתת האם:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ומה שנכנס תחתיה בגמרא כך הוא:

הרוצה לעקור ירושה מיורשיו ולהוריש מי שאינו ראוי לירשו לא עשה כלום ומ"מ אם אמר על מי שראוי לירשו כגון בן בין הבנים ובת בין הבנות פלני בני במקום שאר בנים או פלנית בתי במקום שאר בנות יירשוני דבריו קיימים ונפקעה רשות האחרים מאליה ודין זה יש בו דברים ארוכים ולמטה יתבאר ענינם בע"ה:

גמרא ויתנו לכלב את חברון כאשר דבר משה עבד ה' מלשון א"מ ז"ל האי קרא שופטים א' ולא נזכר שם עבד ה' וצריך להגיה כאן גם בפרשב"ם אך תמיה לי למה אינו מוכיח שנתנה לכלב ע"פ ה' מדכתיב ביהושע ט"ו ולכלב בן יפונה נתן חלק בתוך בני יהודה על פי ה' ליהושע את קרית ארבע אבי ענק היא חברון עכ"ל:

גמ' וכ"ת קא סתם לן כרבי יוחנן בן ברוקא סתם ואח"כ מחלוקת היא וכו'. יש לדקדק מה בכך וכי לא מצינו בגמרא כמה וכמה סתם ואח"כ מחלוקת ומה שייך להקשות זה כלל והרשב"ם רצה לכלל זה במאי דפריך ועוד מאי אלא כאשר מבואר בדבריו אבל דוחק הוא דהא הקושיא דראשונה שמקשה סתם ואח"כ מחלוקת לא שייכא להקשות כלל ונראה דיש ליישב דהכי קאמר דסברת המקשה דמלשון התנא דנקיט אחד הבן ואחד הבת וכו' משמע דהבן בין הבנים פשיטא דיורש הכל אלא אפי' בת בין הבנות דעיקר מאי דאתא לאשמועינן הוא דבת שוה לבן וא"כ מלשון זה משמע דבבן היא הלכתא פשוטא משום דהכי קים לן ואם איתא דהכא סתם לן כר' יוחנן בן ברוקא אין הלכה כן משום דהא הוי סתם ואח"כ מחלוקת ואין הלכה כסתם וק"ל:

שם ברשב"ם ד"ה והבנות ניזונות בנכסים מועטים יש לדקדק מפני מה מוקי לה דוקא בנכסים מועטים הא יכול לפרש דמיירי בין בנכסים מועטים בין בנכסים מרובים דבנים אין נוטלים משום מזונות כי אם משום ירושה וזה לשון הר"ן והבנות נזונות וכו' מיירי אף בנכסים מועטים כדתנן לקמן פרק מי שמת והניח בנים ובנות וכו':

בא"ד ולא הבנים כדתנן לקמן בתחלת מי שמת מי שמת והניח בנים ובנות וכו'. כצ"ל:

ד"ה הא נמי תנינא שהיה צלפחד בכור וכו' וכשמת חפר ואח"כ צלפחד לא היה צריך להשמיענו א' הבן וא' הבת וכו' פשיטא דירשוהו בניו הן חלק פשיטותו הן חלק בכורתו. נ"ל דהא דכתב הרשב"ם וכשמת חפר ואח"כ צלפחד לא היה צריך להשמיענו דנוטלין חלק בכורה לא קאי אמתניתין דבנות צלפחד דאמתני' דבנות צלפחד לא שייך להקשות מה צריך להשמיענו דטובא השמיענו דא"י מוחזקת היא כדאיתא לעיל בגמרא (בבא בתרא דף קי"ט) דאם לא כן היה ראוי דהא אפילו חפר המוריש עדיין לא זכה בארץ וא"כ אפילו היה צלפחד בחיים כשנכנסו לארץ לא היה נוטל חלק בכורה בנכסי חפר אביו ובמה דתנן ושהיה בכור נוטל שני חלקים אשמועינן דארץ ישראל מוחזקת היא ולעיל פריך ממתני' דצלפחד ארב נחמן דמשני הכי קאמר א' הבן וא' הבת נוטלין בראוי כבמוחזק רוצה לומר חלק פשיטות ופריך הא נמי תנינא בנות צלפחד וכו' פי' הרשב"ם ואע"ג דהוי ראוי גבי צלפחד אביהן דאפילו אם מת בחיי חפר קאמר וכו' דהא לא מפליג תנא דמתני' וכו' ולא דייק לה הרשב"ם דאיירי אפילו מת צלפחד בחיי חפר מטעם דאי איירי שמת חפר בחיי צלפחד לא היה צריך לאשמועינן דנטלו בנותיו חלקו של צלפחד בנכסי חפר משום דאפילו היכא שמת חפר קודם שמת צלפחד צריך שפיר להשמיענו דבת הבן היא כבן לירש עם האחים כמו שפירש לעיל הרשב"ם במתני' בדף קי"ז ומה שכתב הרשב"ם כאן וכשמת חפר ואח"כ צלפחד לא היה צריך להשמיענו היינו אחר שכבר ידעי' דבת הבן היא כבן לירש עם האחין בחלק פשיטות אז פשיטא הוא גם כן דגומל חלק בכורה של אביו כשמת הזקן ואח"כ מת בנו הבכור אבל קודם דידעינן דין חלק הפשוט גם חלק בכורה אינו פשיטא וא"כ צריך לומר הא דמקשה הגמ' אשנוייא דרב פפא דמשני אחד הבן ואחד הבת נוטלין חלק בכורה על דרך פירוש רשב"ם דפירש דרוצה לומר אפילו היכא שמת הבכור בחיי האב הא ממתני' דפריך הא נמי תנינא דבנות צלפחד דנטלו חלק בכורת אביהם בנכסי חפר על כרחך צריך לומר דדייק דאיירי אפילו היכא שמת צלפחד בחיי חפר מדלא מפליג תנא דמתני' מידי כמו שכתב הרשב"ם לעיל כדפריך אשנוייא דרב נחמן והא דכתב הרשב"ם הכא וכשמת חפר ואח"כ צלפחד לא היה צריך להשמיענו אין רצונו לומר דמתני' דצלפחד לא היתה צריכה להשמיענו אלא רוצה לומר מתניתין דהכא אחד הבן ואחר הבת ובא הרשב"ם להוכיח משנויא דרב פפא דמשני דמתני' דאחד הבן ואחד הבת אשמועי' דנוטלין חלק בכורה דרוצה לומר אפילו היכא שמת הבכור בחיי הזקן כמו שפירש לעיל דאי רוצה לומר דוקא היכא שמת הזקן בחיי הבכור זה לא היה צריך התנא דמתני' דאחד הבן ואחד הבת להשמיענו דנוטלין חלק בכורה דכיון דכבר ידעי' דנוטלין חלק פשיטות של אביהן דמה לי חלק פשיטות ומה לי חלק בכורה אבל ממתני' דבנות צלפחד אינו מוכרח דאפילו בהיכא דמת חפר בחיי צלפחד צריך להשמיענו דנוטלין חלק בכורה אע"ג דחפר בעצמו לא זכה בארץ משום דארץ ישראל מוחזקת היא כדלעיל וק"ל:

