בוני התלמוד

    דף ביאור

    מסכת בבא בתרא דף ח׳ עמוד א׳

    דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.

    לטקסט המלא במקור
    תלמוד בבלי · מפת הדף

    מסכת בבא בתרא דף ח׳ עמוד א׳

    מסכת בבא בתרא דף ח׳ עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 18 קטעים ממוספרים, כ־630 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

    רש"י

    אלו תלמידי חכמים אלמא אין צריכין חומה:

    [זו] כנסת ישראל כולם שוין לענין חומה וגודרים עצמן מלטמע בעובדי כוכבים:

    שאתה מחבב עמים שאתה מצהיב להם פניך להשליטן על בניך:

    כל קדושיו של ישראל בידך [הם] לשומרן:

    בלשון ארמי נאמר יתנו תרגום של ישנו כמו ושננתם ותנינון (דברים ו):

    אם תנו כולם וכן רובן יהיו שונין ועוסקים בתורה כשיגלו בעמים:

    עתה אקבצם בקרוב אקבצם:

    ויחלו מעט וגו' ואף [אם] מועטין הן השונין בעמים יחלו ממשא מלך ושרים יהיו בטלים מלשאת משא מלך ושרים. יחלו כמו לא יחל דברו (במדבר ל׳:ג׳):

    ועוד 25 קטעי פירוש על דף זה.

    Rashi on Bava Batra 8a · Sefaria

    תוספות

    לא שליט למרמא עליהם לפי שהיו עסוקים במלאכת שמים בבנין בית המקדש ה"נ אין להטיל מס על לומדי תורה:

    והלך זו ארנונא פי' בקונטרס עישור בהמות ותבואה כו' ור"ח פי' ארוחת דורון לשלטון העובר ממקום למקום שנותן לו כל עיר ועיר ארוחה ופירושו מלשון ויבא הלך לאיש העשיר (שמואל ב י״ב:ד׳):

    כריא פתיא פירש ר"ח להסיר גבשושית מרחוב העיר:

    ככלב וכעורב כמו שפי' הקונטרס והיינו דכתיב נותן לבהמה לחמה לבני עורב וגו' בהמה בגימטריא כלב:

    איפרא הורמיז פר"ח דמשמעות הלשון חן מאת המקום איפרא כמו אפריון נמטייה לר"ש (ב"מ דף קיט.) הורמיז שם שכינה כי ההיא דס"פ אחד דיני ממונות (סנהדרין דף לט. ושם ד"ה דהורמיז) מפלגא דידך ולעיל דהורמיז בזיי"ן מפלגא ולתחת דהורמין בנו"ן כמו הורמין בר לילתא לקמן (בבא בתרא דף עג.):

    יתיב רב יוסף וקא מעיין בה וא"ת וכי לית ליה ביבש קצירה תשברנה וגו' (ישעיהו כ״ז:י״א) כדאמרי' בפירקין (דף י:) וי"ל דקבל' משום שלום מלכות כדעבד רבא לקמן (שם) וכי היכי דפלגינהו רבא לעניי עובדי כוכבים ה"נ פדה בהו רב יוסף שבויי עובדי כוכבים ומיהו לא צריכי להכי אלא כדפירש הקונט' דרבא דקבלה משום שלום מלכות וכיון שאמר לו ליתן למצוה רבה לא היה אפשר לחלקם לעניי עובדי כוכבים דאסור לגנוב דעת הבריות ואפי' דעתו של עובד כוכבים (חולין צד.) אבל מעות המתחלקים לעניים אין כאן גניבת דעת דאינהו נמי ידעי שישראל רגילין לפרנסם כדאמר בהנזקין (גיטין דף סא.) מפרנסים עניי עכו"ם עם עניי ישראל מפני דרכי שלום והא דקבל מההוא טייעא דנדב שרגא לבי כנישתא בפ"ק דערכין (דף ו: ושם ד"ה עד) אע"ג דהתם לא היה שלום מלכות התם טעמא משום דהוו כמו קרבן ואמרינן (נזיר סב.) איש איש לרבות נכרים שנודרים נדרים ונדבות כישראל:

    Tosafot on Bava Batra 8a · Sefaria · CC-BY-NC

    מאירי

    מסים וארנוניות ותשחורות המוטלים על הצבור בין שהוא מס קבוע עליהם בין שהוא מס שמחדש להם ותובעו עכשו מהם אין תלמיד חכם חייב ליתן חלק בהם וראשי הצבור שמכריחין אותו בכך עוברים על דברי חכמים ואף רמז לזה בספרי הקדש במה שאמר דריוש על אנשי כנסת הגדולה מנדא בלו והלך לא שליט למרמא עליהון ודרשו בו מנדא זו מנת המלך בלו זו כסף גולגולתא והלך זה ארנונא ומ"מ יראה לי שלא הוזכרה כאן לפטור תלמיד חכם אלא למנת המלך והוא הנקרא כרגא או מס הידוע וקבוע על כלל הצבור וכן הדין בכל מיני מסים ותשחורות המוטלים על הכלל שהצבור חייבים להפקיע חלקם של תלמידי חכמים בשלהן אבל כסף גלגולת והוא הקבוע בפרט על כל פרט ופרט וכן ארנונא והוא מעשר בהמתו ותבואתו אין הדברים נראין להיות האחרים פורעין מה שהוא מתחייב בפרט ואע"פ שבכלם נאמר לא שליט וכו' דריוש הוא שצוה בכך ומוחל להם אבל לא הוזכרה כאן אלא למנת המלך וכך הדין בכל שהוא מוטל על הכלל וכן נראה לי ברור אלא שגדולי המחברים כתבו בקצת חבוריהם שהצבור חייבים לפרוע בשבילם אף באלו והביאו בשם רבותיהם שעשו מזה מעשה והדברים נראין כמו שכתבנו ומ"מ אף בזו כתבו גדולי הפוסקים דוקא בתלמיד חכם שאינו מתעסק בצרכי העולם כלל ותורתו אומנותו לגמרי אבל שאר תלמידי חכמים שמצרפין עניני העולם עם למודם אינם בכלל זה והדברים נראין:

    במסכת נדרים ס"ב א' אמרו שמותר לתלמיד להודיע את עצמו במקום שאין מכירין אותו עד שיכירוהו ויכבדוהו כראוי לו שנאמר ועבדך ירא את י"י מנעוריו ולא נאמר יהללך זר ולא פיך אלא במקום שמכירין אותו שם אמרו גם כן שבכל מקום שהוא לשם עם אחרים על איזה עסק שיש לו ולאחרים שם הן בבית דין הן באיזה מקום מותר לו לומר תלמיד חכם אני השתדלו בעניני תחלה ושלחוני שנאמר ובני דוד כהנים היו מה כהן נוטל חלק בראש שנאמר וקדשתו אף תלמיד חכם נוטל חלק בראש:

    כל שבני העיר נמלכין ועושין חפירה חדשה להוציא להם מים נפרעין ממנה אף מן היתומים שהרי זכות הוא להם ומ"מ אם לא מצאו מים ונמצאת הוצאתם ללא צורך מחזירין להם את חלקם שהרי אין כאן אלא חובה ואין חבין להם ומ"מ תלמידי חכמים נפרעין מהם בזו שהרי אף הם צריכין מים וכן בכל דבר שהכל משתמשים בו והוא שיש מי שפירש בזו תקון רחבה של עיר ומפרשין כריא דפתיא מלשון ירחיב שתרגומו יפתי ומ"מ בעלי שטה ראשונה פרשו פתיא הכלי שמונח שם תמיד לשתות בו עוברי דרכים ומ"מ אם לא היתה הוצאה זו בדמים לשכור פועלים אלא שיוצאים בני העיר לשם וחופרים הם בעצמם אין מכריחין תלמידי חכמים בכך שאין כבודם במלאכה פחותה כזו:

    אע"פ שהותר לתלמיד חכם להיות חתן בין האבלים שלא לפרוע חלקו במסים וארנוניות על הצד שביארנו לא יהא מורה לעצמו בכך להשתמש בשל אחרים בכבוד תורתו אלא כל שיכול לדחוק את עצמו שלא ליהנות בכבוד תורה עושה מעשה היה ברבינו הקדוש שפתח אוצרו בשני בצרות אמר כנסו בעלי מקרא ובעלי משנה ובעלי תלמוד אבל עמי הארץ לא יכנסו דחק ר' יונתן בן עמרם ונכנס אמר לו ר' פרנסני אמר לו קרית אמר לו לאו שנית אמר לו לאו אמר לו במה אפרנסך אמר לו פרנסני ככלב פרנסני כעורב פרנסו לאחר שיצא אמר אוי לי שנתתי פתי לעם הארץ אמר לפניו ר' שמעון ברבי שמא יונתן תלמידך הוא שאינו רוצה ליהנות בכבוד תורה מימיו בדקו ומצאו כדבריו באותה שעה אמר רבי יכנסו הכל מוטב שיתפרנסו הכל ואל ימשכו צנועים ידיהם מן הפרנסה זה שהיה רבינו הקדוש מתיר לעצמו להיות אכזרי לעמי הארץ מפני שאף הוא היה אומר אין פורענות באה לעולם אלא בשביל עמי הארץ ואף המסים והתשחורות בשביל עמי הארץ הם באים מעשה היה במלך אחד שהטיל מס על צבור שבטבריא לעשות לו כליל נזר על ראשו ובאו כלל ההמון לפני רבי ואמרו לו ליתבו רבנן בהדן ואמר להו לא אמרו ליה ערקינן אמר להו ערוקו ערוק פלגא אתת לקמי דרבי אמרו ליה ליתבו רבנן בהדן אמר להו לא אמרו ליה ערקינן אמר להו ערוקו ערוק כולהו פשט ההוא כובס שדיוה אכובס ערק כובס בטל כלילא אמר רבי אין פורענות באה לעולם אלא בשביל עמי הארץ שהרי כשהלכו להם עמי הארץ בטלה גזרה זו ולא נתבקשה לתלמידים:

    עובד ע"ז דינו בסקילה וממונו ליורשיו ומ"מ עיר הנדחת ממונן אבד ודינן בסיף כמו שמפורש בפרשת עיר הנדחת שיירא של חמרים או של גמלים או משיירות אחרות העוברת ממקום למקום ולנה בתוכה והודחה עמה אם נשתהו שם שלשים יום הרי הם בכלל אנשי העיר והם בסייף וממונם אבד ואם לא נשתהו שם שלשים יום הרי הם כיחידים והם בסקילה וממונן פלט שמא תאמר מה ענין שבעיר הנדחת נדונין כבני העיר לשלשים יום ולענין הוצאת חומה דלתים ובריח ביארנו במשנתנו שאינו מכלל בני העיר לענין זה עד שידור שם שנים עשר חדש טעם הדבר שכל שדר במקום שלשים יום אע"פ שאינו מבני העיר הרי הוא בכלל יושבי העיר ובעיר הנדחת נאמר יושבי העיר ולעניני שמירות העיר מ"מ אין ראוי לכללו עמהם עד שיהא מבני העיר אף לענין נדרים הלכה שכל המודר הנאה מבני העיר אסור לו ליהנות מכל ששהה שם שנים עשר חדש הא פחות מיכן מותר לו ליהנות ממנו הא אם היה מודר הנאה מיושבי העיר כל ששהה שם שלשים יום אסור לו ליהנות ממנו פחות מכן מותר:

    כבר ביארנו שהיתומים מכריחים אותם לפרוע לכל הוצאה שהיא עשויה לשמירת העיר כגון חומות ושערים ופסים ושלשלאות ושכר שומרי העיר בלילה ושכר שומרי כלי זין ושכר הבאים ממקום אחר מ"מ מסים וארנוניות ראיתי לגאוני ספרד שכתבו שאין מטילין אותו עליהם ולקצת חכמי הדורות ראיתי שדין המס כדין שאר דברים העשויים לשמירת העיר ומכריחין אותם ויראה לי לדברי הכל שבזמן הזה כל המסים והתשחורות צרכי שמירה הם ומ"מ אין כופין אותם על הצדקות אפילו לפדיון שבויים אלא שיראה מסוגיא זו שאם הם עשירים ונראה לבית דין או לפרנסי הדור שהם נוחלים כבוד בכך עד שיוצא הפסד ממונם בשכר כבודם כופין אותם:

    ולפי דרכנו למדנו שפדיון שבויים מצוה גדולה שבשאר הצדקות ואחר שכן הרי היא קודמת לכל שאר הצדקות ומ"מ יתבאר במקומו שאין פודין אותם ביתר מכדי דמיהם מפני תקון העולם:

    אע"פ שביארנו שאין אדם נקרא מבני העיר עד שידור שם שנים עשר חדש יש דברים שהוא נכלל בדין בני העיר לפחות מזמן זה כיצד מכיון שדר שם שלשים יום כופין אותו ליתן לקופה של צדקה דר שם שלשה חדשים כופין אותו ליתן לתמחוי דר שם ששה חדשים כופין אותו ליתן לכסות עניי העיר דר שם תשעה חדשים כופין אותו ליתן לדמי קבורת עניים דר שם שנים עשר חדש כופין אותו לכל כמו שביארנו במשנה:

    Meiri on Bava Batra 8a · Sefaria

    מהרש"א — חידושי הלכות

    בד"ה איפרא כו' דהורמין בנו"ן כמו הורמין בר לילתא כו' עכ"ל כצ"ל ועיין ר"פ הספינה:

    בד"ה יתיב רב יוסף כו' אלא כדפ"ה דרב יוסף דקבלה משום כו' עכ"ל כצ"ל:

    Chidushei Halachot on Bava Batra 8a · Sefaria

    מהר"ם

    ד"ה איפרא הורמיז וכו' הורמיז שם מקום ר"ל שם הקב"ה יתברך:

    ד"ה יתיב רב יוסף וכו' ומיהו לא צריכי להכי וכו' ר"ל אין אנו צריכין לפרש דרב יוסף פדה בהם שבויי עכו"ם אלא שבויי ישראל פדה מהן כדפירש הקונטרס לקמן בתחלת (בבא בתרא דף י"א) דקבלה רב יוסף משום שלום מלכות וכיון שאמרה לו ליתן למצוה רבה לא היה אפשר לחלקם לעניי עכו"ם וכו' כל זה פירש רש"י לקמן וצ"ל דהתוס' סבירא להו דכמו שלא היה אפשר לחלקם לעניי עכו"ם משום גניבת דעת הכי נמי לא היה אפשר לפדות בהן שבויי עכו"ם דהוי נמי גניבת דעת משום דאין רגילות שישראל יפדו שבויי עכו"ם אבל לקמן בעובדא דרבא ששדרה לפרנס בהן עניים כשחלקה לעניי עכו"ם אין בזה גניבת דעת דאינהו נמי ידעי שרגילים ישראל לפרנסם משא"כ בפדיון שבוים לכך היה מוכרח רב יוסף לפדות בהן שבויי ישראל כן נ"ל שיטת התוס' ובענין אחר א"א ליישב ודו"ק:

    Maharam on Bava Batra 8a · Sefaria

    שיטה מקובצת

    ואי קא נפקי באכלוזא רבנן לאו בני מיפק באכלוזא נינהו כתבו בתוספות דמשמע לכאורה דכיון שפטורים אפילו אחרים במקומם אין שוכרים. הר"ן ז"ל.

    הכל לגלי גפי גלי מנעול השערים. גפי יש מפרשים מלשון יגיפם בשערים ולזה הפירוש יותר היה כח לומר לגפי גלי כלומר לנעילת השערים. ויש מפרשים מלשון על גפי מרומי קרת והוא תקרה שעושים על השערים של עיר לחיזוק ולשמירה ועושים שם בנין קטן לשומרי השערים ובידיהם מפתחות השערים על כן נקראו המנעולים על שם גפי ונסמכים עליהם כאלו אמרו למנעולי התקרות. הראב"ד ז"ל. מצאתי בשם הרמב"ן ז"ל החכמים הלומדים עם התלמידים בשכר אין מן הדין לפוטרם מן המס כיון דבשכר הם לומדים. עד כאן משטה לא נודעה למי. לא גרסינן כל הפסוק הזה בלשון ארמי נאמר כי אם תיבה אחת בלשון ארמי אלא לא גרסינן הפסוק הזה. עד כאן מגליון תוספות

    אי מדויל מדויל וכו' ומסתברא לי דאפילו רבנן יהבי בהא ואפילו לא מדויל לא מהדרינן להו אלא יתמי איצטריכא ליה דאי לא מדויל מהדרינן משום דלאו בני מחילה נינהו עד כאן משיטה לא נודעה למי.

    ולא בשנים דקתני מפני שגיבויו וחילוקו שוין פירש רש"י ז"ל שהתמחוי צורך שעה הוא ומיד שנגבה מתחלק כדקתני שנגבה בכל יום לפיכך אין גובין בשנים לפי שלא יצטרכו לטרוח ולבקש השלישי לחלק. והריא"ף ז"ל פירש לפי שהקופה דבר קצוב הוא על כל אחד ואחד ואין מוסיפין ולא גורעים אבל תמחוי אינו דבר קצוב אלא לפי צורך שעה הוא נגבה לעניי עולם וכו'. ואנא מסתברא לי כרש"י ז"ל מדמייתי תלמודא כי הא דרבא אכפייה וכו' לגבי גבאי צדקה אלמא דבההוא אורחא הוו גבין גבאי צדקה ודרבא ודאי מסתברא דלאו דבר קצוב הוא. ומאי דבעא תלמודא ברישא מאי שררותא משום דקסלקא דעתין שאין כופים אלא בדברים וכל אחד נותן ברצונו וכי מעיינת בה שפיר האי סברא תריצא הוא דלא דמי חילוק לגיבוי דחילוק אם אינו מתחלק כראוי נמצא גוזל מזה ונותן לזה אבל גיבוי אף על פי שאינו גובה כראוי אינו גוזלו דמצות צדקה קעביד. עד כאן מהשטה הנזכר.