תוס' ד"ה סתם ואח"כ מחלוקת הוא וכו' אלמא דלכל הפחות חשיב ההוא כרבים לגבי יחיד רוצה לומר והתם חשיב ר' שמעון כרבים לגבי רבי יהודה ולכך ודאי הלכה כר"ש והכא דרבים פליגי אר' יוחנן בן ברוקא וכיון דסתם הכא כרבי יוחנן בן ברוקא סתם חשוב כרבים והוי כמו רבים כנגד רבים אם כן אינו ודאי דהלכה כמותו אבל מ"מ יכול להיות הלכה כמותו והגמרא קאמר ואין הלכה כסתם דמשמע דודאי הוא שאין הלכה כן:

כתיב בתמנת חרס וכתיב בתמנת סרח אמר רבי אלעזר בתחלה פירותיה דומין לתרס שהן פגין וקשין ולבסוף פירותיה מסריחין מחמת שנתבשלו מאד באילניהן. אית דאמרי בתחלה פירותיה מסריחין מחמת שנתבשלו מאד באילניהן ולבסוף דומין לחרס כלומר קשין כחרס שאין עולה בהם רקב ואינם נפסדין. הרא"ם ז"ל.

אחר הבן ואחד הבת כו' מאי אחד הבן ואחד הבת אילימא דירתי כי הדדי והא תנן בן קודם לבת. ועוד מאי אלא כלומר אם משנתנו לא באת אלא להשוות בן הבן לבת בירושה למה הזכירה ההפרש שיש בבן עצמו בין ירושתו לאביו לירושתו לאמו וההפרש שיש בבת בין ירושתה לאביה לירושתה לאמה לא היה לו להזכיר אלא ההפרש שיש בין הבן לבת בירושה שהרי להשוות ביניהן ולהזכיר ההפרש שיש ביניהם הוא שבאת ולא באת להשוות בין ירושת הבן לאביו לירושתו לאמו כדי שיזכיר אחר זה ההפרש שיש ביניהם. ותירץ רב נחמן בר יצחק הכי קאמר כו'. הרא"ם ז"ל.

הכי קאמר אחד הבן ואחד הבת נוטלים בראוי כבמוחזק ואם תאמר הא נמי תנינא מההיא דפריך לעיל כל יוצאי ירכו של בן קודמים לבת אלמא בן הבן ובת הבן יורשים בנכסי אביהם. ושמא יש לומר דהוה אמינא יוצאי ירכו של הזכרים אבל נקבות לא דבת אינה נוטלת בראוי. הא נמי תנינא בנות צלפחד נטלו שלשה כו' רב נחמן היה דוחה דאי מהתם הוה אמינא חפר הוא דמת בחיי צלפחד וכן רב פפא לההיא דפריך בתר הכי. תוספי הרא"ש ז"ל. מה שפירשו רב פפא ורב אשי במשנה אחד הבן ואחד הבת בנחלה לא באו אחר רב נחמן בר יצחק אלא כל אחד מפרש אותה לפי דעתו. הראב"ד ז"ל.

סתם ואחר כך מחלוקת היא נהי נמי דלא חשיב סתם גמור כו' ככתוב בתוספות דהני מילי היכא דשנויים בבבא אחד ושונה דברי אחד מהם בלשון רבים משמע שדבריו עיקר אבל היכא שהם בבות מופלגות זו מזו וסתם כדברי היחיד ואחר כך שנה מחלקותם דברי שניהם איכא למימר דחזר בו מן הסתם הראשון. תוספי הרא"ש ז"ל.