    כשהם גובים כלומר לחומה ודלתים ובריח לפי שבח ממון הם גובים ואף על פי שהוא עומד רחוק מן החומה ואינו יכול להשתמש בחומה כיון שיש לו ממון רב נותן יותר או דילמא לפי קרוב בתים הם גובים כלומר בתים שיהנו בעשיית החומה שיסגרו בתיהם ויכולים להשתמש בעובי החומה עליהם מוטל יותר ליתן בגיבוי החומה אף על פי שיש מהם עשירים בעיר. רבינו יהונתן ז"ל.

    Shita Mekubetzet on Bava Batra 8a · Sefaria

    גליון הש"ס

    גמרא המודר הנאה מאנשי העיר עיין בר"ן נדרים דף פג ע"ב ד"ה ר"נ אמר:

    שם דרבנן ל"צ נטירותא עי' רבינו יונה פ"א דברכות דף ד ע"ב ד"ה שנאמר:

    Gilyon HaShas on Bava Batra 8a · Sefaria

    בן יהוידע

    "וְהֵם תֻּכּוּ לְרַגְלֶךָ", תָּנִי רַב יוֹסֵף אֵלּוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁמְּכַתְּתִין רַגְלֵיהֶם מֵעִיר לְעִיר (דברים לג, ג). יש לדקדק הפסוק אומר לְרַגְלֶךָ והמאמר מפרש על רגלי התלמידי חכמים. ונראה לי בס"ד כל אבר שיעשה האדם בו עבודה להשם יתברך או איזה מצוה יתייחס אותו אבר להקדוש ברוך הוא על דרך מה שאמר מרן ז"ל באבקת רוכל על פסוק וַאֲנִי נָסַכְתִּי מַלְכִּי (תהלים ב, ו) פירוש מלך שלי אשר עשיתיו ואשר בראתיו ולכן רגלי תלמידי חכמים שעושים בהם עבודה להקדוש ברוך הוא בעסק התורה שמכתתין אותם מעיר לעיר הכתוב מייחס אותם להקדוש ברוך הוא ולכן אמר לְרַגְלֶךָ על דרך מה שאמר הכתוב וַאֲנִי נָסַכְתִּי מַלְכִּי דאלו גם כן עשאם ובראם הקדוש ברוך הוא לעבודתו. ועוד נראה לי בס"ד כי הלוחות שבהם היתה קבלת התורה הם רומזים לנצח והוד שהם סוד רגלים גם עוד כי תורה שבכתב ותורה שבעל פה המה נצח והוד שהם רגלים בעשר ספירות ולכן דריש רַגְלֶךָ על התורה שהם כיתתו רגלם בשביל התורה.

    "יִשָּׂא מִדַּבְּרֹתֶיךָ"; לִשָּׂא וְלִתֵּן בִּדְבָרָיו שֶׁל מָקוֹם (דברים לג, ג) נראה לי בס"ד אמרו רבותינו ז"ל (מכות כד.) אָנֹכִי וְלֹא יִהְיֶה לְךָ (שמות כ, ב) מפי הגבורה שמענום, ואם כן תיבת אָנֹכִי נקראת דבריו של מקום טפי משאר דברות. וידוע דאמרו רבותינו ז"ל (שבת קה.) 'אָנֹכִי' א מירה נ עימה כ תיבה י היבה ופרשתי בס"ד דארבע דברים אלו הם כנגד ארבע חלקי פרד"ס [פשט רמז דרש סוד] ואמירה בלחישה כנגד חלק הסוד והוא יוכל לישא ויתן בדבריו של מקום רצונו לומר בנוטרקון של אָנֹכִי כולו. ומה שאמר פסוק זה בלשון ארמית כי החיצונים מכירים בלשון ארמי וכמו שאמר רבינו האר"י ז"ל בסוד הקדיש, ורצה הקדוש ברוך הוא שיבינו השרים של מעלה הדבר הזה שהבטיח לישראל.

    רַבִּי פָּתַח אוֹצָרוֹת בִּשְׁנֵי בַּצֹּרֶת, וְאָמַר יִכָּנְסוּ בַּעֲלֵי מִקְרָא, בַּעֲלֵי מִשְׁנָה, בַּעֲלֵי תַּלְמוּד, בַּעֲלֵי הַגָּדוֹת. הא דלא אמר דבר אחד בסתם יִכָּנְסוּ בַּעֲלֵי תּוֹרָה והכל בכלל, מפני שרצה להודיע שבזה הבזבוז שמבזבז לצדקה כונתו ליחד ארבע אותיות השם ברוך הוא כמו שנאמר וְהָיָה מַעֲשֵׂה הַצְּדָקָה שָׁלוֹם (ישעיה לב, יז) וארבע מינים אלו הם כנגד ארבע אותיות השם ברוך הוא והם ראשי תיבות אָדָם והיינו א' אגדה, מ"ם מקרא משנה, ואות ד' באמצע הנה הוא במילואו דֶּלֶת רמז לתלמוד כי 'תל' דְּדֶ לֶת ראש התלמוד וד' דְּ דֶ לֶת הוא סוף תלמוד ובזבוז רב זה נאה ויאה לרבינו הקדוש כי הוא היה בחינת יוסף הצדיק ע"ה וכנזכר בשער הגלגולים ולכן כלכל את ישראל בשנת בצורת דוגמת יוסף הצדיק ע"ה אשר כלכל את אחיו ואת בית אביו בשנות הרעב במצרים.

    פַּרְנְסֵנִי כְּכֶלֶב נראה לי בס"ד רמז לו בזה דהכלבים בשביל שעשו טובה לישראל ביציאתם ממצרים שלא נבחו דכתיב וּלְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יֶחֱרַץ כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ (שמות יא, ז) נתן להם שכר שצוה על הנבילה לַכֶּלֶב תַּשְׁלִכוּן אֹתוֹ (שמות כב, ל) וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (מכילתא משפטים פרשה כ) וגם עמי ארצות אף על פי שאינם ראויים ראוי שיפרנסם בשביל שמגיע מהם טובה לישראל בקבלת התפילות כמו שאמרו רבותינו ז"ל (כריתות ו:) כל תפלה שאין בה מפושעי ישראל אינה מקובלת, שהוא כדוגמת החלבנה שריחה רע ומנאה הכתוב עם סממני הקטורת. או יובן שאמר לו פַּרְנְסֵנִי כְּכֶלֶב כלומר דבר מועט כמו שאמרו על הכלב 'משח אודניה וחוטרא אבתריה' (שבת קנה:). או יובן בס"ד דהכלב עשה הקדוש ברוך הוא טובה עמו דמשהה אכילתו במעיו שלשה ימים וכנזכר בגמרא (שבת קנה:) והנה מצינו מין מאכל הראוי לאדם ששוהא בבני מעים הרבה ואינו מתעכל ועל ידי כך יספיק לאדם האוכל אותו בעד ב' וג' סעודות וכמו שאמרו בגמרא דנדרים (נדרים מט:) דאמר לו רבי יהודה לרבי שמעון אמאי לא אכיל מר מאותם כלוספיין? אמר לו מפני שאין יוצאים מן בני מעים. אמר לו רבי יהודה כל שכן שנסמוך עליהם למחר עיין שם. וכן כאן רמז לו שיתן לו מאכל קשה שאינו מתעכל שיועיל לו לשהות במעיו כטבע הכלב באכילתו.

    פַּרְנְסֵנִי כָּעוֹרֵב נראה לי כונתו בזה כי כתוב בספר תולדות הטבע דהעורב מצוי בכל הארצות אך בכל מקום שבתו יהיה לשנינה ולקללה ויתנו אותו לבן בליעל ורע מעללים ורבים אומרים אין דבר טוב נמצא בו, וגם בחכמת לבו ישימו תפלה כל איש ידבר עליו תועה ולא יש מליץ אחד מני אלף להגיד ישרו, גם טבעו להיות חמדן לחמוד כסף וזהב וכלי יקר, גם יגנבם וישים בקינו וכאשר האריך בזה עיין שם. ולכן הזכיר מין זה הרע והנמאס לומר אף על פי שעמי ארצות שהיו בזמן המשנה הם רעים וחטאים עם כל זה תשוה אותם כָּעוֹרֵב שהוא רע בליעל ועם כל זה הקדוש ברוך הוא מזמין לו פרנסתו. אי נמי אמר לו כָּעוֹרֵב רצונו לומר תתן לי פסולת של מאכל כעורב זה שהוא נזון מן הפסולת.

    אוֹי לִי שֶׁנָּתַתִּי פִּתִּי לְעַם־הָאָרֶץ קשא והלא בתחלה הסכים שלא לפרנסו בשביל שהוא עם הארץ ואחר שאמר לו 'פַּרְנְסֵנִי כְּכֶלֶב פַּרְנְסֵנִי כָּעוֹרֵב' הסכים לפרנסו ופרנסו. ולמה אחר שפרנסו ויצא חזר בו ואמר אוֹי ומעיקרא מאי סבר ולבסוף מאי סבר? ונראה לי לא נתחרט על אשר פרנסו אלא נתחרט על אשר נתן לו הפת והלך לו כי אמר כיון שהוא עם הארץ ודאי יאכל בלא נטילת ידיים ובלא ברכה והיה צריך שלא אתן לו הפת וילך אלא יאכילהו הפת בביתו כדי שיטול ידיו ויברך בפניו ולזה אמר אוֹי ' שֶׁנָּתַתִּי ' פִּתִּי לְעַם־הָאָרֶץ 'נָּתַתִּי' דייקא כלומר נתתי לו ולא האכלתיו בביתי את הפת אלא נתתיו לו ועל ידי כך הוליכו עמו לביתו. אי נמי אמר אוֹי שֶׁנָּתַתִּי ' פִּתִּי ' ולא נתתי לו מאכל אחר או מעות כי בפת איכא תרי איסור שיאכל בלא נטילת ידיים ובלא ברכת המזון.

    אֵין פּוּרְעָנוּת בָּאָה לָעוֹלָם אֶלָּא בִּשְׁבִיל עַמֵּי־הָאָרֶץ נראה לי בס"ד כי החכם בעל תורה יש לו תואר עָנָו דהמתגאה חכמתו מסתלקת ממנו ואין זוכה לחכמה אלא בשביל ענוה (פסחים סו:) גם בתורה כתיב (משלי ה, יט) 'אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן' שמעלה הן על לומדיה (ערובין נד:). ובזה פרשתי בס"ד בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף בֵּן פֹּרָת עֲלֵי עָיִן (בראשית מט, כב) פֹּרָת רצונו לומר חֵן כמו שפירש רש"י ז"ל לשון אַפִּרְיוֹן נַמְטֵיהּ לְרַבִּי שִׁמְעוֹן (בבא מציעא קיט.), ותלמיד חכם נקרא יוֹסֵף דכתיב יִשְׁמַע חָכָם וְיוֹסֶף לֶקַח (משלי א, ה) כי תלמידי חכמים כל זמן שמזקינין דעתן מתוספת עליהם (משנה קנים ג, ו), וְעַיִן רמז לתורה שיש בה שבעים פנים כמנין אות עי"ן. וזהו שנאמר בֵּן פֹּרָת כלומר חֵן יוֹסֵף זה התלמיד חכם ויהיה בֵּן פֹּרָת בעל חן עֲלֵי עָיִן בעבור התורה שמעלה חן על לומדיה. ונמצא אצל בעלי תורה יש פֹּרָת ויש עָנָו ולכן עמי ארצות שמאסו בתורה יבואו אצלם אותיות עָנָו בתוך אותיות פֹּרָת ויהיה אצלם צירוף פּוּרְעָנוּת ולזה אמר אֵין פּוּרְעָנוּת בָּאָה לָעוֹלָם אֶלָּא בִּשְׁבִיל עַמֵּי־הָאָרֶץ אבל אצל בעלי תורה הם פֹּרָת וְעָנָו שיתבטל צרוף של פּוּרְעָנוּת וגבר ישראל.

    אָמְרוּ לֵיהּ עַרוּקִינָן. אָמַר לְהוּ: עֲרוֹקוּ. נראה לי מאחר דפורענות באה בעבורם על אשר לא למדו תורה לכן אמר לו עֲרוֹקוּ דאמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין לז:) גלות מכפרת עון, והועיל שהמלך מחל החצי כנגד אותם שגלו ואחר שבאו חצי השניה לפני רבי וגם הכובס עמהם ונתן להם עצה לברוח כדי שהגלות מכפרת עון וכן עשו ורק אותו כובס לא גלה שהחשיב עצמו כתלמיד חכם שאין צריכין לברוח, לכך אותם שברחו ניצולו והוטל כל החוב על הכובס וכאשר גם הוא ברח נמחל הכל.

    Ben Yehoyada on Bava Batra 8a · Sefaria

    מה תמצאו כאן

    יחידת טקסט מלאה של מסכת בבא בתרא, דף ח׳, עמוד א׳, בהיקף של כ־630 מילים ב־18 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.

    מפת קטע אחר קטע של כל 18 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.

    1. קטע 123 מילים

      נפתחת ב״אֵלּוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים. וְרֵישׁ לָקִישׁ, סָבַר לַהּ…״

    2. קטע 218 מילים

      נפתחת ב״רַב נַחְמָן בַּר רַב חִסְדָּא רְמָא כְּרָגָא…״

    3. קטע 355 מילים

      נפתחת ב״אַדְּאוֹרָיְיתָא – דִּכְתִיב: ״אַף חֹבֵב עַמִּים כׇּל…״

    4. קטע 436 מילים

      נפתחת ב״אַדִּנְבִיאֵי – דִּכְתִיב: ״גַּם כִּי יִתְנוּ בַגּוֹיִם…״

    5. קטע 527 מילים

      נפתחת ב״אַדִּכְתוּבֵי – דִּכְתִיב: ״מִנְדָּה בְלוֹ וַהֲלָךְ, לָא…״

    6. קטע 633 מילים

      נפתחת ב״רַב פָּפָּא רְמָא כַּרְיָא חַדְתָּא אַיַּתְמֵי, אֲמַר…״

    7. קטע 735 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רַב יְהוּדָה: הַכֹּל לַאֲגַלֵּי גָפָא, אֲפִילּוּ…״

    8. קטע 853 מילים

      נפתחת ב״רַבִּי פָּתַח אוֹצָרוֹת בִּשְׁנֵי בַצּוֹרֶת, אָמַר: יִכָּנְסוּ…״

    9. קטע 937 מילים

      נפתחת ב״בָּתַר דִּנְפַק יְתֵיב רַבִּי וְקָא מִצְטַעַר, וְאָמַר:…״

    10. קטע 1038 מילים

      נפתחת ב״רַבִּי לְטַעְמֵיהּ, דַּאֲמַר רַבִּי: אֵין פּוּרְעָנוּת בָּא…״

    11. קטע 1137 מילים

      נפתחת ב״אֲתוֹ הָנְהוּ פַּלְגָא קַמֵּי דְּרַבִּי, אֲמַרוּ לֵיהּ:…״

    12. קטע 1221 מילים

      נפתחת ב״וְכַמָּה יְהֵא בָּעִיר וִיהֵא כְּאַנְשֵׁי הָעִיר וְכוּ׳.…״

    13. קטע 1310 מילים

      נפתחת ב״וְאִם נִשְׁתַּהוּ שָׁם שְׁלֹשִׁים יוֹם – הֵן…״

    14. קטע 1446 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רָבָא, לָא קַשְׁיָא: הָא לִבְנֵי מָתָא,…״

    15. קטע 1544 מילים

      נפתחת ב״וּלְכׇל מִילֵּי מִי בָּעִינַן שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ?…״

    16. קטע 1645 מילים

      נפתחת ב״וְאָמַר רַבִּי אַסִּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הַכֹּל…״

    17. קטע 1730 מילים

      נפתחת ב״רַבָּה רְמָא צְדָקָה אַיַּתְמֵי דְּבֵי בַּר מָרִיּוֹן.…״

    18. קטע 1842 מילים

      נפתחת ב״אִיפְרָא הוֹרְמִיז, אִימֵּיהּ דְּשַׁבּוּר מַלְכָּא, שַׁדַּרָה אַרְנְקָא…״

    חכמים הנזכרים בדף

    • רב יוסף · דור שלישי לאמוראים

      סתם ר' יוסף שכתוב בגמרא ללא שם אביו הוא ר' יוסף בר חייא, חברו ובן מחלוקתו של רבה בר נחמני.

      מקור: מסכת בבא בתרא דף ח׳ עמוד א׳ · קטע 3 — “…לְרַגְלֶךָ״ – תָּנֵי רַב יוֹסֵף: אֵלּוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, שֶׁמְּכַתְּתִים…

    • שמואל · דור ראשון לאמוראים

      שמו: שמואל הכהן בריה דאבא בר אבא.

      מקור: מסכת בבא בתרא דף ח׳ עמוד א׳ · קטע 17 — “…אַבָּיֵי, וְהָתָנֵי רַב שְׁמוּאֵל בַּר יְהוּדָה: אֵין פּוֹסְקִין צְדָקָה…

    • אביי [הכהן] · אמוראים · דור רביעי לאמוראים

      דור רביעי לאמוראים ונקרא שמו נחמני על שם סבו.

      מקור: מסכת בבא בתרא דף ח׳ עמוד א׳ · קטע 17 — “…מָרִיּוֹן. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי, וְהָתָנֵי רַב שְׁמוּאֵל בַּר יְהוּדָה:…

    • עולא · אמוראים · דור שני לאמוראים

      נקרא עולא רבה, תלמידו של ר' יוחנן וחבירו של רבה בר בר חנה.

      מקור: מסכת בבא בתרא דף ח׳ עמוד א׳ · קטע 4 — “…וְשָׂרִים״ – אָמַר עוּלָּא: פָּסוּק זֶה בִּלְשׁוֹן אֲרָמִית נֶאֱמַר:…

    לשון המקור

    אֵלּוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים. וְרֵישׁ לָקִישׁ, סָבַר לַהּ כִּדְדָרֵשׁ רָבָא: ״אֲנִי חוֹמָה״ – זוֹ כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, ״וְשָׁדַי כַּמִּגְדָּלוֹת״ – אֵלּוּ בָּתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת.

    רַב נַחְמָן בַּר רַב חִסְדָּא רְמָא כְּרָגָא אַרַבָּנַן. אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: עֲבַרְתְּ אַדְּאוֹרָיְיתָא וְאַדִּנְבִיאֵי וְאַדִּכְתוּבֵי.

    אַדְּאוֹרָיְיתָא – דִּכְתִיב: ״אַף חֹבֵב עַמִּים כׇּל קְדֹשָׁיו בְּיָדֶךָ״ – אָמַר מֹשֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֲפִילּוּ בְּשָׁעָה שֶׁאַתָּה מְחַבֵּב עַמִּים – כׇּל קְדוֹשָׁיו יִהְיוּ בְּיָדֶךָ. ״וְהֵם תֻּכּוּ לְרַגְלֶךָ״ – תָּנֵי רַב יוֹסֵף: אֵלּוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, שֶׁמְּכַתְּתִים רַגְלֵיהֶם מֵעִיר לְעִיר וּמִמְּדִינָה לִמְדִינָה לִלְמוֹד תּוֹרָה, ״יִשָּׂא מִדַּבְּרוֹתֶיךָ״ – לִישָּׂא וְלִיתֵּן בְּדִבּוּרוֹתָיו שֶׁל מָקוֹם.

    אַדִּנְבִיאֵי – דִּכְתִיב: ״גַּם כִּי יִתְנוּ בַגּוֹיִם עַתָּה אֲקַבְּצֵם, וַיָּחֵלּוּ מְּעָט מִמַּשָּׂא מֶלֶךְ וְשָׂרִים״ – אָמַר עוּלָּא: פָּסוּק זֶה בִּלְשׁוֹן אֲרָמִית נֶאֱמַר: ״אִי תָּנוּ״ כּוּלְּהוּ – ״עַתָּה אֲקַבְּצֵם״, וְאִם ״מְעַט״ מֵהֶם – ״יָחֵלּוּ מִמַּשָּׂא מֶלֶךְ וְשָׂרִים״.

    אַדִּכְתוּבֵי – דִּכְתִיב: ״מִנְדָּה בְלוֹ וַהֲלָךְ, לָא שַׁלִּיט לְמִרְמֵא עֲלֵיהֹם״; וְאָמַר רַב יְהוּדָה: ״מִנְדָּה״ – זוֹ מְנָת הַמֶּלֶךְ, ״בְּלוֹ״ – זוֹ כְּסַף גֻּולְגָּלְתָּא, ״וַהֲלָךְ״ – זוֹ אַרְנוֹנָא.

    רַב פָּפָּא רְמָא כַּרְיָא חַדְתָּא אַיַּתְמֵי, אֲמַר לֵיהּ רַב שִׁישָׁא בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי לְרַב פָּפָּא: וְדִילְמָא לָא מִידְּוִיל! אֲמַר לֵיהּ: מִישְׁקָל שָׁקֵילְנָא מִנַּיְיהוּ; אִי מִידְּוִיל – מִידְּוִיל, וְאִי לָא – מַהְדַּרְנָא לַהּ נִיהֲלַיְיהוּ.

    אָמַר רַב יְהוּדָה: הַכֹּל לַאֲגַלֵּי גָפָא, אֲפִילּוּ מִיַּתְמֵי; אֲבָל רַבָּנַן – לָא צְרִיכִי נְטִירוּתָא. הַכֹּל לְכַרְיָא פַּתְיָא, אֲפִילּוּ מֵרַבָּנַן; וְלָא אֲמַרַן אֶלָּא דְּלָא נָפְקִי בְּכָלוֹזָא, אֲבָל נָפְקִי בְּכָלוֹזָא – רַבָּנַן לָאו בְּנֵי מִיפָּק בְּכָלוֹזָא נִינְהוּ.

    רַבִּי פָּתַח אוֹצָרוֹת בִּשְׁנֵי בַצּוֹרֶת, אָמַר: יִכָּנְסוּ בַּעֲלֵי מִקְרָא, בַּעֲלֵי מִשְׁנָה, בַּעֲלֵי תַלְמוּד, בַּעֲלֵי הֲלָכָה, בַּעֲלֵי הַגָּדָה; אֲבָל עַמֵּי הָאָרֶץ אַל יִכָּנְסוּ. דָּחַק רַבִּי יוֹנָתָן בֶּן עַמְרָם וְנִכְנַס. אָמַר לוֹ: ״רַבִּי, פַּרְנְסֵנִי!״ אָמַר לוֹ: ״בְּנִי, קָרִיתָ?״ אָמַר לוֹ: ״לָאו״. ״שָׁנִיתָ?״ אָמַר לוֹ: ״לָאו״. ״אִם כֵּן, בַּמָּה אֲפַרְנְסֶךָ?״ [אָמַר לוֹ:] ״פַּרְנְסֵנִי כְּכֶלֶב וּכְעוֹרֵב״. פַּרְנְסֵיהּ.

    בָּתַר דִּנְפַק יְתֵיב רַבִּי וְקָא מִצְטַעַר, וְאָמַר: אוֹי לִי שֶׁנָּתַתִּי פִּתִּי לְעַם הָאָרֶץ! אָמַר לְפָנָיו רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר רַבִּי: שֶׁמָּא יוֹנָתָן בֶּן עַמְרָם תַּלְמִידְךָ הוּא, שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה לֵיהָנוֹת מִכְּבוֹד תּוֹרָה מִיָּמָיו? בָּדְקוּ וְאַשְׁכַּח. אָמַר רַבִּי: יִכָּנְסוּ הַכֹּל.

    רַבִּי לְטַעְמֵיהּ, דַּאֲמַר רַבִּי: אֵין פּוּרְעָנוּת בָּא לָעוֹלָם אֶלָּא בִּשְׁבִיל עַמֵּי הָאָרֶץ. כְּהַהוּא דְּמֵי כְלִילָא דִּשְׁדוֹ אַטְּבֶרְיָא, אֲתוֹ לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי וַאֲמַרוּ לֵיהּ: ״לִיתְּבוּ רַבָּנַן בַּהֲדַן״. אֲמַר לְהוּ: ״לָא״. אֲמַרוּ לֵיהּ: ״עָרְוקִינַן״. [אֲמַר לְהוּ:] ״עֲרוֹקוּ״. עֲרַקוּ פַּלְגֵיהוֹן, דַּלְיוּהּ פַּלְגָא.

    אֲתוֹ הָנְהוּ פַּלְגָא קַמֵּי דְּרַבִּי, אֲמַרוּ לֵיהּ: ״לִיתְּבוּ רַבָּנַן בַּהֲדַן״. אֲמַר לְהוּ: ״לָא״. ״עָרְוקִינַן״. ״עֲרוּקוּ״. עֲרַקוּ כּוּלְּהוּ, פָּשׁ הַהוּא כּוֹבֵס. שַׁדְיוּהּ אַכּוֹבֵס. עֲרַק כּוֹבֵס, פְּקַע כְּלִילָא. אָמַר רַבִּי: רְאִיתֶם שֶׁאֵין פּוּרְעָנוּת בָּא לָעוֹלָם אֶלָּא בִּשְׁבִיל עַמֵּי הָאָרֶץ.

    וְכַמָּה יְהֵא בָּעִיר וִיהֵא כְּאַנְשֵׁי הָעִיר וְכוּ׳. וּרְמִינְהִי: הַחַמֶּרֶת וְהַגַּמֶּלֶת הָעוֹבֶרֶת מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, וְלָנָה בְּתוֹכָהּ וְהוּדְּחָה עִמָּהֶן, הֵן בִּסְקִילָה, וּמָמוֹנָן פָּלֵט.

    וְאִם נִשְׁתַּהוּ שָׁם שְׁלֹשִׁים יוֹם – הֵן בְּסַיִיף, וּמָמוֹנָן אָבֵד!

    אָמַר רָבָא, לָא קַשְׁיָא: הָא לִבְנֵי מָתָא, הָא לְיָתוֹבֵי מָתָא. כִּדְתַנְיָא: הַמּוּדָּר הֲנָאָה מֵאַנְשֵׁי הָעִיר; כׇּל שֶׁנִּשְׁתַּהָא שָׁם שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ – אָסוּר לֵיהָנוֹת מִמֶּנּוּ, פָּחוֹת מִכָּאן – מוּתָּר. מִיּוֹשְׁבֵי הָעִיר; כׇּל שֶׁנִּשְׁתַּהָא שָׁם שְׁלֹשִׁים יוֹם – אָסוּר לֵיהָנוֹת מִמֶּנּוּ, פָּחוֹת מִכָּאן – מוּתָּר לֵיהָנוֹת מִמֶּנּוּ.

    וּלְכׇל מִילֵּי מִי בָּעִינַן שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ? וְהָתַנְיָא: שְׁלֹשִׁים יוֹם – לְתַמְחוּי, שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים – לְקוּפָּהּ, שִׁשָּׁה – לִכְסוּת, תִּשְׁעָה – לִקְבוּרָה, שְׁנֵים עָשָׂר – לְפַסֵּי הָעִיר! אָמַר רַבִּי אַסִּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כִּי תְּנַן נָמֵי מַתְנִיתִין ״שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ״ – לְפַסֵּי הָעִיר תְּנַן.

    וְאָמַר רַבִּי אַסִּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הַכֹּל לְפַסֵּי הָעִיר, וַאֲפִילּוּ מִיַּתְמֵי; אֲבָל רַבָּנַן – לָא, דְּרַבָּנַן לָא צְרִיכִי נְטִירוּתָא. אֲמַר רַב פָּפָּא: לְשׁוּרָא וּלְפָרָשָׁאה וּלְטֻרְזִינָא – אֲפִילּוּ מִיַּתְמֵי; אֲבָל רַבָּנַן – לָא צְרִיכִי נְטִירוּתָא. כְּלָלָא דְמִילְּתָא: כׇּל מִילְּתָא דְּאִית לְהוּ הֲנָאָה מִינֵּיהּ – אֲפִילּוּ מִיַּתְמֵי.

    רַבָּה רְמָא צְדָקָה אַיַּתְמֵי דְּבֵי בַּר מָרִיּוֹן. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי, וְהָתָנֵי רַב שְׁמוּאֵל בַּר יְהוּדָה: אֵין פּוֹסְקִין צְדָקָה עַל הַיְּתוֹמִים – אֲפִילּוּ לְפִדְיוֹן שְׁבוּיִם! אֲמַר לֵיהּ: אֲנָא לְאַחְשׁוֹבִינְהוּ קָא עָבֵידְנָא.

    אִיפְרָא הוֹרְמִיז, אִימֵּיהּ דְּשַׁבּוּר מַלְכָּא, שַׁדַּרָה אַרְנְקָא דְּדִינָרֵי לְקַמֵּיהּ דְּרַב יוֹסֵף, אֲמַרָה: לֶיהֱוֵי לְמִצְוָה רַבָּה. יָתֵיב רַב יוֹסֵף וְקָא מְעַיֵּין בַּהּ, מַאי ״מִצְוָה רַבָּה״? אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: מִדְּתָנֵי רַב שְׁמוּאֵל בַּר יְהוּדָה: אֵין פּוֹסְקִין צְדָקָה עַל הַיְּתוֹמִים אֲפִילּוּ לְפִדְיוֹן שְׁבוּיִם, שְׁמַע מִינַּהּ